קיפוד הנפש

24.4.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

.

"ציפור קטנה לחשה לי", היא תמיד מתחילה כך, ואני מתכנס לשתיקה, מנסה להיזכר אלו "פשעים נגד האנושות" אני ואורן ביצענו, בזמן האחרון. על החלון השבור אף אחד לא יודע, על המקרה עם ולאדי, המורה לחלילית, אפילו המחנכת לא שמעה, ובמעשים רעים אחרים אני לא מצליח להיזכר.

 

"ציפור קטנה לחשה לי", מלווה בחיוך אימהי-סלחני, ואני, קיפוד הנפש, כבר מתכנס בשתיקה הגנתית, לכל מקרה שלא יצוץ. "חדוה סיפרה לי שיש לך בעיות בחשבון". אני נושם לרווחה, אבל גם בזה אני לא מוכן לדון. "קיפוד הנפש".

 

למחרת, שבת, עדיין מצפה לשיחה נוקבת, יצאנו לטיול אופניים, אימא, ואנחנו, שלושה אחים. אחרי הגשם אפשר לחפור באדמה ולמצוא חלזונות. ירדנו מהאופניים ואכלנו סנדוויצ'ים. במרחק קילומטר או שניים בלבד מגדר הקיבוץ, במקום שהשדות נגמרים והעמק נפרש מתחתינו. מצאנו גם עקבות באדמה: בעיקר של ציפורים, אבל גם של שועלים ושל לטאות, שני קוים מקווקווים ובאמצע הזנב. הגדול מצא עקבה מיוחדת ובלתי מפוענחת, שנראתה כעקבת נמר וסוס גם יחד. אחרי דקות של תהייה, הקטן גילה שהוא זה שטבע את העקבה בחרטום נעלו ובאצבעות ידו. צחקנו, אבל אני הייתי כעוס, עדיין מחכה לנזיפה בקשר לציפור הקטנה שלחשה לה.

 

אימא תפסה אותי בצד וניסתה לדבר, אבל אני השתחררתי ועליתי על האופניים, והתחלתי לנסוע לעבר הירידה התלולה. כולם אחריי - ואני בורח, נהנה מהשיפוע התלול ומהרוח הקרירה. מהר יותר ויותר. מדווש אף על פי שלא צריך. מגביר מהירות. פתאום השרשרת נפלה, אין מעצור יד. אין מעצורים בכלל. אני שומע את אימא צועקת לגדול: "תפוס אותו", והוא משליך את האופניים ומתחיל לרוץ אחריי. אין לו סיכוי. הרי אני באופניים בלי מעצורים והוא בריצה. הכידון כבר רועד מרוב מהירות, או אולי הידיים, מרוב פחד. אוושת הגלגלים על כביש האספלט השבור, קוצים בצדדים. קפיצה עכשיו תשאיר לי צלקות לכל החיים. בסוף הירידה יש עלייה קטנה ופיתול. אני מתכנן להמשיך עם הכביש ולהיעצר, אבל האינרציה קובעת אחרת, וגלגלי האופניים מפלסים דרך צרה בין הקוצים הרטובים, ואז נופלים. אני נוחת רכות, שלם בגופי. הם מגיעים מהר, מופתעים לגלות אותי מחייך לשמים. קיפוד בין קוצים.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547


מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית



 

עדכון אחרון: