הפסקת חשמל

13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

תום שלח

הפסקת חשמל

תום שלח

 

 

 

ציור: עמית קבסה. מתוך "דיוקן", תערוכה שהוצגה בגלריה השלום בגבעת חביבה, נובמבר 2008

אפלה פתאומית השתררה בקיבוץ, המפעל הגדול שבק חיים, קול המכונות נדם והותיר את הבמה לשאון הסערה."זה מה שהיה חסר לי עכשיו", רטן אור, "לא מספיק שחטפתי תורנות שער בשבוע הכי גשום וקר של השנה, עכשיו גם אין חשמל". "תירגע", ריסן אותו שותפו לשמירה, עידן, תוך כדי גישוש בארון בניסיון למצוא נרות, "תראה איזה יופי, הטבע בגדולתו, מי בכלל צריך חשמל?"

 

"אני צריך", זעף, "בלי חשמל נקפא פה מקור. אוף, אני מקווה שאתה מרוצה, יא חורפן שונא קיץ". "דבר ראשון, אני מרוצה", התגרה עידן, "אני אקח קור על חום בכל יום של השנה. דבר שני, אם כל כך קר לך, אתה מוזמן לעשות סיבוב פטרול, כבר שעתיים אנחנו מפקירים את הקיבוץ ויש חימום באוטו, כך שתהרוג שתי ציפורים במכה."

 

טנדר השמירה פילס את דרכו בין פלגי המים. חושך מוחלט שרר, מופרע רק על ידי הבזקים תכופים של זרמי חשמל בשמים השחורים, ובעקבותיהם קולות נפץ מתגלגלים. אור פנה לכיוון הכביש העוקף של הקיבוץ, והגביר את הרדיו. קולו העמוק והנוגה של ליאונרד כהן עטף אותו במלנכוליה מתוקה, עת חלף בסמוך למגורי האולפן. דמות לא ברורה הופיעה מולו במפתיע. הוא לחץ בכל כוחו על דוושת הבלם. האוטו החליק על האספלט הרטוב, עד שנעצר לבסוף מילימטר מפגיעה.

 

"את בסדר?" התעשת וזינק מהרכב לעבר בחורה, שעמדה על הכביש בשלווה לא ברורה. "מצטערת", ענתה באנגלית במבטא צפון-אירופי, "אני לא מדברת עברית".

 

"את בסדר?" חזר על השאלה, הפעם באנגלית שבורה. "כן בטח, למה לא?" השיבה בשאלה. "למה לא?! " הרים את קולו לכדי צעקה, "כמעט הרגתי אותך!!!" "בוא לא נגזים", ענתה בקול שקט. רק עתה הביט בפניה, היא לא הייתה יפה בצורה חריגה, אבל משהו בה הפנט אותו.

 

דלת ביתן השמירה נפתחה בעוצמה. עידן קפץ ממקומו בבהלה. מיד אחר כך חש כאפה אימתנית פוגשת את עורפו, וצחוק מתגלגל נשמע. "מה קרה? הפחדתי אותך, נוסבאום?" בדלת עמד שוקי, אבא של אור. שוקי היה מה שקוראים במשק "חביב". קולני, ישיר, תמיד במרכז העניינים, פעם רוקח פויקה, פעם מנופף על המנגל, פעם מרתק אליו קיבוץ שלם, בעוד אחת מהמעשיות הרבות שמוחו מייצר, לא נותן לעובדות לבלבל אותו. עידן הופתע בכל פעם מחדש, איך הצליח התפוח ליפול במרחק כה רב מהעץ.

 

 "איפה הבן הסמרטוט שלי?" רעם. "יצא לסיבוב", ליטף עידן את פדחתו הדואבת, "אבל בוא שב, אני אכין קפה". "נראה לך שאני סומך עליך שתדע להכין קפה כמו שצריך?" שוקי הוריד את מעיל הגשם ונותר בגופייה, מתעלם מהעובדה שהטמפרטורות בבודקה ליטפו את האפס מצדו התחתון, "שב, שב בשקט. אני אכין את הקפה, ואתה תשתדל לא להפריע".

 

שוקי הגיח מהמטבח, אוחז בידו פינג'אן מהביל. הוא יצק נוזל שחור וריחני לשתי כוסות זכוכית קטנות, והגיש לעידן אחת מהן. "קח, זה יצמיח לך כמה שערות על החזה". שוקי התרווח במקומו בסיפוק, "אח, אלה החיים! גברים שותים קפה, כמו פעם, בלי חשמל, בלי נשים שינדנדו בשאלות. הפסקת החשמל הזאת מזכירה לי סיפור מוזר שקרה לי מזמן". "או, הנה הוא מתחיל להניע", חייך עידן לעצמו ונדרך בציפייה לשמוע איזו מעשייה יבשל שוקי הפעם.

 

שוקי לגם מהקפה, הרהר דקה, והחל מספר:

 

"זה היה בחורף הגדול, אי שם בסוף שנות השבעים. בדיוק חזרתי מכמה שנים בלוס אנג'לס ונכנסתי ישר לניהול הבקר. הימים היו ימי המתנדבות. שיחות השלום גרמו לנהירה המונית של בחורות שופעות חזה ממדינות צפון אירופה, ומטרתן אחת: לבחון את הקנה של החייל הישראלי הגיבור. החבר'ה היו מתכנסים כל לילה ב'קסמנייה', שהיה הפאב הראשון של הקיבוץ. אבא שלך היה מוציא את השיבס מארגז פגזים מצרי, שהוא פילח במלחמת יום כיפור, נחצ'ה היה מביא קצת "נאפס" מהעציץ שגידל על הגג של העמדה, ומשם הזיכרונות מטושטשים וכוללים בעיקר שיער צהוב ומגוון שדיים כבדים.

 

"הלילה הזה לא היה אמור להיות שונה. בחוץ התחוללה סערה, אבל מה זה סערה, כבר חשבנו לבנות תיבה ולהתחיל להכניס לתוכה את כל החיות מהמשק חי".

 

 "סערה כמו שיש עכשיו?" קטע עידן את הסיפור. "לא! מה שיש עכשיו זה טללי בוקר ליד הסערה ההיא. סתום ת'פה נוסבאום, אל תהיה חוכמולוג כמו אבא שלך. פתאום ירד החשמל ונהיה חושך, אבל לא סתם חושך, אלא חושך שגורם לך לחשוב אם במסגרת הסכמי השלום קיבלנו מהמצרים גם את המכות שלהם".

 

 "חושך כמו שיש עכשיו?" הפריע עידן שוב. "נוסבאום!!! תכף באמת יהיה לך חושך בעיניים. בקיצור, הבנו שבקסמנייה כבר לא נוכל להישאר, כל הסמרטוטים חתכו הביתה ורק אני החלטתי לגשת בנוהל רגיל למגורי המתנדבות. כשהתקרבתי ראיתי דמות הולכת מולי, היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל היה בה משהו שהפנט אותי. מהר מאוד הבנתי שעם בחורה כזאת צריך לשלוף את התותחים הכבדים, אז הצעתי לה לעלות לבקתה שבדיוק סיימנו לבנות בהר העופרים. המקום הזה מושך אליו מתנדבות כמו שצינורות השקיה מושכים חזירי בר. עד היום אני אומר לאורצ'יק שהוא חייב לקחת לשם בנות, אבל הוא לא מקשיב לי. בכל אופן, ברגע שהיא שמעה את המילה בקתה, נדלקו לה העיניים, והיא התחילה לספר לי סיפור ארוך ומשעמם על איזו בקתה שיש להורים שלה בנורבגיה. הבנתי שאם אני לא אשתיק אותה, היא תדבר עד הבוקר, אז פשוט נופפתי במפתחות ואודרוב לג'יפ".

 

"מה את עושה כאן בסופה הנוראית הזאת?" שאל אור לבסוף. "מטיילת, אני אוהבת את החורף", ענתה בחיוך ונופפה בשיער הזהב, מתיזה שבבים זעירים של גשם טרי. "את רטובה לגמרי, יש איזו בקתה לא רחוק מכאן בהרים. יש שם אח עצים. עכשיו כשאין חשמל זה המקום היחיד שבו תוכלי להתייבש. את לא חייבת", גמגם. "אני אשמח לבוא איתך", ענתה ללא השתהות. "או קיי, אז למה אנחנו מחכים?" הזדקף, "דרך אגב, קוראים לי אור". "אני אינס. אתה יודע, לסבים שלי יש בקתה".

 

אור ואינס רבצו מול הלהבות הלוחשות, ולגמו בדממה את התה המהביל. הגשם תופף בחוזקה על גג הפח, במקצב חורפי מהיר. היא הורידה את מעיל העור הרטוב והחלה פורמת את כפתורי חולצתה, "צריך לייבש את הבגדים, לא?" שאלה בחיוך. אור הסיט את מבטו במבוכה. מה אני עושה עכשיו, חשב לעצמו, תמיד הוא מתבייש להיות זה שמסתער ראשון, תכונה שעלתה לו בלא מעט החמצות מטווח אפס. ריח נשי עדין וקרוב קטע את הרהוריו, ולפתע חש את ידיה של אינס נכרכות סביבו מאחור. הוא פנה לעברה ונתקל בעיניה, קרובות ומזמינות.

 

רעם נוסף הרעיד את חלונות ביתן השמירה, שוקי נטל את הפינג'אן, מילא לעצמו את הכוס והמשיך בהתלהבות. "תוך כמה דקות נשרה החזייה ולעיניי נגלה מראה מופלא. לעזאזל, הייתי במאצ'ו פיצ'ו, בפירמידות, בחומה הסינית, ואני אומר לך, נוסבאום, בפלאי תבל בעוצמה כזאת לא נתקלתי מעודי. המשכנו להתגושש על הספות הקרועות שפילחתי כמה ימים לפני מהמחסן של שלמה.

 

אינס רטטה עוד מספר שניות וצנחה על גופו של אור מותשת. "הטבע בגדולתו", נזכר בהגדרה המוקדמת של עידן והפעם הוא הסכים איתה בהחלט. הוא חיבק את גופה החם, ונשק על שפתיה. הם אמנם נפגשו לראשונה שעה קלה לפני כן, אך הוא חש כאילו הכיר אותה כל חייו.

 

"שיט, אני חייב לחזור לשמירה, עידן כבר בטח מחפש אותי", חזר לקרקע המציאות. הם התלבשו והחלו נוסעים בחזרה לקיבוץ, הגשם נחלש מעט, וכמה כוכבים בצבצו בינות לעננים. "אז מה קורה עכשיו?" שאל כשחזרו לקיבוץ. "אני צריכה ללכת", לחשה. "לאן?" "הביתה!" אבל, למה? רגע..." "אני מצטערת. היה לי ממש כיף, אבל אני באמת צריכה ללכת".

 

היא פתחה את הדלת ויצאה אל האפלה. באותו הרגע הוכו עיניו באור בוהק. החשמל חזר. עיניו נעצמו לרגע מאליהן, וכשפקח אותן היא כבר לא הייתה שם. נעלמה.

 

"נו, אז לא ראית אותה יותר", פער עידן את עיניו בספקנות.

 

"לא", נאנח שוקי, "כנראה, זה לא נועד להיות. כמה ימים אחר כך פגשתי את אימא של אור, ושנה אחר כך היא כבר פלטה את החבר שלך".

 

הדלת נפתחה בתנופה. "מדברים על הסמרטוט והוא מגיע סחוט", צחק שוקי, "מה המצב אורצ'יק? אתה נראה מרוסק". "אתם לא מאמינים, היא נעלמה". "מי נעלמה?", שאל עידן. "אינס", מלמל אור, "היא נעלמה". "שו אינס?" התערב שוקי ומיד העיף צ'פחה לבנו, "אתה רואה נוסבאום", הסתובב אל עידן בתרועת ניצחון, "כנראה, התפוח לא נפל רחוק מהעץ אחרי הכול. אח, אתה ממזר אורצ'יק". "לא, אתם לא מבינים, היא נעלמה", חזר אור שוב ושוב על דבריו. "טוב, תקשיב אורצ'יק", קטע אותו אביו, "אין לי מושג על מה אתה מדבר או מה ניפאסת, אבל בוא שתה קפה, אתה נראה לי קצת טושטוש".

 

הוא מזג לבנו קפה וחיבק אותו. "אל תדאג חמוד", לחש לאוזנו, "לפעמים, הכול קורה לטובה".

 

תום שלח, בן 30 ממשמר העמק, סיים לאחרונה לימודי תקשורת במכללת עמק יזרעאל וכותב בעיתונים הדף הירוק ומקור ראשון. כמו כן ערך בקיבוצו שלוש חוברות העונות לשם "בעט עלון בעט" ובהן סיפורים ושירים פרי עטם של צעירי הקיבוץ

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים