טיסה ארוכה (קטע מתוך הסיפור)

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

ההוראה הייתה המשך טבעי להתעניינותי בקריאה, ועיסוק זה מילא את חיי והעניק לי הנאה גדולה.

 

פגישתי עם שאול לא הייתה מפגש רומנטי כפי שציפיתי מהתאהבות "ממבט ראשון", אך אישיותו הבטוחה והכנות שבו כבשו אותי, והשוני שבינינו התמזג במשך הזמן לאהבה כנה, לזוגיות ללא דופי. המתח הראשון נוצר ביחסינו כאשר תמר הייתה כבת שנתיים. הילדה החמודה שלי הסבה לי אושר רב, ורציתי לתת לה כל דבר: מתנות, צעצועים, לבוש קצת שונה, אך האמצעים שלנו היו דלים מאוד. "חומרנות" שבעבר נחשבה למילה גסה נהפכה למרכיב חשוב בחיי. הייתי שבויה ברגשות קנאה כאשר ראיתי את המתנות שקיבלה ילדה מהסבתא בקבוצה של תמי, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי פינוק מסוג זה. בעבודתי כמורה השקעתי מאמץ רב, ועשיתי זאת בהנאה רבה. בנוסף, הייתי מעורה גם בפעילויות במוסד החינוכי, הכול לפי קצב האירועים. מה שנכון, לא חסכתי זמן להיות ולבלות עם תמר. אבל השד הקטן נכנס לנשמתי.

 

מצבנו החומרי ואי היכולת לתמרן ב"תקציב האישי" שלי הכבידו עליי מאוד. בזמנים ההם לא יכולתי להודות בחולשה שאני "חומרנית" וזקוקה ליותר אמצעים כספיים, כדי לשמח את תמר וגם את עצמי. עם שאול הייתי תמיד גלויה גם בנושא זה, וטענתי והסברתי את השקפותיי הלא כל כך מקובלות. אצל שאול זה לא נקלט מסיבה פשוטה: הוא היה מרוכז בעשייה הגדולה שבחיינו, ולא היה זקוק להנאות ה"קטנות".

 

הסבריו היו הגיוניים: "אנחנו מתפרנסים מעבודה, המשק שלנו מתקדם והרווחה האישית תזכה לתשומת הלב הראויה במשך הזמן, הכול תלוי בנו, ביוזמות ובניהול נכון. תשובתו, כי אין תחליף לסבלנות ולהתמדה, וההיגיון שבמשפטים אלה לא הרגיעו אותי. על רקע זה פרץ המשבר הרציני בינינו, ושאול הפגין שיקול דעת והבנה לרגשותיי.

 

כמורה במוסד החינוכי הייתי מעורה בפעילויות שונות. בתקופה שהגיעו אלינו ילדי עולים, התמסרתי להדרכתם ונתתי לילדים הנזקקים שיעורים רבים חוץ לשעות העבודה המקובלות בכל הנושאים הנלמדים במוסד. גם עם הורי הילדים נקשרו קשרים טובים. ה"שד" הקטן שהתרוצץ בי מצא מקום פורה במקרה מעניין. עד היום אינני יודעת איך העזתי למרוד במוסכמות החשובות בחיינו. אחת התלמידות שלי חלתה במחלה ממושכת. היא גרה בעיר הקרובה, והוריה ביקשו ממני עזרה בלימודים בביתם עד שהיא תחלים. נעניתי ברצון למרות הקושי בתחבורה. ההורים פתרו זאת, והסיעו אותי העירה וחזרה. התקדמנו יפה והרגשתי את עצמי יעילה וחיונית, עד שיום אחד פנה אליי אביה של התלמידה ואמר: "מרים, אנחנו יודעים שבשבילך לבוא אלינו זאת משימה קשה. את מצליחה לקדם את בתנו מעל המשוער ורצוי להמשיך בכך. וכמובן, אני אגמול לך בתשלום בעד כל שיעור ושיעור". הופתעתי. לא ציפיתי להצעה מסוג זה, ומעולם לא היה עולה בדעתי ללמד תמורת תשלום. איך יכולתי להסביר לאנשי העיר מה זו התחייבות שיתופית? מלבד זה, לא היה לי שמץ של מושג מה שוויו של שיעור בכסף. כסף תמורת התנדבות נחשב בעיניי עלבון. כמובן, סירבתי להצעה. "עבודתי היא בהתנדבות ולפי עקרונות הקיבוץ, ולא אוכל לסטות מעיקרון זה", הסברתי.

 

הסברי לא התקבל בהבנה אצל האדון שאמר: "אני מבין את גישתך, אבל מגיע לך בעד הטרחה קצת כסף כיס. איש לא יידע על כך, זה לא תשלום, אלא הבעת הוקרה מצדנו". המשכתי את השיעורים כהרגלי, אבל ההתלבטות בעד ונגד הטרידה מאוד את מנוחתי. עבודה בעד תמורה? איך אוכל להסתכל בעיני שאול והחברים? המבחן היה קשה, משום שרציתי להיות עצמאית ולהיטיב עם תמר, ואז ... "השד הקטן" הופיע, ונעניתי להצעה בתנאי, שהתקופה תהיה מוגבלת עד אשר התלמידה שלי תגיע לרמה הנדרשת בכיתה, וההורים יקבעו את גובה התשלום. כך הייתי משוחררת מ"סחר" מיותר.

 

קשה להעלות על הדעת היום את ההרגשה שגרמה לי אי התלות ברכישת כמה חפצים, שאז היו מותרות של איש "בורגני" לא מן היישוב. קניתי לתמר צעצועים מסוג משובח, ולי את החולצה הוורודה שבה חפצתי במשך חודשים, ועוד קישוטים לחדר הצנוע שלנו שתמיד היה חשוב בעיניי. המחיר ששילמתי היה ייסורי מצפון ואי נחת תמידי. מאחר שאני רגילה להיות כנה וגלויה, לא יכולתי להישאר עם סודי לבד וסיפרתי לשאול בפרוטרוט על מעשיי.

 

* את המשך הסיפור ניתן יהיה למצוא באתר הקיבוצים

 

גבי דורון, קיבוץ גבעת עוז, נשוי לדינה, אב לשלוש סב לתשעה. נמנה עם מייסדי הקיבוץ. מילא תפקידים רבים בקיבוץ, במטעים וגם בתעשיית רהיטים הזורע. כיום עובד בנגרייה וכותב. בצאתו לגמלאות החל לכתוב על חייו האישיים (שואה, משפחה). בתו רעיה רונן עודדה אותו מאוד בכך. סיפור זה נכתב בעקבות היכרות עם חבר שכבר נפטר.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: