הגיבנת של ישי

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

כבכל יום שישי ישב ישי בפינת חדר האוכל, צופה ברוקדים. ערב ריקודי עם היה מוסד קבוע בקיבוץ.

 

מיד עם יציאת אחרוני האוכלים, היו מזיזים את השולחנות, מתקינים את המיקרופון, מאלתרים חיבור לטייפ והמוזיקה הייתה זורמת לה בעוצמה, נישאת עם הרוח עד לקצות הקיבוץ. "הריקודים החלו", היה המסר. ישי היה מהראשונים שנזעקו למקום ומהאחרונים לעוזבו, אך הוא עצמו מעולם לא רקד. היה יושב בפינתו הקבועה, בוהה ברקדנים ובעיקר ברקדניות, ששמלותיהן היו מתעופפות לנגד עיניו הלחות וממלאות את גופו בתשוקה גואה. רצה גם הוא לרקוד שם במרכז, אך התבייש בגופו הצנום אשר על גבו התנוססה גיבנת מעיקה.

 

זה כעשר שנים ישי חבר קיבוץ. הוא הגיע עם גרעין הנח"ל ונשאר. חשמלאי מדופלם, מסור, נוח לבריות, אך מעט מופנם ושקט יתר על המידה יחסית לצעיר שכמוהו.

 

הוא נולד למשפחה קשת יום, בפרוורי העיר הגדולה. "ביג-דיל", אמר האב, כאשר הסתבר שילדו החמישי נולד עם גיבנת. "זה יכול לקרות גם למשפחה יותר מכובדת". ובדבריו אלה יותר משביטא משנה סדורה, נתן ביטוי למצוקת חייו.

 

בקיבוץ הרגיש ישי, אולי בפעם הראשונה בחייו, כי איננו מנודה. פה קיבלו אותו כפי שהוא, ואיש לא העיר לו בעניין שכה הציק לו. מאחר שגילה עניין בחשמלאות, יצא עד מהרה ללימוד את הנושא וחזר מצויד בתעודה מתאימה. דן פיש, האיש הכי פוליטי בקיבוץ, נהג לומר לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו: "חשמול הקיבוץ הוא התנאי למהפכה". אך גם ללא הצהרתו של דן פיש, זכה ישי להוקרה רבה עקב חריצותו ונכונותו להתגייס לכל פעילות נדרשת.

 

עניין אחר, הריקודים. "הרי החברים ילעגו לי, אומנם בצנעה... אין זה נאה שאציג את החטוטרת שלי בפרהסיה... אני הרי אראה מגוחך..." דברים אלו ודומים להם היה ישי אומר לעצמו, תוך שהוא נזכר בשיעורי הספורט בבית הספר, שם שימש מטרה נוחה לחציהם המורעלים של חבריו לכיתה. אומנם היה תלמיד טוב ונהנה מאמון המורים, אך למסיבות הבית כלל לא הוזמן... ולהוריו הסביר, כי אדם צריך לדעת את מקומו. כמו אביו, גם אצלו לא נבעו הדברים מידיעה עיונית כלשהי, אלא מניסיונו הקיומי.

 

כשהיה יושב בימי שישי בפינתו, מצונף ומתקדר, עוטה שריון קשקשים, כולו חידודים כך שלא יעז איש, בוודאי לא אישה, להזמינו למחול כלשהו. זה מה שחסר לי, היה מהרהר בינו לבין עצמו, גבות עיניו משוכות מטה, וריסי עיניו כמעט נוגעים אלה באלה, מעוז הגנה אחרון מפני כל קשר עין מקרי עם מי מהמחוללים. וכך, מבעד לחרכים הצרים היה בוחן את רחבת הריקודים, מודד ומעריך כל צעד ומחוות ראש, שלא לדבר על הידוס ישבן שליווה את מרבית המחולות. למעשה, ידע ישי את מרבית הריקודים על בוריים, בעיקר את המחולות הרוסיים בזוגות, שבמהלכם היה חדר האוכל שרוי באקסטזה. המקצבים המהירים הביאו את הרקדנים לפיזוזים ולניתורים קרקסיים, עד שלמתבוננים מהצד קשה היה לזהות מי רוקד עם מי. לא כך ישי, שהכיר לפניי ולפנים כל זוג וזוג, הקבועים או המתחלפים מדי ריקוד. הוא ידע בדיוק מי בוחר במי ומתי. בסתר לבו בחר גם הוא בת זוג לפולקה, אחרת למזורקה, וכך הלאה. לפעמים, חש שעכוזו מתרומם בכמה סנטימטרים, כמו שואף להביא את הגוף כולו אל הזירה, אך המשקולת הכבדה שעל גבו החזירה אותו אל מעמקי הכיסא ומסמרה אותו שם.

 

יומיים לפני ליל הסדר, בעוד ישי מתקין את מערכת התאורה על הבמה, הגיעה אליו דנה, רכזת החגים הנמרצת.

"אני זקוקה לעזרה דחופה", פנתה אליו, שואפת מלוא ריאותיה אוויר, "תציל אותי, ישי. דויד'לה, שמנהל את הטקס זה שנים רבות, נסע עם אשתו לבית החולים, היא צריכה ללדת ממש בימים אלה".

"כן, במה אוכל לעזור?" הגיב ישי ללא היסוס.

"בכך שתנהל את הטקס", אמרה בהחלטיות ונעצה בו את עיניה הירוקות, שהיו בורקות ותובעניות.

"א..ני ?" גמגם ישי, "שאני אעמוד על הבמה קבל עם ועדה, ואברך על ארבע הכוסות? ו... ומה עם הגיבנת?"

 

דנה, מתעלמת מדבריו, הזדרזה וסיכמה, "יופי שהסכמת, הנה לך 'תיק פסח', יש בו פירוט מדויק של תפקיד מנהל הטקס. אני ממהרת למטבח, יש עוד בעיות עם התפריט". במילים אלה הגישה לו את התיק, ובלי לאפשר לו להשיב פנתה בצעד מהיר אל המטבח.

 

פיו של ישי נשאר פעור זמן ארוך לאחר לכתה. ייתכן שלא עיכל את הבשורה, ואולי התקשה לתת מענה ראוי, ולכן במתינות ובשלווה פשוט המשיך במלאכתו עד לסיומה.

 

צעדיו המהוססים והקופצניים גם יחד, בדרכו לביתו, ביטאו בבהירות את סערת הרוחות שהשתוללה לה אי שם מתחת לגיבנת. 'תיק פסח' היה תחוב מתחת לזרועו, והוא אף לא ההין להציץ בו בפרהסיה.

 

אותה שנה נחוג חג הפסח כהלכתו. ישי ניהל בקלילות ובנועם את 'הסדר', כאילו עשה זאת מאז ומתמיד. בקול צלול ובחיוך קל ניצח על המלאכה, ובאנחת רווחה הפטיר לבסוף, "תם ונשלם הטקס. תודה לכולם. אנא, עזרו לנו בפינוי הכלים".

 

לאחר הטקס ניגשו אליו חברים רבים ובירכוהו על הופעתו. דנה, שקלעה לדעת רבים, אמרה בפשטות, "היית עשר!"

 

ישי התאמץ לעצור את דמעותיו שעמדו לפרוץ בכל רגע, והיו בוודאי מציפות את חדר האוכל. מייד כשהסתיימו הברכות, פנה לביתו, כששאלה אחת ויחידה מנקרת במוחו: מה קרה לגיבנת???

 

למחרת הגיע אליו דויד'לה. "שמעתי שליל הסדר היה מוצלח ביותר. באמת, כל הכבוד. אבל לא באתי רק לברך, אלא גם לבקש".

"מה עוד אפשר לבקש ממני?" תמה ישי.

"שמע. אתה יודע שאני פעיל חגים מזה שנים. כעת נולד לנו הילד השלישי-"

 "מזל טוב. בן או בת?" קטע אותו ישי.

"בת , תודה לאל. אתה יודע, אחרי שני בנים. בשנה הקרובה אהיה מאוד טרוד. בבקשה, החלף אותי גם בהנחיית טקס הבאת הביכורים, הבא עלינו לטובה. לא ביג-דיל,כולם אומרים שיש לך נוכחות בימתית. אתה לא חייב לענות מייד, דנה תתקשר אליך, אני רץ לבית החולים", אמר ונעלם.

 

הייתה זו שנה ברוכה בממטרים, וחג הביכורים נחוג בקיבוץ ברוב עם בשדה קרוב. במה ענקית הוקמה וקושטה בסיסמאות ובדגלים רבים שהתנופפו ברוח. תערוכת כלים חקלאיים מרשימה התקיימה, וכיבוד צנוע הוגש בכניסה. נינוח החציר שעלה מהחבילות, ששימשו למושב הקהל הרב, השלים את התמונה הפסטורלית של חקלאים מאושרים.

שלא כרגיל בחגיגות המוניות שכאלו, הכול פעל כשורה. המקהלה, הקריינים, הרקדנים ואפילו התזמורת המאולתרת. אומנם הילדים עטורי הזרים, שהחזיקו בידיהם טנאים עמוסים, 'גנבו את ההצגה', כמו שאומרים, אך גם ישי היה במיטבו והנחה את הטקס "בטוב טעם ובשום שכל", כפי שאמרה דנה.

 

כאשר תם הטקס והקהל עדיין הריע, החלו הצעירים לצאת במחול אל מול הבמה, וישי מאושר ושמח על התפנית שבחייו, ירד מהבמה והצטרף לו לרוקדים. אולי שכח שריקוד הרונדו אומנם מתחיל ברוב עם בשדה, אך מסתיים בריקודי זוגות בחדר האוכל. שם המשיך לרקוד עוד ועוד, נבוך בינו לבין עצמו, וליתר ביטחון אינו נותן מבטו בקהל העומד מסביב. בכל סיבוב הציץ אל פינתו הקבועה בקצה חדר האוכל, ותהה אם הגיבנת אכן נמצאת במקומה הקבוע.

 

אמנון ורנר, חבר כרמיה מאז 1957, כותב ומספר סיפורי קיבוץ ומנהל את "אתר סיפורי קיבוצים" באתר הקיבוצים. את הסיפור הזה כתב לקראת הגיליון המיוחד לסיפורי קיבוץ של "הדף הירוק".

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: