חגיגה בכפר

13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

גבי דורון

חגיגה בכפר

גבי דורון

 

 

צילום: מתוך "סזורה" - יצירה של גליה פרדקין עם תלמידי מגמת משחק ג' בביה"ס לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. עיצוב תפאורה ותלבושות: מיטל לוי. אוקטובר, 2008

הספירה שלי נכונה. למרות האירועים הרבים שקרו בשנים האחרונות. עבדתי ארבע או חמש שנים מדי יום במטע הפירות. בראשית כל עונת השקיה הוטל עליי לצאת כל שבוע לשדה, להסדיר את צינורות ההשקיה, לעצב את הממטרות לבדוק את יעילותן, ובסוף להזרים את המים בצינורות. שעות היציאה היו תמיד שעות השקט של אחר הצהריים, כדי להימנע מהרוחות, שנשבו בחוזקה במטעי התפוחים.

 

הבית שלנו הוקם בין הגבעות, האדמה עוד הייתה סלעית וגבשושית, כי טרם מלאו עשור מאז שהקמנו את הצריף הראשון על הגבעה. קיבוץ בהתהוותו לפני שנת השישים של מאה הקודמת. מביתי אל שטח המטעים הייתה כברת דרך ארוכה, והטרקטור הכבד, בעל גלגלי הענק, שימש אותנו רק לצורך העיבודים הנחוצים בשטח. כלי הרכב היעיל והזמין תמיד היה כוכבה, הסוסה הזקנה, שעמדה באורווה מאולתרת בדיר הצאן. ראשית, היה עליי לרדת לדיר, לעבור דרך הרפתות, בתוך החציר הטרי המפוזר, שהפיץ ניחוח כפרי אמיתי. אהבתי את ריחות החציר והקש המגולגל לפני האבוס. בשבילי האדמה המזובלת הזו הגעתי אל הסוסה, והיא קיבלה בהשלמה את עול הרתימה. הייתי מצמיד את היצול של הכרכרה הקטנה אל שרשרת מובילה, וכשמשכתי חדות במושכות הבינה כוכבה, שאנחנו יוצאים לדרך. את השבילים עד הכביש הראשי היא הכירה היטב, ובעיניים עצומות נכנסה לחלקת התפוחים דרך ים של שיבולים, פסעה באטיות האופיינית לה, וכרסום הירק לא מנע ממנה להגיע ליעד.

 

היו אלה שעות רגועות, שבהן נהניתי, ולא חדלתי לחוש שאני בכפר.

 

בילדותי, נהגו הוריי לקחת אותנו בחופש קיץ לכפר קבוע, קטן ונידח, לא הרחק מהעיר, חופשה שלא הייתה כרוכה בהוצאות רבות. שם התרוצצנו בחצר גדולה בין התרנגולות והאווזים, כשבמרחק מה לנגד עינינו הפרות מלחכות עשב ירוק במרעה. לולי הארנבות היו לידנו בבקתות עץ מאולתרות, ושיא הבידור שלנו היה לזרוק קליפות אבטיחים מעבר לגדר, לחזירים שרבצו בתוך זבל בוצי. המרחב והחופש, כשהאנשים הפשוטים סביבנו, השאירו בי חותם של כפר, של עולם שונה משלנו. וכאן, הנחת צינורות להשקיית חלקת התפוחים גרמה לי תמיד התפעלות והתלהבות. הימים היו ימי חמסין, העצים מלאי פריחה ועטורים לבן, הדבורים המתעופפות זמזמו בלי הרף. סביב קישטו את המרחב גגות הבתים של מושבי העובדים. מצפון ומדרום סגרו עלינו בתי הכפר הערבי ותרמו לנוף הפסטורלי השקט. תמונה ציורית שונה מקיבוץ, שחבריו שמתכנסים לאסיפות במוצאי שבתות לדיונים לתיקון החברה. הכפר והקיבוץ היו בתודעתי עולמות נפרדים. בעיניי, האדם הכפרי מתמודד אישית עם הטבע בעצמו, הגורל תמיד על שכמו שלו בלבד. איש כפרי, שעליו לעמוד באתגרים בלתי צפויים, ללא קהילה תומכת, מעצב את גורלו בשונה מהאדם הקיבוצי, שחוויותיו וציפיותיו שונות. כך הצטיירו בדמיוני הכפר והכפרי האמיתי האינדיבידואלי.

 

ימי הקיץ המוקדמים היו התקופה, שבה היה צורך לפזר את צינורות האלומיניום הלוהטים להשקיה, להניחם שורות שורות על פני הקרקע היבשה, מלאת הגרגירים, להצמידם ולקשור אותם על ידי ווים לפי "זכר" "ונקבה".בשעות אלה החום כבר לא העיק, והעבודה התנהלה בקצב שגרתי. הזמן לא דחק והיה פנאי להרהר, לברר ולהבהיר כל נושא שהעסיק אותי, או להעלות דיון "פילוסופי" שבתוכי. הדילוגים בין ערוגה לערוגה הובילו אותי לתכנן ולהמציא אירועי תרבות שונים. מאז שנבחרתי להיות רכז התרבות של הקיבוץ-הכפרי, הוטלה עליי אחריות גדולה: להגיש תוכנית איכותית לציבור בררן דורש "תרבות", ללא ספק משימה קשה - לרכז את רוב החברים בחדר אוכל דל וליצור אווירה "על רמה" שתענה על הציפיות. לא פעם הביא אותי הדבר לייאוש אבל גם הנחיל לי סיפוק. בימי שישי בערב חשתי שוב את ההבדלים בין קיבוץ לכפר. הקהילה הקטנה באה לארוחת ערב "במיטב מחלצותיה": הגברים בחולצות מעומלנות ולרוב במכנסיים כחולים, והנשים לפי מיטב "תצוגת אופנה" מקומית. לתצוגה נלוו רכילויות, לחשושים ומבטים, אשר ייחדו התכנסות זו מדומות לה של ימי החול.

 

הפעולה התרבותית המתמדת זיכתה אותי בכתר חדש, בצירוף חברים אחדים שסייעו בעריכה ובארגון של חגים. לקראת החגים התחלנו, בסבלנות אין קץ, לגייס משתתפים להופעות, להכשיר קריינים וזמרים, ולקבץ מקהלה, כי מנצח ראוי היה לנו. לפעמים, מלאכת השכנוע הייתה מתישה, אבל חגינו היו יפים ומכובדים. כנראה, היה זה טבעי, שתוך כדי בדיקת הממטרות והצינורות צפו בזיכרוני הכנות לחג הפורים האחרון. המסקנות שהסקתי ליוו אותי תמיד בחיוך, אבל גם היו מהותיות לשאלת חיינו.

 

באותו ערב בנשף המסכות הקיבוצי התגלו לרגע תשוקות אמיתיות ללא מסגרת, המחייבת התנהגות חלוצית-תקנית. במטרה לעורר תשומת לב להכנות, פרסמנו בציבור את שם ערב הפורים הצפוי ואת מועדו.

 

הקיבוץ היה דל באמצעים, והבסיס הכלכלי לא היה בשל לתת פרנסה מכובדת, קל וחומר שלא להוציא הוצאות מופרזות על בידור או על עריכת חגים, והנה עם פרסום דבר החג, אורו פני האנשים, ולצוות החג נודע, שמתארגנות קבוצות להופעות מרשימות. קיבלנו פניות ודרישות לקנייה של בדים ושל אבזרים שלא הורגלנו אליהם. הייתה בהם רגישות לסוד וגל ההכנות התגבר מיום ליום. במחסן הבגדים הקטן עסקו החברות לעת ערב בגיהוץ בדים צבעונים, שנרכשו ללא ידיעת המארגנים, והצחקוקים בזמן בחירת הלבוש הגבירו את הסודיות, העליצות הייתה מידבקת. מארגני הערב, ואני בראשם, חשנו שיהיה לילה משוגע. חדר אוכל הקטן, הצריף הכי גדול אז, קושט כבר שבוע לפני האירוע, והאורות העמומים וגלילי הנייר הצבעוניים אותתו ציפייה לבאות. סימן מעודד היה העובדה, שארוחת הערב בחדר האוכל הסתיימה במהירות, כי הקבוצות שהתארגנו מיהרו לחזרות או לניסוי תחפושות. שבוע לפני ערב הפתיחה כבר הייתה חגיגה סמויה, והפתעות לא חסרו. אלה שהיו אדישים, או חסרי רעיונות להצטרפות, דרשו ייעוץ מקצועי מהוועדה שקמה עקב ההתעוררות. ה"חגיגה בכפר" נפתחה, כמקובל תמיד, בליל שבת המנוחה.

 

אולם חדר האוכל כמו התרחב והכפיל את גודלו, הקהל העליז נדחס פנימה עטוי במסכות מרהיבות עין ובלבוש מחויט. במרכז הבמה המקושטת תפס את מקומו המנחה הליצן, ולהזמנתו עלו והציגו עצמם המתחפשים בשלל צבעים. נשים מאופרות בתסרוקות מעוצבות להפליא, ולעומתן הגברים בעניבות משי, שלא היה ברור מאין הצליחו להשיגן בימים הפוריטניים ההם. לצלילי האקורדיון נפתחו המעגלים לריקודים, הביישנים המעטים עמדו בצד, אך השתדלו לשיר יחד עם קהל הרוקדים.

 

למרות ההכנות המרובות, לא צפינו לערב כה מרשים ולהשתתפות רבתי מושלמת שכזה. לא טעיתי בבחירה כאשר פניתי לפיני, המכונה פריצי, שיקבל על עצמו את תפקיד המנחה. פריצי תמיד היה מצחיק, ולא נחשב לאיש רציני הנושא את דגל הקולקטיב, אבל כבר בילדותו הצטרף לתיאטרון ילדים בעיר הולדתו, והשתוקק להיות שחקן. חוקי הגזע מנעו ממנו להתקדם בתחום זה, והוא התגלגל לתנועה הציונית. כאמור, בערב זה היה הוא המנחה באיפור מושלם. הוא גם שינה את קולו ואיש לא היה מסוגל לזהותו. כאשר הודיע על ההופעה הראשונה, "אגם הברבורים", בביצוע להקת עובדי הפלחה הגבריים, האווירה הייתה מחושמלת. רקדני בלט במספר רב, שהחליפו את נעלי עבודה הכבדות בנעלי בלט עדינות ממשי, זינקו אל הבמה בחצאיות קצרות. איך הסכימו גברתני הפלחה לנער מעצמם את אבק האדמה ולעמוד לפני הקהל? זאת לא הצלחתי להבין עד עצם היום הזה. האקורדיון ניגן את צ'ייקובסקי, והלהקה הציגה הופעה מרשימה ומדויקת, שהכנתה הייתה כרוכה, בוודאי, במאמץ רב ובעזיבת השדות בשעות לא מקובלות.

 

עובדות המטבח העלו גרסה מרשימה ל"גברתי הנאווה", בשירה ובמילים מותאמות לשפת המקום. היינו אחוזי תדהמה, והבנו שבקרב חבורה זו הלכו לאיבוד שחקניות מעולות. הן העלו מחזה אמיתי, עם תלבושות מסוגננות ומעולות. קשה היה להבין איך הצליחו באמצעים המקומיים הדלים ליצור שלל כזה של תחפושות ותפאורה שכזאת. זה לא היה פורים, אלא יצירה תיאטרלית במלוא מובן המילה.

 

אחריהן, בהשראת אורפאו נגרו, הסרט הברזילאי, התגלו שני כישרונות בזמר ובהומור. בפנטומימה הוצגה הוויה דרום אמריקנית מסוגננת מתובלת באהבת חיים חסרת מעצורים. את כל השיאים שברה האופרה לה בוהם, שבה השתתפו עובדי המטעים בתור האמנים "הבוהמיים" נוסח צרפת של המאה ה-18. האופרה נלמדה במטעים בהפסקות עבודה. את האריות הצלחתי ללמד את חברי האקורדיוניסט, שליווה את מימי האומללה, חולת השחפת, המתרפקת על אהובה במשחק דרמטי מרגש, שהוציא את הקהל מכליו מרוב התרגשות.

 

ובחצות הלילה, כמו בכל נשף אמיתי, פיני המנחה כיבה את הזרקורים והאירו רק האורות האדומים. על מדף מיוחד הוכנס למרכז הבמה הטייפרקורדר החדש שקיבלנו במתנה, שעד אז לא הכרנו מכשיר מסוג זה. באמצעותו הוקלטו הוואלסים המפורסמים של יוהאן שטראוס, וכאשר נשמעה היצירה הידועה "הדנובה הכחולה" הצטרפו הזוגות. ריקודי העם נשכחו מרגע זה, והקהל שט על הדנובה הכחולה בהנאה גדולה. החגיגה נמשכה כמעט עד אור הבוקר. עד היום קשה לי להבין את התופעה ואת סמליותו של הערב המיוחד ההוא. עד הרגעים האחרונים של החגיגה שיחקו כל המשתתפים את תפקידם, שמרו על הדמות שרצו להפגין והתמסרו עד תום.

 

אז עוד לא הבנתי שאלה סימני הדרך לעתיד, וכי כנראה רגשות המשתתפים היו חבויים, וייתכן שהוסתרו בעזרת המסכות.

 

במטע השזיפים כבר הניבו הפירות הראשונים, כאשר פסעתי לפתוח את השיבר כדי להזרים מים לכל הצנרת. נזכרתי ב"חגיגה בכפר". אנו, עובדי המטעים, יצאנו אחרי הגשם לגזום את עצי הפרי. לגיזום נדרשו ימים רבים, ולכן עבדנו גם בכמה ימי שמש טובים וחמים, אז התפרקדנו לנוח ולהתענג על תפוזים קרים. באחת ההפסקות, בשקט האופייני לה, התיישבה לידי חדווה. "כבר מזמן רציתי לספר לך דבר מעניין שקרה לי אחרי ליל פורים האחרון. היית שותף בארגון, ולכן אני מספרת לך זאת", המשיכה. "אנחנו כאן כבר עשר שנים, וזאת פעם הראשונה שלבשתי שמלה באותו ערב. אף פעם לא עלה בדעתי שאפשר להחליף מכנסיים וחולצה בלבוש אחר ולהיות מיוחדת. אף לא בפורים. ובערב הזה לבשתי שמלה והרגשתי שונה ומשוחררת, יותר אישה. ומאז אני מרבה להתלבש אחרת. לא פעם אני חושבת, הייתכן שלבוש זה או אחר משנה את האישיות? מה אתה חושב, נשארתי חברת קיבוץ טובה?"

 

גבי דורון נולד בבודפסט. הוא נמנה על מייסדי גבעת עוז ועבד במשך השנים בתעשיית הרהיטים בהזורע ובמטעים של הקיבוץ. היום הוא עדיין עובד בנגריה. הוא סב לעשרה נכדים והחל לכתוב בשנים האחרונות. סיפוריו עוסקים לאו דווקא בנושא הקיבוץ

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים