אשר

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

כשאני נוסע למקום שעדיין לא ביקרתי בו, אני תמיד מתרגש. הפעם הייתי בדרכי למושב בגליל המערבי. יצאנו מחיפה בזמן ועצרנו בתחנה בקריות. בחנתי כל מי שעלה לאוטובוס או ירד ממנו, ונדהמתי מהסקרנות שגיליתי כלפיהם. בעכו שמתי לב לאיש שעלה לאוטובוס, כשהוא אוחז בידו ילד כבן שבע או שמונה. הוא נראה לי מוכר: ראש גדול, שיער מתולתל מכסיף וגוף מחוטב של מי שעוסק בעבודת כפיים. הוא היה גבוה ונראה כמי שהשמש שיזפה את עורו. כשהוציא את ארנקו כדי לשלם לנהג, יכולתי להבחין ביד חזקה ומיובלת שאישרה את השערתי, כי הוא אכן עובד כפיים. ניחשתי שהוא חקלאי מאחד ממושבי הגליל המערבי, או פועל באחד ממפעלי התעשייה שבין חיפה לעכו.

 

כאשר עבר לידי אל מושבו הבחנתי כי אני מכירו ממקום כלשהו. דבר זה חידד את זיכרוני וחזרתי בדמיוני כעשר או חמש-עשרה שנה לאחור. הייתי בטוח כמעט שזהו אשר. הצגתי את עצמי, ולהפתעתי זכר את שמי. קשה היה להאמין שאדם חסון זה, השופע בריאות וכוח, אב לילד, הוא-הוא אשר, שהכרתי לפני שנים.

 

החלפנו בינינו מספר שאלות אישיות, והתברר שהוא אכן חקלאי ומתגורר במושב השוכן ליד אותו כביש, המוליך למושב שאליו נסעתי. הוא אב לשלושה ילדים, והבן שעמו הוא האמצעי. לאחר חילופי המידע הלך לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. בהמשך הנסיעה נזכרתי בסיפור שהותו של אשר בקיבוץ והרהרתי במוזרויות החיים והגורל.

 

איני יודע איך הגיע אשר לקיבוץ. הוא לא היה שייך לאולפן, ולא נחשב כמתנדב באופן רשמי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהופיע בחדר האוכל. הוא היה גבוה, שמן מאוד, והיה לו קול גבוה וצורם שגרם מייד לסבב של צחוק בין הצעירים. הוא בא אלינו מסלוניקי, ובנוסף ליוונית דיבר גם אנגלית רצוצה. בני משפחתו, שעבדו בנמל חיפה, המליצו לו על הקיבוץ כמקום טוב לקליטה בארץ וללימוד עברית. כמנהל אולפן ואחראי על המתנדבים הכרתי את אשר היטב. כאשר שמע ששמי אבנר, היה חוזר על שמותינו יחד: אשר-אבנר, אשר-אבנר, ופורץ בצחוק מתגלגל בקולו הגבוה. לא הצלחתי להבין מדוע נהנה כל כך להגות את שמותינו. אשר היה פועל חסר תקווה. הדיווחים שקיבלנו מהענפים החקלאיים היו זהים. הוא היה מגושם והתנועע באטיות בשל משקלו. בלתי אפשרי היה לבקש ממנו להרים דבר מה כבד. העבודה היחידה שהתאימה לו הייתה שטיפת כלים. למרבית ההפתעה, הוא קיבל זאת ללא התמרמרות, ומה שהפתיע עוד יותר הייתה העובדה שביצע את העבודה לשביעות רצון מנהליו. במהירות ובמיומנות היה מוציא את הצלחות, את הכוסות ואת הכלים מהמים החמים של מכונת שטיפת הכלים.

 

אשר התחבב בקלות על הבריות, למרות קשיי השפה, ובעיקר על הילדים שאהבו להקניטו על היותו שמן ואף המטירו עליו קללות שלא שהבין. הוא נראה להם מין דוב חביב. הוא היה נדיב ונהג לכבדם במסטיק ובסוכריות. ההפתעה הגדולה התרחשה בליל הסדר, כשהזמינו את המתנדבים להשתתף בתוכנית. אחד מהם פרט על גיטרה קטע סולו מהמם, ואחריו נעמד אשר על הבמה ושר שיר יווני בליווי גיטרה. רוב האנשים החליטו מראש "לסבול" בשקט; ניסיון קודם עם המתנדבים היה גרוע, ושירה בשפה שאיש אינו מבין הייתה מתכון לכישלון.

 

אשר פתח ושר בקול אלט נמוך, וכולם הופתעו: הצלילים שהשמיע היו מתוקים ונעימים לאוזן, ההיגוי היה ברור אף על פי שהשפה שבה שר לא הייתה מובנת. כשהמשיך לשיר - שיר ערש לתינוק שאביו נהרג כשנלחם בשורות הפרטיזנים - שבה קולו את קהל המאזינים. אני עצמי מעולם לא שמעתי קול כה רך והטעמה כה נוגעת ללב. אפשר היה לחוש את אהבת האם היוצאת אל התינוק שבזרועותיה. אכן היה לו קול מדהים, בניגוד גמור להופעתו החיצונית. הקהל היה נלהב וביקש הדרן.

 

השיר הבא ששר אשר, ביוונית, בקול האלט הנמוך שלו, היה שיר אהבה. אשר תרגם את מילותיו, שסיפרו על נערה שאהובה יצא למסע ארוך בים. במקור השיר מושר על ידי הנערה, וקול האלט שלו התאים לכך. שוב הצליח אשר להעביר לקהל את אהבתה ואת דאגתה של הנערה, וקולו נשמע מתגעגע ומזדהה עם כאב אהבתה של הנערה. מחיאות הכפיים הסוערות העידו על כך, שהופעתו הייתה מסמר החג כולו. אשר זכה בהכרה מול חברי הקיבוץ, והפופולריות שלו עלתה פלאים. בימים שלאחר מכן נהג לשיר במהלך עבודתו במטבח.

 

לעתים, פגשתי את אשר שרוע על הדשא שליד חדר האוכל וסביבו קבוצת ילדים. הוא היה מספר להם סיפורים על יוון ועל חייו בסלוניקי. למרות זה שהעברית בפיו הייתה רצוצה, מצא דרך מיוחדת לספר סיפורים לאנשים, והצעירים הוקסמו מהם במיוחד. הם אהבו את סיפוריו כמעט כמו שאהבו את שירתו. קל היה להבין כיצד הפך אשר פופולרי כל כך, למרות הופעתו החיצונית. עם זאת, גופו הגדול וקולו הדק הפריעו לכמה אנשים, והקשרים בינו ובין הילדים נראו חשודים במקצת. היו חברים, שלא החמיצו שום הזדמנות כדי להתלונן עליו.

 

הבעיות של אשר החלו כשנפל למשכב בגלל התקררות. הוא לא שמר על עצמו, וסבל מסיבוכים בשלפוחית השתן. מאותו רגע הפך ל"חולה מסתורי", לעתים הופיע במרפאה לבדיקות ונעדר מהעבודה, כי היה צריך לנסוע לטיפולים בבית החולים. בחברה כשלנו, הנתונה לביקורת באופן שיטתי, היו היעדרויותיו בולטות לעין, ובעיותיו הרפואיות הפכו נושא לספקולציות. תחילה סברו שיש לו מחלה מידבקת כלשהי, אך כאשר נעשתה חקירה חשאית, התשובה היחידה שניתנה הייתה שלא נשקפת ממחלתו סכנה לקהילה. הסיבה האמיתית לטיפולים שקיבל בבית החולים לא נידונה בצוות הרפואי, אף על פי שהשמועות דיברו על טיפול הורמונלי.

 

החברים שחיפשו סיבה להתלונן עליו מצאו אותה לבסוף: באותו זמן, בערך, גילה אשר דרך חדשה להתגבר על בעיית העישון. הוא לא היה יכול לסבול את הסיגריות שחולקו למתנדבים. רוב חברי האולפן והמתנדבים חשו כמוהו, והוא התנדב להיות זה שיעמוד בקשר עם גורם חיצוני לשם החלפתן בסיגריות משובחות יותר. הוא דרש סכום כסף לביצוע העסקה, קיבל אותו בשמחה, ופעם בשבוע נהג לאסוף את חפיסות הסיגריות, לנסוע לעיר הקרובה ולבצע את עסקת החליפין. בכסף שנשאר בידו - מכיוון שהיה מתווך מוצלח - היה קונה כמות גדולה של סוכריות ושל שוקולד ומחלקם ביד רחבה לחבריו הצעירים. כאמור, היו מי שראו בצורה מעוותת את פעילותו המסחרית, וביקשו ש"מישהו יעשה משהו כדי לעצור את המסחר הזה". גם חלוקת הממתקים לילדים הכעיסה אותם.

 

אשר הפך להיות נושא לדיונים רבים. התנהגותו הידידותית והמתנות שחילק נשקלו כנגד הפעולות המסחריות הבלתי חוקיות, ולמרות ההשפעה הצפויה על חיי התרבות בקיבוץ, הוא התבקש לעזוב. ביום עזיבתו בא להיפרד ממני, כשהוא ממלמל: אבנר-אשר אבנר-אשר". מאז לא ראיתיו.

 

מה קרה לו באותן שנים? הוא התחתן, נולדו לו ילדים והוא נהיה חקלאי. הכול השתנה עבורו.

 

הכניסה למושב שאליו נסעתי נראתה כבר במורד הכביש. קמתי והתקדמתי אל הדלת האחורית כדי לרדת. נופפתי לו לשלום, אך דבר אחד סקרן אותי עדיין. ניגשתי לחלק האחורי של האוטובוס ושאלי אותו: "אשר, אתה עדיין שר?"

"לא," ענה, "קולי השתנה".

 

כשירדתי מהאוטובוס והתקרבתי לשער המושב, נזכרתי בקולו של אשר, בשירי אהבה יווניים, בשירי הערש ובאווירה שריחפה סביבו כששר. הכול נגמר, חשבתי, כאילו מישהו מת.

 

ג'רי קנטור נולד בבוסטון, ארצות הברית. שירת בחיל הים האמריקני במלחמת העולם השנייה. חבר קיבוץ משמר העמק משנת 1951. עבד בענפי הרפת והצאן, שימש ככתב טכני בתעשיית ההיי-טק הביטחונית, ואחר כך ייסד את ענף התרגומים בקיבוצו.

סיפורו זה הופיע בקובץ הסיפורים "קסם אור הירח", הוצאת 'מערכת', קיבוץ דליה, 2007.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: