שלח נא את עמי

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

את משכב בתוליי תכננתי ימים רבים. הייתי אומר לאדווה שאני יוצא לריצה כדי לשמור על כושר, נועל את נעלי התעמלות שלי ורץ כמתאמן בשדות ובפרדסים, נושם ונושף, תר אחר המקום המיועד האחד שאין שני לו. מדמה אותי, ויותר אותה, מתחת לעץ בפרדס הלימונים, על חבילת קש נשכחת בשדה, על מצע עלי אקליפטוס בחורשה, או על ספסל זנוח במקום כזה או אחר. ואז מבטל הכול וממשיך לרוץ (לא במקרה הייתי באותה שנה אלוף המוסד בריצה למרחקים ארוכים).

 

לבסוף, כמו שזה תמיד קורה, מצאתיו בלא כוונה. יום אחד גויסנו לפרוק שקי דורה בבריכות הדגים. על דופן אחת הבריכות, מול ה"נזיר", ערמנו ערימה גבוהה וארוכה, נאה ומסודרת, מוגבהת בצדדיה ושקועה במרכזה, רכה מוכנה ונכונה, כאילו לפי הזמנתי. כעת ידעתי שכל שעליי לעשות הוא לקחת את אדווה אל המקום, בתקווה ששם יקרה האירוע הגדול.

 

אדווה נקראה כך, משום שאביה היה איש הצי ובתור שכזה אהב את הים ואת אדוות גליו. כיוון שנעדר רבות מביתו, היא נשלחה אלינו כילדת חוץ וזכיתי להכירה, להתיידד עם בלונד שערה, עם צניעות הבעת פניה ועם תבונתה השתקנית, שהייתה בעיניי היפה מכל תכונותיה. במשך הזמן חיזרתי אחריה, הצעתי את חברותי וזכיתי לתשובתה החיובית. מאז התחלתי לתכנן את מבצע התבגרותי.

 

בריכות הדגים נמצאות במרחק קילומטר בלבד מהמשק. פעמים רבות היינו מטיילים יחד הלוך וחזור, מתקרבים לאט, נוגעים מעט. כשנתנו ידיים הרגשתי את עצמי כמגלה עולם, לפחות מרקו פולו או קולומבוס. כעת לא נותר לי אלא להחליט על יום ועל שעת-השין, לצאת לדרך, לחתור במו עצמי ולמפות את המשבצות האלמוניות של חיי.

 

ואכן ערב אחד, לאחר שנסתיימו פעולות התנועה בקבוצתה ובקבוצתי, צעדנו יד ביד אל השדה, המשכנו לבריכות, אל ערימת השקים הגבוהה ואל בור משכבנו שהכנתי בין הזמנים. ישבנו חרש, שנינו רועדים ולא מקור, שפתינו, ידינו, נשימתנו נעתקת, ורק הדממה והחושך עדים לסערת לבנו המפרפר כרוצה לפרוץ החוצה.

 

ואז, כשכבר כמעט אזרתי את האומץ הדרוש (כמה זה קל בחלומות, וכמה זה קשה כאן על השקים), ראיתי ממרחק קרן אור עולה ובוקעת אל עבר השמים ונעה מצפון לדרום, משער המשק לשדה, גולשת ומתקדמת לכיוון הבריכות. הסתכלנו מוקסמים בקרן האור הבוקעת את החושך ומצביעה על השמים השחורים. הטרטור המוכר גילה לי שזה ה"בולדוג", רכב המדגה, שהנוהג בו בוודאי יוצא לסגור או לפתוח מעברי מים בין הבריכות. הרכב נע לאטו, כאילו זמנו בידו. מרחוק שמענו מישהו שר שיר של פול רובסון, ומהר מאוד זיהיתי את מישה שריר, שזייף להנאתו כשהוא נוהג ברכב המדגה, שהיה מין רכב בריטי ישן, ששרד אינספור חזיתות ונפילות לבריכות הדגים, אפו פחוס כאפו של כלב בולדוג, ומכאן שמו. כעת קרטע לעברנו. שמתי לב שהוא ממשיך ישר ומתקרב אל ערימת השקים. שנינו גלשנו אחורנית והתחפרנו בבור אהבתנו. כעת רעדנו, אבל לא מתשוקה אלא מפחד.

 

מישה שריר היה האיש החזק בקיבוץ. בכוחו העצום היה סוחב יותר שקים מכל אחד אחר, דוחף כלי רכב ששקעו (לרוב באשמתו), שובר כל דבר שלא עמד במקום שתכנן עבורו, ומחבל במכשירים עדינים שלא תפקדו לפי הבנתו, ומכאן גם שמו. משגרם יותר נזקים מתועלת, מרוב כוונות ורצונות, מצא לבסוף את מקומו במדגה. רק שם הביא את שריריו לכיוונים חיוביים.

 

הבולדוג התקרב עד למרחק מטרים ספורים מאתנו, השירה הרועמת לא נפסקה, וכעת היה זה - "שלחחח נא את עמייייייי".

 

הרכב נעצר. האורות לא כובו אלא המשיכו להאיר את ערימת השקים, אבל רק עד מחציתה, ואנו נותרנו מוסתרים בחשיכה, שומעים ולא נשמעים, רואים ולא נראים. מישה ירד, ניגש אל הבריכה, הוריד את מכנסיו, נכנס למים ברעש גדול והוציא כמה קרשים מהנזיר, כדי לאפשר למים לזרום לבריכה אחרת. כשהיה מרוצה ממעשיו, מיהר לצאת מהמים, לקחת סמרטוט לבדיקת שמן מדלת התא ולגשת אל חזית הבולדוג.

 

לאור הפנסים ראיתי שהוא לובש תחתוני טריקו ארוכים ואפורים ("תחתוני חבר" בפינו). כעת חזר לזמזם, הוריד את תחתוניו, ובעסק גדול התחיל מנגב רטובים באותו סמרטוט עצמו תוך שהוא ממהר אל מישה ינוקא, הופך בו והופך וממשיך לזמר בנחת את "שלחחח נא את עמייייי".

 

אדווה שכבה לידי, מבטה היה כמבטי, אבל את גבה ואת זרועותיה התחילו להרעיד זרמים של צחוק שעמד להתפקע, לפרוץ ולהסגיר את מקום מחבואנו. הרגשתי שעוד רגע נתגלה, וחרפתנו תובא לידיעת הציבור ושריריו של מישה. באלף מבטי איום וביד על פיה עצרתי את אדוותיה מלפרוץ, כשאני שותף כמעט לזרמיה.

 

כשגמר מישה את סיבוב הופעתו, בדק וגילה שהכול יבש (ממים) ותקין, לבש את תחתוניו (אני נשבע שהיו אלה אותם תחתונים). עלה על הרכב, והסיעו אחורנית. קרן האור הסתובבה והתרחקה מזרחה וצפונה, נעה ומתרחקת על צלילי הבס של מישה והבולדוג.

 

עוד רגע וכבר ראיתי איך האינטימיות שבה ויורדת לאטה אל מחבואנו. אבל אדווה קמה, ניערה תלתל וקמט וביקשה לחזור הביתה. תוכניותיי היו כלא היו. רק כשהיינו כבר קרובים מאוד לשער פנתה אליי, הסתכלה בפניי שלא הצליחו להסתיר את אכזבתם ולחשה: "את עמי נשלח פעם אחרת", ופרצה בצחוק ובריצה. שנייה עמדתי על מקומי, ואחר רצתי אחריה ואתה.

 

למחרת נעלתי שוב את נעלי ההתעמלות הבלויות שלי ויצאתי לריצה מחודשת. היעד לא ידוע.

 

עמי בארי, בן וחבר קיבוץ עין החורש, נשוי למזל, אב לשלושה וסב לשלושה. מנהל את החנות לדברי חשמל בקיבוץ, כותב למגירה ומפרסם באתר הקיבוצים. את הסיפורים - המתארים את ההווי הקיבוצי של פעם, בשילוב של אמת ודמיון - הוא מקווה להוציא לאור בספר.

 

לסיפור זה שפורסם באתר הסיפורים

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: