אפא יוצא לעבודה

13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

דני נמרי

אפא יוצא לעבודה

דני נמרי

 

זהו אפא עצמו. צילם: יוסף דרנגר

לזכר אפא כץ (צילם: יוסף דרנגר), שתיבל את חיינו בהומור עתיר קלוריות.

 

השעה היא ארבע לפנות בוקר, כשהשעון המעורר מצלצל בביתו של אפא ברעם מתגלגל, מחריש אוזניים. בתנועות מהירות הוא לובש את בגדי העבודה הנצחיים שלו: גופייה אפורה, חולצה מרובת כיסים, מרובבת בגריז ובשמן מכונות ובשכבות רבות של זיעה שיבשה ונקרשה, ומכנסיים ארוכים רחבי גזרה, שנתפרו במיוחד למענו.

 

בשעה ארבע ועשרים, כשפניו האדומות וצרובות השמש מגולחות למשעי, הוא עוזב את ביתו וצועד נינוח לעבר חדר האוכל. כמדי יום ביומו, הוא גורר אחריו עגלה דו-גלגלית עתיקת יומין. פח מרובע עטוף בשק יוטה רטוב מונח בעגלה, ולצדו קלקר גדול במיוחד. בצומת הדרכים הקרוב נעצר אפא לפתע, מסיר מראשו את כובע המצחייה ופורט באצבעותיו על שפתיו. אחר מגרד את מצחו ומושך בתנוך אוזנו, אחוז תחושה ודאית ששכח לקחת עמו חפץ כלשהו, חשוב ביותר.

 

"נו, מה קורה עם הזיכרון שלי? מה שכחתי לקחת היום, לכל הרוחות?" הוא שואל את עצמו בקול, מעיף מבט מהיר בשעון היד שלו, סוטר בכף יד פתוחה על מצחו, ובצעדים נמרצים שב לביתו. אף על פי שאמצע הקיץ עתה, ושמש אכזרית של חודש אוגוסט תזרח עוד מעט בלהטה הבלתי מתפשר, לוקח אפא - "על כל צרה שלא תבוא ומה שבטוח בטוח" - גם את המטרייה הצהובה שלו ונועץ אותה בדוחק רב, לצד הפח והקלקר, בפינת עגלתו.

 

באותה שעה כבר ניצבת מלכה רובינפלד על משמרתה במטבח, ליד המחבת הרוחשת בעליצות, מטגנת חביתות ענקיות ומחייכת בפנים מאירות אל עובדי השדה החרוצים. על שולחן המתכת הגדול, סדורים זה לצד זה, נתחים עבים של נקניק שומני אדמדם ופרוסות רחבות של גבינה צהובה, שמלכה חתכה מבעוד מועד. לצדם, על מגשי פלסטיק אפורים, מתגבהות תלוליות ריחניות של עגבניות אדומות לחי ומלפפונים טריים דקי גִזרה, של זיתים שחורים תוצרת בית, של פלפלים ירוקים ופלחי צנון ושל הרבה מאוד בצל לבן, שניחוחו נודף למרחקים.

מתוך התערוכה "מעמק הלב" שהוצגה בתיאטרון ירושלים בשנה שעברה. צילום: מתי חלילי.

אפא לוקח בנדיבות מכל הבא ליד, וגודש את מכליו עד שפתם. השעון מורה על השעה ארבע וארבעים, כשהוא פותח במלאכת הכנת המשקאות. מהקלקר בעל הפתח הרחב הוא שולה שמונה בקבוקי זכוכית קטנים, ומציב אותם על השולחן שלפניו. כל אחד מהם הוא ממלא במשקה שונה: בקבוק ראשון - מים קרים בלבד.

בקבוק שני - סודה קרה.

בקבוק שלישי - משקה של סודה מעורב עם מיץ פטל, המכונה בפיו "גזוס".

בקבוק רביעי - תה עם סוכרזית.

בקבוק חמישי - קפה בוץ בלי חלב ועם סוכרזית.

בקבוק שישי - קפה בוץ עם חלב ללא סוכר או סוכרזית.

בקבוק שביעי - נס קפה עם הרבה חלב.

בקבוק שמיני - נס קפה ללא שום תוספות.

 

"כמו סרדינים בקופסה" דוחס אפא את הבקבוקים המלאים בתוך הקלקר המרובע, המלווה אותו כבר שנים כה רבות, עד שזכה לשם החיבה 'קלק', ומבריג את המכסה.

 

כשהוא פונה להכנת הסנדוויצ'ים, מחוגי השעון התלוי על קיר המטבח מאותתים חמש ורבע.

 

לאחרונה, עקב עלייה תלולה במשקל, ברמת הכולסטרול ובלחץ הדם, זימן אותו הרופא המקומי לביקור דחוף, שבו בישר לו בצער רב, כי אם הוא מעוניין לשמור על בריאות תקינה, עליו לצמצם ככול יכולתו את צריכת המזון שלו, ולעבור לתזונה דיאטטית. אפא, ששירת בזמנו, במשך שנתיים, כנהג בצבא הבריטי, ידוע ומוכר מאז ומתמיד כאדם מסודר, ממושמע וקפדן. מה עוד שהוא יודע, כי את מצוותו המלומדה של הדוקטור אין להפר בשום פנים ואופן. אי לכך, הוא עובר מיד לאכילה דיאטטית - אבל כמובן, הכול יחסי.

 

כך למשל, ציווה עליו הדוקטור הנכבד להסתפק בארוחת הבוקר בשמונה פרוסות לחם בלבד, במקום השש-עשרה שהיו מקובלות עליו עד כה. אפא הממושמע אינו מאבד את עשתונותיו, מנצל את העובדה שהרופא לא אמר לו איך עליו לפרוס את הלחם, ואוכל מאז אותו יום ארור רק שמונה פרוסות, אך פורס את כיכר הלחם לאורכה.

 

בשעה שש ועשרים עוזב אפא את חדר האוכל. בצעדים רחבים ובטוחים של עובד אדמה ותיק וחרוץ, שעובד מדי יום שעות ארוכות, הוא גורר אחריו את עגלתו העמוסה בכל טוב, בדרכו לסככת הטרקטורים.

 

כמדי יום ביומו, אין הוא מוותר על ביקור קצר אצל כלבי הזאב שלו, האהובים עליו עד מאוד. הוא מגיש להם אוכל ומים, ומוודא ששלומם טוב.

 

כשהשעון מצביע על השעה שבע, הוא מגיע אל הסככה וניגש לטרקטור ה-"d4" הצהוב שצמוד אליו - ורק אליו - זה שנים רבות. אל הטרקטור המטופח, המוחזק בידיים נאמנות, קשורים עשרות חבלים, חוטי ברזל, ידיות שונות ומשונות ויריעות ברזנט, שלכל אחד ואחת מהם תפקיד ברור ומוגדר. אפא מטפל בטרקטור שלו כמו שמטפלים בילד אהוב. בודק ומחליף שמנים ופילטרים לפי הצורך, ממלא את המכלים במים ובדלק, ומוחה בסמרטוט יבש גרגירי אבק וכתמים לא נראים. אילו היה זה אפשרי, היה מקיף את הטרקטור בידיו החזקות, מחבק ומאמץ אותו בחום אל לבו, כפי שהוא מאמץ אל לבו את שלושת כלביו.

 

רגע לפני שהוא יוצא לדרכו, מרים אפא את עיניו ומגלה, שעל קיר הבטון הפנימי של הסככה, מעל לחביות השמן, מהבהבת באותיות אדומות ענקיות אזהרה שכתב, כנראה, רק אתמול, יחיאל, האחראי על תחזוקת הטרקטורים:

 

"לפני התנעת הטרקטור בבוקר, יש לבדוק שמן ומים! ראו - הוזרעתם!".

 

בשעה שמונה בדיוק הוא מצמיד את משקפי האבק לעיניו, מחליק בלשונו על שפתיו היבשות, וקורא פעם נוספת את הכתובת שעל הקיר. מגחך, ואומר ספק לעצמו ספק לטרקטור - "יחיאל, כנראה, כבר לא ילמד לעולם לכתוב בעברית, אז קדימה ידידי היקר, הגיע הזמן שנצא לעבוד", ומעניק לטרקטור טפיחה חברית על מכסה המנוע. נושם ונושף הוא מטפס על סולם הברזל בן שני השלבים, הצמוד אל כנף הטרקטור, מתיישב באנחת רווחה על המושב המרופד, מטה אוזן קשבת לפעימותיו הקצובות של המנוע, מגביר בזהירות את מהירות סיבוביו, ויוצא בחריקת שרשרות אל השדה. היום, או למעשה, מאז ימיו הראשונים כמפעיל טרקטור בקיבוץ, ולא ניטש על כך שום ויכוח בין עובדי האדמה, אמור אפא לחרוש את שלף החיטה שנותר על מדרוני הבזלת האפורים, המשתפלים במתינות משולי בית הקברות ועד לכביש הראשי.

 

חיטה דלה נזרעת, צומחת ונקצרת שנה אחר שנה על אדמת הזיבורית החיוורת, הרדודה והלא פורייה הזו, אך דווקא את חלקת השהדה הזו, שהוא מקפיד כל כך על עיבודה, אוהב אפא בכל נפשו ומאודו, ויש לכך סיבה. כשעלו ראשוני הקיבוץ על הקרקע, התנשא לתפארה בלב שטח סלעי הגיר החשופים, לא רחוק מהשהדה הזה, עץ תאנה בודד, רחב ענפים ועלים, שהעניק לו ולרבים אחרים מחסה קריר מהשמש הקופחת ושפע פירות עסיסיים, מתוקים מדבש. עתה מאפיל על העץ הנפלא, שלימים כונה בפי כל ילדי הקיבוץ, ה'תאנה הזקנה', חורש אורנים חסר צורה וייחוד. והתאנה? עליה כמובן אף אחד לא חשב כאן, ופה אין לה כדי לזעוק הצילו! והיא גוססת בשתיקתה בצלם של האורנים השחצנים, גבוהי הקומה ועתירי הבלורית; פירות כבר מזמן אינה נותנת, ומותה העגום הולך וקרב.

 

השעה היא שמונה ושלושים, כשאפא מגיע לשדה ורותם את מחרשת הדיסק הכבדה, ליצול הטרקטור. לאחר התלבטות קצרה ושניים שלושה מבטים חפוזים לשמים, הוא מוודא שהטרקטור ניצב בדיוק בזווית הנכונה ומדומם את המנוע. אחר מלחלח את אצבעו ברוק וזוקף אותה לארבע רוחות השמים, נוכח לדעת, שהרוח, אכן, מזרחית היא. "יהיה שרב היום," הוא פוסק בינו לבינו, בידענות של עובד אדמה בקי ומנוסה, ומוחה את נטפי הזיעה ממצחו. שולף מהקלקר ארבעה מתוך שמונת בקבוקי המשקה, מעמיד אותם זה לצד זה על ארגז הכלים, פורס על ברכיו מפית רחבה, ופותח בהנאה באכילת ארוחת הבוקר.

 

דני נמרי, שריד, הוא "כמעט פנסיונר", נשוי, אב לארבעה, סב לשישה. ספרו "מנעול החלומות", ראה אור. סיפור זה מתאר דמות מהמיתולוגיה של שריד. חלק מהפרטים אמיתיים וחלק מקורם בדמיונו הפורה של המחבר

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים