13.4.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

אמנון ורנר

הלוחש לתמר

אמנון ורנר

 

 

 

ציור: ליאת גרין. מתוך התערוכה הקבוצתית "זיכרון העתיד" שהוצגה בגלריה דנה לאמנות בדצמבר 2008

אברהמ'לה היה יכול לנהל שיחה אינטימית עם כל פרט בעולם הטבע, אפילו עם עצמים חסרי חיים. בקיבוץ הוא היה דמות חידתית, שלא לומר שנויה במחלוקת. הוא הילך בשבילי הקיבוץ בכובע ברט אדום-דהוי ובגופיית טי-שרטס, מעשה ידיו, ומתחת לסמל האולימפיאדה היה כתוב: לאט יותר, נמוך יותר, חלש יותר. סנדליו, שלא היו בגודל ובצורה שווים, היוו השלמה לדמותו המעט גוצית וגמלונית. לעתים, אפשר היה לראותו מצמיד אוזן לעמוד חשמל, רושם משהו בפנקסו וממלמל, "בסדר, אדבר עם החשמלאי". לפעמים, היה עומד באמצע החצר וצועק: "אני לא מבין. אני לא מבין", ואחר כך היה עולה למגדל המים, ניצב למעלה, צופה בשמים הבהירים ללא רבב ומשוחח, השד יודע עם מי. "הבנתי. כעת הבנתי." ושוב שולף את פנקסו הנצחי ורושם בו כמה שורות.

 

אך יותר מכול היה קשור לעץ התמר, שהיתמר בערוגה הקטנה שבפתח חדר האוכל. היה עומד, מחבק את העץ ומסביר לכל עובר ושב: "עץ נפלא. מימי הטורקים. שריד מופלא מהאימפריה העותומאנית. אולי 20 מטר גובהו. אולי יותר". ואחר היה משיח חרישית עם העץ:

 

"מה אתה אומר? אני יודע. הקיץ מגיע".

 

לא במקרה גרעין הנח"ל, שהגיע אלינו לפני שנים, החליט לקרוא לו "הלוחש לתמר".

 

מרבית חברי הגרעין עזבו מזמן, ואנו נשארנו עם השמות.

 

לפעמים, היה הלוחש לתמר עולה ומטפס על התמר עד לצמרתו, שם הרחק מעין הבריות, בין החרויות (ענפי התמר), היה מפתח דיאלוגים, זר לא יבינם. לעתים, עסק בניקיון ובשיפוץ של הנדנים ושל הסנסנים. וכאשר עשב רע היה מעז להציץ בקרבת העץ, מיד היה זוכה לנחת ידיו.

 

כאשר הוחלט בקיבוץ להרחיב את חדר האוכל, חייו של התמר הועמדו בסכנה. הלוחש לתמר מיהר אל "יהושע הפרוע", הלוא הוא ישעיהו: "אתה אמנם מרכז ועדת הבניין, אך אני מבקש לראות את תוכנית ההרחבה. שלא תעז לגעת בתמר, אני לא אתן לך".

 

"מה יש לך מהעץ הזה שאינו מביא כל תועלת? פירותיו עלובים, צל איננו נותן, ואם המומחים קבעו שיש לעוקרו כדי לבנות אגף חדש..."

 

"על גופתי המתה", צעק אברהמ'לה, "שלא תעז! העץ הזה שייך למקום, הוא היה כאן לפנינו ואם לא יקום עליו איש, הוא יישאר גם אחרינו".

 

"פו, פו, פו, איזה דיבורים רמים, אתה והעצים שלך. אם עדיין אינך יודע, אנו חיים כבר במאה ה-21. אנו בונים כאן משק מודרני, ולוחשי לחשים, המתקשרים עם נשמות עלומות של עצים ומצבות, מקומם בחוג לחוכמת הנסתר", כך ענה לו ישעיהו לאט, לאט ובהטמעה.

 

"ואתה לא יודע שבמדינה המודרנית שלנו יש חוק השומר על העצים? בשם מי אתה נלחם בטבע?"

 

"זה טבע? עץ בודד שנראה כמו נקניקיה? הוא לא נמצא בתוכנית תכנון המשק. שמע היטב, הלוחש לתמר, בשבוע הבא באים להכין את השטח. נצל את הזמן לסיים את השיחות ההזויות שלך עם התמר. נקודה.".

 

"שמע אתה, יהושע הפרוע, אם אתה נוגע בעץ, אני מספר לכל הקיבוץ את מה שסיפרה לי האזדרכת, הצומחת ללא תכנון מאחורי הנגרייה".

 

"אתה הדובר גם של האזדרכת?"

 

"כן. סיפור יפה היא סיפרה לי עליך ועל ריטה המתנדבת מגרמניה".

 

"שלא תעז, ואל תעבור לפסים אישיים. אני רק ממלא את תפקידי", אמר ופנה כואב כאבי אהבה נכזבת, ורוגז שמא יתגלה קלונו ברבים. כך עד שהגיע למשרדו, נכנס ונפנה לענייניו.

 

בשבוע שלאחר מכן, אל מול פני השמים המתבהרים עם שחר, הגיע טרקטור כבד להכנת השטח, כולל עקירת עץ התמר שהיה תקוע רם ונישא, אפשר לומר אפילו חצוף אל מול פני הטרקטור. אלא שניתן היה להבחין גם בלוחש לתמר, כשהוא צמוד אל העץ, אגוד ואסור אליו בשרשרת ברזל כבדה נעולה במנעול בריח ירדני חדש, חדיש ומבטיח.

 

שועה המזכיר, ואיתו טרזן הגזבר, התקרבו בעיניים קרועות לרווחה, לא מאמינים למחזה התעתועים שנגלה לעיניהם.

 

"עוד צעד אחד ואני בולע את המפתח, ובנוסף להזמנת מפצח מנעולים, תצטרכו לקרוא גם לאנגינה הרופאה", כך קרא אליהם אברהמ'לה, והם עצרו מיד.

 

"צריך לאשפז אותו", אמר טרזן, "התמר עלה לו לראש".

 

"השתן. השתן", תיקן אותו שועה, ואחר צעק לעבר אברמה'לה: "השתן עלה לך לראש!"

 

"טוב שאתה מזכיר לי. אני באמת נזקק לנקביי. מוטב שתרחיקו את הילדים", נשמע המענה.

 

ואמנם, ילדי בית הספר שהיו בדרכם אל האוטובוס, שאמור היה להסיעם ללימודים, עמדו בהמוניהם ברחבת החניה, נדהמים מהמחזה שנגלה להם.

 

"אתם חושבים שהוא ישתין, כך במרכז הקיבוץ, ככה לעיני כול", שאל שועה בקול, שהיה ספק געייה ספק צווחה.

 

"זה במקרה הטוב", אמרה בליסה, הלא היא בלימה הידועה בגרגרנותה, שברגע זה הגיחה מחדר האוכל. אומרים עליה שהיה לה רומן עם אברהמ'לה, ובכל מקרה, היא ידעה עליו הרבה יותר משאר החברים. ואכן היא המשיכה:"אני מציעה שתתפנו. עזבו אותו לנפשו ותבריחו מכאן גם את הבולדוזר. זה הסיכוי היחיד שייפרד מהעץ, אחרת הוא מסוגל להישאר עליו עד הסיום של קדנציית תפקידכם". ויהושע הפרוע, שהגיע בינתיים, פקד בקול, כך שהכול ישמעו: "עזבו אותו, הוא יישבר תוך זמן קצר".

 

אברהמ'לה חייך והחזיר: "אני אשבר? אתה, השולח ידיים לעבר כל מתנדבת, דע לך שאין צ'אנס".

 

החברים התפזרו לעבר מקום עבודתם. רק הילדים, שעדיין המתינו לאוטובוס, נותרו במקום תוך כדי ויכוחים רמים בין תומכי אברהמ'לה למתנגדיו. השעות חלפו, והלוחש לתמר לא זע. ברטה האחות הביאה לו ארוחת צהריים, אך אברהמ'לה רק רטן: "אחרי שהטרקטור ילך".

 

הטרקטור הכבד נם לו את שנתו יחד עם הטרקטוריסט, שכל העניין לא נגע ללבו.

 

בשעות הצהריים החליט יהושע הפרוע לעשות מעשה. הלך למחסן הבנייה והביא צבת פלדה ענקית. ניגש לאברהמ'לה, תקע בו מבט נוקב, והצהיר: "מבחינתי, אתה יכול לבלוע את המפתח", ובהינף יד הביא את שפתי מספרי הפלדה אל השרשרת, ואלה ננעצו בה כסכין בחמאה והשרשרת נכנעה. יהושע הפרוע, שבע רצון מפועלו, הפנה את עורפו אל העץ, וסימן לטרקטוריסט: "יאללה, לעבודה". ואל אברהמ'לה צעק בקול: "עכשיו רוץ לספר לחבר'ה מה סיפרה לך האיזדרכת. איש לא יאמין לתמהוני שכמוך".

 

אלא שאברהמ'לה לא ויתר, ומיד טיפס בזריזות אל הצמרת, תוך שהוא צועק אל הטרקטוריסט: "הי, אתה! שים לב אני כאן על העץ".

 

אלא שהטרקטוריסט לא שמע אותו מפאת טרטור הטרקטור, והתקרב אל התמר, נגח בו כאשר החבטה מהדהדת למרחקים. אמנם העץ הגמיש לא הוכרע, אלא התיישר לו מיד, אך אברהמ'לה עף למרחק של כמה מטרים, חרחר כמה דקות ונאלם דום. אנגינה הרופאה, שהוזעקה למקום, קבעה את מותו.

 

השמועה עברה ביעף, וחברים התאספו ברחבת חדר האוכל, מנסים לעכל את האסון. יהושע הפרוע נעלם כמו היורה במעבה האדמה. כך גם הטרקטוריסט.

 

אבל כבד ירד על הקיבוץ. ימים ארוכים התהלכו חברים רבים בשבילי הקיבוץ, ברגשות אשמה. ג'ולה השמנמנה, סיכמה את הפרשה עבור כולם: "אם נהרוג את כל הפסיכים, לא יישאר כאן אף אחד".

 

טרזן לא נשאר חייב והטיח לעברה: "אמנם זה לא בסדר שהוא נהרג, אך איך אפשר לחיות עם כאלו שמדברים אל העצים?" והיא החזירה לו: "איך אפשר בלעדיהם?"

 

לאחר ששועה ביקש מהחברים לדבוק בגרסה זאת, למשטרה נמסר שהוא פשוט נפל. "אחרת, מי יודע לאיזו תסבוכת נגיע".

 

התוכנית לפיתוח חדר האוכל שונתה כך שעץ התמר נשאר עומד זקוף באמצע הקיבוץ, צופה בבאים ובשבים, ולעתים, נדמה היה שהוא עדיין מצפה לאברהמ'לה שילחש לו משהו אל בינות סנסניו.

 

אמנון ורנר, חבר כרמיה מאז 1957, כותב ומספר סיפורי קיבוץ ומנהל את "סיפורי קיבוץ" באתר הקיבוצים. הסיפור נכתב בעקבות עקירתו של עץ בחצר הקיבוץ

 

לדף המרוכז של גיליון הסיפורים פסח תשס"ט, אפריל 2009

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים