רלף של הכלבים

13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

דודו פלמה

רלף של הכלבים

דודו פלמה

 

מיצב-ציור: צילה ליס. פרט מתוך "ללא חוף", שהוצג בגלריה בגבעת חיים, ינואר 2009

אדם איננו רק מה שאנחנו רואים בו. הוא גם מה שהוא רואה בתוך עצמו.

רלף דובינסקי הלך כל בוקר לחדר האוכל. כמו כולם.

אבל רלף אינו כמו כולם. רלף הוא אחר.

לפני כמה שנים לקה רלף במחלה מסתורית הקשורה במוח, ומשעברה וחלפה לה, הותירה את גופו מעוות וגם את רוחו פגועה. פיו נשמט שמאלה בעווית, והרוק נזל מפיו אל סנטרו. גופו התעבה, שינה פרופורציות, וכפות רגליו נטו בצורה מגוחכת לצדדים. הזרתות שבכפות ידיו נתקשו והזדקרו בזווית משונה, והוא הלך מתנדנד במדרכות, נוהם לעצמו משפטים סתומים.

איכשהו, עלה בידו לקיים מסלול יומי די קבוע. בבוקר היה מתנדנד מחדרו אל חדר האוכל. שם היה ממרק את מחזיקי מפיות הנייר המתכתיים עד שהעלו ברק. לאחר מכן, בעזרת עגלה קטנה, היה מפזר אותם על השולחנות, ואז היה שב אל ביתו.

לעתים, היה יוצא עירום באמצע היום לתלות את לבניו שכיבס ביד על חוט, שהיה מתוח בין שני עמודי המרפסת שבכניסה אל ביתו. הילדים היו מגיעים בריצה, כדי להסתכל בפיות פעורים, "איך רלף תולה כביסה עירום מחוץ לבית". רלף, אדיש לחלוטין למהומה שמסביבו, היה מסיים את מעשיו בשלוות נפש וחוזר לביתו.

 

כל זה עד שהחליטו בקיבוץ, ש"רלף לא יכול יותר לבד", ורשל באה מעיירת הפיתוח הסמוכה לקיבוץ והחלה לטפל בו. כלומר, לנקות את ביתו ולסדר אחריו.

רשל הייתה אישה נמוכת קומה, ששערה צבוע באדום לוהט וגופה עגלגל וסוער. הייתה מדברת אל רלף כמו אל ילד קטן. כשהיה מסתובב עירום בנוכחותה, הייתה אומרת לו בטוב לב, "אתה משחק בלהיות גבר, או מה? למה שלא תעשה משהו עם מה שיש לך?" רלף היה נוהם לעומתה משהו סתום, ואי אפשר היה לדעת אם הבין.

 

לאט, לאט, התברר שמאחורי חזותו המטומטמת שימר רלף יכולת אינטלקטואלית מסוימת. הוא היה מרבה להקשיב למוזיקה קלאסית, בעיקר של מלחינים גרמניים, היה קורא בעיתונים, בעיקר בעיתון "ג'רוזלם פוסט", ובאופן מיוחד את המדור "מכתבים למערכת". להפתעת כולם, החל לכתוב לכל העיתונים מכתבים למערכת, שכתב ביד והיו עמוסים בפרטים על אודות שחור'קה ואפור'קה, שתי סוסות שהיה ממונה על שלומן בימיו כעגלון של הקיבוץ. רלף היה מפרט כמה מצוינות וחרוצות היו בעבודתן, ועד כמה מסורות היו לרעיון הקיבוצי. את המכתבים היה מסיים בתלונה: "היום הבהמות כבר עייפות". מכתביו, אגב, לא פורסמו מעולם, להוציא פעם אחת בשנת 1962 בעיתון "ג'רוזלם פוסט".

 

הכול סבב אצל רלף במעגלים. גם התאוות.

למשל, תאווה משונה הייתה לו לניקיון ולסדר. היה יוצא את ביתו בהליכתו המשונה, כשהוא אוחז בחרדה בקצות אצבעותיו בגביע פלסטיק ריק, הולך אל עגלת האשפה שליד עמוד החשמל, ומשליך בתנועה חדה את הגביע פנימה. לאחר שמכסה העגלה הקפיצי שב ונטרק, היה רלף עומד שעה ארוכה ליד עגלת האשפה ללא תנועה, ידיו מפרכסות בעווית.

אז היה חוזר הביתה בהליכה מקרטעת. כעבור רבע שעה היה יוצא שוב לזרוק לאשפה פיסת נייר, או כל דבר אחר שתעלו על דעתכם. וחוזר חלילה, כל הימים.

לפעמים, היה שב ופותח את מכסה עגלת האשפה ומציץ פנימה. אחר היה דולה מתוכה כל מיני דברים שחברים היו זורקים - נעליים ישנות, מברשת שיניים משומשת וכיוצא באלה דברים - נוטל אותם בידו, הולך אל הברז שבפינה, שוטף אותם היטב ונושאם אל ביתו, כמחזיק באוצר. בלכתו במדרכה היה עוצר פתאום ומסתובב בתנועה חדה לאחור, נועץ מבט נוקב ומוטרף, כאילו הוא בודק אם מישהו עוקב אחריו, ואז היה שב ומתקדם לפנים.

 

פעם בשנה הגיעו אל רלף קרובי משפחתו מגרמניה. רשל הייתה רוחצת אותו ומלבישה אותו בבגדי חג. הוא היה מסתובב איתם, מראה להם את המשק וחורק באוזניהם בגרמנית משובשת. האורחים היו מתאמצים להבין מה הוא אומר להם, וכאשר לא הבינו, היה גופו מתעוות ומפרכס עד שכמעט ונפל על פניו. "הדודים" מיהרו לתמוך בו, ומשכו אותו במהירות אל ביתו. בערב, בחסות החשיכה, עלו על מונית שהמתינה להם ברחבה שליד חדר האוכל, והסתלקו מהמקום.

 

לפעמים, כאשר חלפו החברים ליד ביתו, היו שומעים איך הוא מפעיל במלוא העוצמה את כל מכשירי החשמל שבבית - מיקסר, רדיו, טלוויזיה ופטיפון – שהפיקו, כל אחד מהם לפי ייעודו, ניגון, או דיבור, או כל רעש אחר, ויחד נוצרה קקפוניה איומה של צלילים, שנסקו לחלל הקיבוץ בצריחה גדולה של מרירות, של זעם ושל התרסה. אז היו החברים מכופפים את ראשם, ואחוזי רגשות אשם מתחמקים מהמקום במהירות.

לפעמים, היה רלף נעמד באמצע הדשא הגדול שליד חדר האוכל, ברגליים פשוקות, ראשו נוטה לאחור ונראה היה כאילו שהוא שר. איש לא ידע מה הוא שר, או אם באמת הוא שר, או שרק נדמה להם שהוא שר. האמת היא, שכל כך התרגלו אליו ואל הזרות שהקרין, עד שאפילו לא היו מתקרבים כדי להקשיב.

 

רלף ניהל מול רשל מאבק גדול ועיקש על העיתונים.

הוא נהג לאגור אותם בחבילות, עשרים עיתונים בחבילה, שהקפיד לקשור היטב בחוט ולהדק את הקשר חזק כדי שלא יפרם. את החבילות צבר בערימה מסודרת ליד המקרר. כאשר איימה הערימה להציף את המטבחון הקטן, הייתה רשל אוספת הכול ומשליכה לאשפה. לאחר שהייתה נוסעת, היה רלף ממהר ומכניס את כל העיתונים בחזרה לבית. רשל לא ויתרה. למחרת שבה וזרקה את החבילה - ורלף החזירה לאחר שנסעה. הקרב היה קשה ומר, ואיש מהם לא ויתר. בסוף העניין נפתר איכשהו. למען האמת, צריך להודות, שהקשר היחיד של רלף לאנושות, להוציא המכתבים למערכת, היה זה עם רשל, שתמורת שכר מועט הייתה באה לנקות ולסדר, ומנסה לשוחח עמו בדרכה הפשוטה. אף על פי שהייתה זוכה רק בנהמות בתגובה למאמציה, לא אמרה אף פעם נואש. היא נהגה לקטוף פרחים מגינות השכנים ולשים בצנצנת שהניחה על השולחן. הייתה מסרקת את שערו ושרה לו שירים במרוקאית. רלף נהם חרש, ורק לאחר שנסעה הניח תקליט של וגנר בפטיפון וניגן אותו בכל העוצמה. אחר כך נטל שתי קופסאות ריקות של תה והלך לאשפה בשביל להירגע.

יום אחד, כשחזר משם סטה לפתע מהמדרכה, הלך לאמצע המדשאה של חדר האוכל ונעמד.

עדת כלבים שעברה במקום הסתערה עליו במשובה, כשהצעירים והעזים שבהם נושכים בעקביו ומורטים את מכנסיו. כעבור זמן ראו חברים, שעברו במקרה במקום, מחזה מוזר ומופלא: רלף עומד באמצע המדשאה, וסביבו כנופייה של כלבים, רובצים על עכוזיהם, ובוהים בו, ורלף כמו מדבר אליהם. הוא נהם והם נהמו אליו חזרה. הוא פרש את ידיו לצדדים, הטיל את ראשו לאחור ושר, והכלבים ייללו איתו במין הרמוניה מופלאה.

כל האירוע כולו לא ארך הרבה זמן. ואותם צופים מעטים ונדהמים, כאשר ניסו לספר את שראו עיניהם לשאר החברים, נתקלו בחומה של לעג וצחוק ושל חוסר אמון, עד שכעבור זמן החלו בעצמם להאמין שאולי בדו את המקרה מהרהורי לבם.

אך מאז אותו יום ניצבה לפני דלת ביתו של רלף משמרת קבועה של כלבים, שרבצו שם כל הזמן בשקט ותלו עיניים לחות ומצפות בדלת ביתו.

 

יום אחד, כשהגיעה רשל לנקות את חדרו, פרצה פתאום בבכי מר. רלף נהם אליה במבוכה, ורשל אמרה לו מבעד לדמעות, "הרביץ לי הבן זונה. הוא קרע אותי במכות". רלף שוב נהם במבוכה. רשל קרבה אליו, התפשטה והראתה לו את הכתמים הכחולים שהיו פזורים על כל גופה. "אתמול בלילה חזר אלברט שיכור ומסריח וצרח: איפה את יא זונה אחת, איפה את מסתתרת, חתיכת זונה של קיבוצניקים. תבואי לפה מהר, או שאני מנפח לך את הצורה. פתאום אלברט היה עליי. אנס אותי הבן זונה הזה. אחר כך התעלפתי ולא ידעתי מכלום".

רלף נהם, הפעם ברוך, ונגע בכתם הכחול שבכתפה. רשל חיבקה אותו ומשכה אותו אחריה למיטה. לאחר ששכבה איתו בכתה ואמרה, "אני קצת אוהבת אותך, או מה, אידיוט אחד", והלכה לה. אל אלברט. רלף נשאר לעמוד באמצע החדר ושר, והכלבים ענו לו מבחוץ.

 

למחרת בבוקר, כשבאה רשל, קיבלו אותה הכלבים שמחוץ לביתו ביללה מוזרה, נוגה ונוקבת. רחל התחלחלה ונכנסה פנימה. משנכנסה ראתה שרלף איננו בבית, ונרגעה מיד. היא סידרה את המיטה ושרה עם הרדיו את הפרסומות. אחר כך נכנסה לנקות את המקלחת, ומצאה שם את רלף תלוי. על מדף הזכוכית שמתחת לראי, מעל למסרק, היה מונח דף נייר מקופל, ועליו כתובה הייתה בכתב ידו של רלף מילה אחת: "לרשל". רשל פתחה את הדף וקראה:

 

רקמות חיינו השזורות

נפרמות תמיד בערב.

כמו על להב האופק,

החותך בבשר היום

אורב הלילה

לדעיכת הפרפרים.

 

וכבר מליט האופל

בחופה שחורה

את חיינו הממאנים וממשיכים.

רק למטה בתהום

מתפתלים צמחי הצל,

על מצע רקב יפריחו

שחר חיוור לאיד

כמו פרח הנובל

בצד הדרך

כמו תמונה קרועה

 

בקצה הדף ראתה שכתב באותיות גדולות ומפותלות, כאילו הכתוב כבר משתלט עליו ואוזל כוחו להיאבק; כאילו הוא חותם את שמו:

"הבהמות כבר עייפות..."

 

דודו פלמה, כפר הנשיא, הוא מנהל הלימודים במדרשה למנהיגות חברתית. להנאתו הוא כותב, מצייר ומתעסק בתיאטרון

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים