ביצים

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

החבר שלי, עוזי, אמר לי, שאם אוכל כל יום ביצה קשה, לא תצמח לי קרחת כמו לאבא שלי, כבר בגיל צעיר.

אימא ואבא אמרו לי, שבריא מאוד לאכול הרבה ביצים, כי טמונים בהן חלבונים רבים וחשובים, שנותנים כוח לגוף ומחזקים את השרירים.

"אימא חושבת שזאת בעיה רצינית, שאתה לא אוהב ביצים קשות, אבל הבטחתי לה שנמצא דרך להתגבר על זה, ואני בטוח שהחברה שלנו - שלי - שעובדת בלול, תעזור ותעשה לנו פרוטקציה", אמר לי אבא.

 

לא אהבתי לאכול את הביצים הקשות, שנתנו לנו בבית הילדים לארוחת הבוקר, או שהגישו בארוחות הערב בחדר אוכל של הקיבוץ, הן נתקעו לי בגרון - לא לבלוע ולא להקיא - יבשות וקשות, כמו פקקים מצופים בגרגירי חול.

 

בשבת בבוקר הלכנו לבקר את שלי, הלולנית של הקיבוץ, שהייתה החברה הכי טובה של ההורים שלי, עוד לפני שהם עלו יחד ארצה, מרומניה. "שלי היא האישה הכי חרוצה בקיבוץ," אמר לי אבא בדרכנו ללול. "היא כל כך חרוצה, שהיא עובדת בלול בכל רגע פנוי שיש לה, ולכן, לעולם אין לה רגע פנוי".

 

שלי חייכה אלי את חיוכה החם, השקט והטוב, פזלה לצדדים, לוודא שאף אחד מחבריה לעבודה - בעיקר לא אהרון, היקה הקפדן, ששמר על כולם - לא רואה שהיא עושה לי פרוטקציה, ונתנה לי לבלוע במהירות, וישר מתוך הקליפה, שלוש ביצים לא מבושלות. עצמתי עיניים והן גלשו להן בקלות במורד הגרון, חלקלקות כמו נחשים, נוזלות ורוטטות כמו מדוזות. בן רגע הרגשתי איך השרירים שלי מתנפחים ומתחזקים.

 

שאלתי את אבא, "אם כל החלבונים החשובים האלה, יועילו, לא רק להצמחת שריריי, אלא גם לכך, שלא תצמח לי קרחת כבר בגיל עשרים, כפי שעוזי אמר לי".

הוא חייך אליי בהבנה, וסרק באצבעותיו את שערותיו הג'ינג'יות הדלילות. "אני חושב שהביצים לא יעזרו לך כל כך בעניין הקרחת", אמר. "למזלך הרב, לא נראה לי שתהיה לך אי פעם קרחת, משום שירשת גם את צבע העור הכהה וגם את השערות השחורות, הצפופות והעבות של אימא".

חייכתי אליו בתחושת הקלה ובשמחה עצומה, ומאז הלכנו מדי שבת בבוקר, לבקר את שלי בלול.

 

מאז שאבא עלה ארצה מרומניה - בגיל שבע-עשרה הוא עזב לבדו את בית הוריו העשירים, שהמזווה הענקי שבו היה מלא וגדוש כל טוב - הוא חלם שיבוא יום ובו יאכל שוב, כמו פעם, ביצייה ענקית מטוגנת בחמאה רותחת במחבת ברזל, שפרוסות נקניק משובח חובקות אותה במעגל אדום. הוא חסך פרוטה לפרוטה, כך סיפר לי, ויום אחד, כשקיבתו מקרקרת וריקה מתמיד ולבו הומה ונרגש, נכנס למסעדת פועלים שקטה ברמת גן, ולחש את הזמנתו למלצר העייף, "ישר אל תוך אוזנו השעירה, שדונג צהוב גדש אותה", לא שכח להזכיר לי בכל פעם שסיפר את הסיפור. "ביציית עין משלוש ביצים עם חמש פרוסות נקניק דם, ושתהיה מטוגנת היטב מצדה התחתון, אבל רכה מאוד, כמעט נוזלית, בצדה העליון. פזלתי ימינה ושמאלה", המשיך וסיפר לי, "לבדוק שאף אחד לא נועץ בי עיניים כועסות ומקנאות על שהעזתי להזמין, בבת אחת ורק בשבילי, שלוש ביצים טריות, שהחלמונים הכתומים שלהן רוטטים, אבל בכל זאת יציבים וקרושים, מה שמעיד על טיבן המשובח, כשסביבן במחבת מחוללות חמש פרוסות נקניק שומני נוטף דם.

 

"אתה הלוא מכיר את התיאבון שלי, אז ברור לך שלא הסתפקתי בזה, והזמנתי מייד גם קערית קטנה ובה זיתים שחורים ומלפפון כבוש ושלוש פרוסות לחם לבן, פרוסות עבות שקליפתן הפריכה מתפצפצת ונמסה בפה ברחשושים מענגים. קרעתי אותן אחת אחת לפיסות קטנטנות, וטבלתי בחלמונים הרכים שגבישי מלח בישול גס זרויים עליהם, ולעסתי ובלעתי לאטי, להשהות את התענוג כמה שאפשר, ולרגע עמד בפי טעמו של גן העדן האבוד של בית הוריי".

 

בכל פעם שסיפר לי אבא את הסיפור המופלא הזה, גדשו ריחות עזים את אפי וגירו את חושיי. בדמיוני ראיתי את שקיפות גלדי הבצל הרוחשים במחבת הברזל, את הביצייה הענקית על שלוש כיפותיה הכתומות הרוטטות בהתרגשות, צפה בחמאה הרותחת, מיטגנת לאטה עד שקצותיה משחימים מעט ומתקפלים מעלה. ריח הנקניק, שנחרך קלות ומשחים אף הוא בשוליו, מילא את פי רוק.

ואבא, משהשלים את הסיפור בפעם המי יודע כמה, מצמץ בשפתיו בהנאה חשקנית, והחליק עליהן הלוך ושוב בלשונו, חיטט בין שיניו בגפרור שרוף ושב והצית את מקטרת ראש השור שכבתה מזמן. נאנח מעומק לבו אמר, "נו טוב, מה שהיה היה", ופיקת גרונו השעיר עלתה וירדה במהירות כשבלע את רוקו.

 

עוזי סיפר לי פעם, שאברם השמן, הגורף במגרפת עץ רחבה ומערם בקלשון את החרא של הפרות, מערבב אותו במים ובגבעולי קש קצוצים והופך אותו לזהב, האיש ששרנו לו כולנו - "אברם השמן, בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן? אברם השמן!" אוכל לא רק בפיו, אלא גם בעיניו.

לא האמנתי לו, כפי שלא באמת האמנתי לכל האמונות הטפלות הטיפשיות, שאמו פיטמה בהן את מוחו הפרוע. אבל באחת מארוחות הערב, בחדר האוכל של החברים, החלטתי לצפות באברם בסתר. ממקום מחבואי הקבוע, אפוף בסבך קורי העכביש בין רגליו של פסנתר הכנף הזקן, ראיתי אותו לוקח שלוש ביצים קשות, מגלגלן, ממעך ומפצפץ אותן על השולחן בנינוחות רכה, מסיר בסבלנות את קליפתן הדקה, בוזק מלח ביד רחבה ובשלוש צליפות מהירות, יורה אותן, זו אחר זו, בשלמותן, אל תוך בית בליעתו הפעור לרווחה. בה בעת צנחו תריסי עפעפיו הכבדים, השומניים, רפרפו קלות ככנפי ציפור משחרת לטרף ונתהדקו בכוח, וכששבו והתרוממו, ניבטה מעיניו הזיקיות תחושה ברוכה של שובע, של התרוממות רוח ושל עונג עילאי. הפעם עוזי צדק.

 

דני נימרי, בן שריד, "כמעט פנסיונר", נשוי, אב לארבעה וסב לחמישה. ספרו "מנעול החלומות" ראה אור, וסיפור זה הוא מתוך הספר הבא, שאולי ייצא לאור בשנה הבאה.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: