שבחי הסיפור הקצר

שבחי הסיפור הקצר

שולמית הראבן (ז"ל)

התפרסם ב"ידיעות אחרונות"

הסיפור הקצר יכול להיות שיא של מלאכת הכתיבה, מפני שהוא מעורר את כל הבעיות הקשורות בכתיבה, לפעמים הרבה יותר מהרומן.

 

ראשית - עלילה. משהו מתרחש, וצריך לספר אותו מהר, כי היריעה קצרה, ואז צריך להחליט אם כותבים על משהו, מספרים על, שזה קל יחסית, או נותנים את - אבחנה ראשונית, שמכתיבה את היתר: את הסיגנון, את הזמן שבו משתמשים, עבר או הווה, את בחירת המילים.

 

הסיפור הקצר הוא אולי הצורה המקצועית ביותר של כתיבה, כתיבה כאמנות, מפני שהכי קשה לרמות בו, הכי קשה להשתמש בכל הטריקים, או לעשות את השגיאות שאפשר להחביא בתוך פרוזה רומאנית. אי אפשר להשתמש בפסיכולוגיזמים, כי אין מקום לפתח לאורך זמן; אי אפשר להשתמש בזיקוקין די נור של לשון, או בתיאור אנתרופולוגי ארוך, מה שקליפורד גירץ מכנה בשם "תיאור עבה", או בפרקים שלמים של פלש-בק, כי פשוט אין מקום; או במעברים מסיגנון לסיגנון, או - השגיאה הקרדינאלית - כשהסופר נתפס פתאום להסברים. הרי זה כמו סונטה לפסנתר מול יצירה סימפונית. ביצירה הסימפונית אפשר להחביא כל מיני דברים, בסונטה כל צליל קובע, גם נשמע ברור. מלת המפתח של הסיפור הקצר היא, בעצם, מלת מפתח של כל אמנות: פרופורציה. אנחנו במיבנה גבישי, מדויק מאוד, מלאכת-מחשבת שבה אסור לגבב וכל מלה נחשבת. שינית מלה - שינית עולם ומלואו.

 

את הדמויות בסיפור הקצר צריך לאפיין מייד, כי אין זמן לטפח את הגיבור כל יום קצת, כמו שתיל, ואת זה צריך לעשות בכל אמצעי הכתיבה הנכונים, המדויקים, כוללת שפת הגוף, אותה שפה שכל כך מעט מובנת לקהל ולביקורת בארץ - וזה בארץ שבה הכל מדברים בידיים. לפני כמה שנים, בהיותי סופרת-תושבת באוניברסיטה העברית, הדרכתי סדנה מתרגלת, ואחד התרגילים שלא הצלחתי בו היה תיאור סצינות בשפת הגוף. התלמידים, לא עמדו בכך. כשהשחתי את מצוקתי בפני אהרן אפלפלד, אמר לי שהוא נתקל באותה תופעה עצמה, זה שנים, באוניברסיטת בן-גוריון. אצלנו, אם סופר מתאר, למשל, סצינה של חרדה, באמצעות שפת הגוף, באמצעות צורת דיבור, בלי להשתמש במילה "חרדה", רבים לא יבינו שהייתה כאן חרדה, כנראה רגילים אצלנו למה שקרוי בלשון הישיבות "וורט". לכן כותבים אצלנו "הוא משך בכתפיו באדישות". במקום "הוא משך בכתפיו", או "היא שיחקה במהדקים שעל השולחן במבוכה", וכך הלאה - מסימניה של כתיבה מיותרת.

 

בסיפור הקצר, כמו בסרט הקצר, אנחנו חייבים לתת יותר בפחות זמן, מועט שצריך להחזיק את המרובה. היום קיימות טכניקות רבות שבאות לעזרתנו, כמו טכניקת המצלמה, שיכולה לעבוד כ"פאן" כללי, ואחר כך ב"זום" מתמקד על הדמות. באחת, הכתיבה היום היא הרבה פחות קווית, לינארית, משהייתה במאה ה-19, למשל, שאז כתבו כאילו נוסעים על פסי רכבת, היישר ממקום למקום. היום יש לנו הרבה יותר אפשרויות. ועם זאת, אסור לשכוח שהפרופורציה המורכבת על ידי המדיום עצמו פירושה שכל צרימה צורמת יותר, כל הגזמה מעצבנת יותר, חוסר המיבנה או הליקוי המיבני בולט יותר, כל דראמה דורשת מאיתנו לשון המעטה. ככל שהמצב דרמאטי יותר, צריכה הלשון להצטמצם יותר: כי קל מאוד להפיל את הסיפור הקצר על חוסר שיווי מישקל מיבני, הרבה יותר מאשר את הפרוזה הארוכה. היום יכול הסיפור גם להיות קצרצר, כמו "שלוש אחיות" של עגנון, או הסיפורים הקצרים הנפלאים של יאסונרו קאוואבאטה היפאני, "סיפורי כף היד", שהם בגדר בית-ספר לסיפור הקצר, הן לכותב והן לקורא, ואני ממליצה להוציא אותם בעברית.

 

בקיצור, כשם שנגר טוב אוהב לעבוד באלון, שהוא עץ קשה, כך הסופר אוהב לעבוד בסיפור הקצר, בנובלה, שבהם מתגלה יכולת השליטה שלו בכתיבה. ואיני מכירה סיפוק גדול יותר מכתיבת סיפור קצר שעומד היטב. גם איני יודעת אם הוא מטונימי או לא, כי הלשון עצמה היא מטונימית, והכל מתרחש בתוך הלשון, כלומר מתוך הסכמה להיות מטונימיים.

 

אסיים במה שאמר פעם רבי מנדל מקוצק: "כל ימי רציתי לכתוב ספר בן עמוד אחד".

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: