סיפור קצר מהו?

סיפור קצר מהו?

מי אנחנו שנקבע לכם מהו סיפור קצר?

האם מספיק לומר שזה פחות מרומן ויותר מאנקדוטה נחמדה?

האם יהיה זה נכון לומר שסיפור קצר צ"ל בין 200 ל-2000 מילים??

האם מותר לבקש שהסיפור תהיה לו התחלה, אמצע וסוף? וגם גיבורים ובעיה???

 

מריו בייטין הוא סופר מקסיקני שהגיע לביקור בארץ, בכתבה ב"הארץ", מיה סלע מספרת עליו: מבחינתו, השלב החשוב ביותר ביצירה הוא שלב המחיקה ולא שלב הכתיבה. "אני לא מייחס חשיבות לשלב הראשון של הכתיבה, לדברים שבדרך כלל אנשים חושבים שהם הראויים והטובים והחשובים בספרות – הדמיון, הדמויות, השפה. כל אלה הם רק חומר גלם. העבודה האמיתית שלי היא ההפך מלכתוב, היא ביטול הכתיבה, המחיקה, תהליך הנסיגה... אני דואג מאוד לקורא. הדבר היחידי שאני לא רוצה להקריב במערכת היחסים הזאת הוא הסיפור. אני רוצה להיות נדיב ולקחת אותו ביד באיזו לוגיקה אינפנטילית של סיבה ותוצאה, ושהסיבה והתוצאה ייקחו אותו למקומות קיצוניים, ללוגיקה של ילד בן עשר. אני לא חושב שיש צלחת מעופפת בגינה שלי, כי השער צר מדי והצלחת לא יכולה לעבור. אבל אם את מוכיחה שהצלחת המעופפת יכולה לעבור בשער אז זה אמין. זאת המתודה שבה אני משתמש. כל הספרים שלי בעצם כאילו מסופרים על ידי ילד בן עשר, לא מבחינת הנושאים שהם עוסקים בהם אלא בהבניה של הטקסט... בניתי מתודה של כתיבה, מאוד אבסורדית אבל עם לוגיקה פנימית. המטרה היתה להמציא מחדש את הספרות... ניסיתי להוכיח בעצם שכל הדברים הקונבנציונאליים כמו הדיאלוג והגוף הראשון לא קיימים. התחלתי לכתוב בגוף שלישי מאוד פרימיטיבי, המתודה היתה המתודה של הלא, של הסירוב. לא שמות תואר, לא שמות פרטיים, לתמצת את היקום ולבטא את מה שרציתי להגיד אבל בלי השימוש בכל הפאלטה הזאת"....

"אני לא מייחס חשיבות לשלב הראשון של הכתיבה, לדברים שבדרך כלל אנשים חושבים שהם הראויים והטובים והחשובים בספרות - הדמיון, הדמויות, השפה. כל אלה הם רק חומר גלם. העבודה האמיתית שלי היא ההיפך מלכתוב, הוא ביטול הכתיבה, המחיקה, תהליך הנסיגה... אני מרגיש שהספרות סוחבת אתה סידרה של מיתוסים. לכן קשה להרבה כותבים מתחילים להפריד את העבודה הספרותית שלהם מעצמם. המיתוסים הגדולים של הספרות גורמים לכך שהספרות לא טובה... [מתוך ראיון ב"הארץ"]

 

מונחון לספרות: הסיפור הקצר הוא חסכוני... הקיצור מחייב ריכוז, מיצוי ומיקוד.

 

צ'כוב: הקיצור הוא אחיו של הכישרון.

 

פוקנר: דרושה הקפדה, כי כל מילה - חשובה.

 

 ג. מארקס: החיים אינם מה שהיה, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.

 

אמור [מקור בלתי ידוע]... אני מודה באשמה, אני נהנה בעת הכתיבה יותר מאשר בזמן הקריאה. כאשר אני מצליח לכתוב משהו דמיוני אני מגלה את המציאות, רוצה לומר את עצמי. הרי יש דרכים רבות לגילוי העולם, אך רק בכתיבה אני יכול לגלות את עצמי.

 

דידרו [על מקצוע הסופר]... היפה ביותר בעולם. כשממציאים סיפור אפשר לחוות כל מה שמתחשק באותו הרגע. מטיילים בארצות רחוקות בלי לצאת מהבית, מכירים עמים ואנשים זרים, מדברים עם מלכים ועם חכמים, פוגשים נשים יפות... כשכותבים העולם כולו משתנה, צריך רק לרצות בזה ולדמיין את זה... [זה] כמו מאגיה, כמו כישוף...
ועל כך אמר כבר אלברט איינשטיין "הדימיון חשוב יותר מהידע".

 

בעניין השפה, הדקדוק ומבנה "הסיפור הקצר", צריך אולי לעזור יותר לכותבים. לשם כך ניתנת כאן כתובת של אתר ה"מלא כרימון" בעצות והוראות בנושא. בעלת האתר נתנה את הסכמתה והאתר עומד לשימושכם, בתנאי שתעשו בו שימוש הוגן. אין להעתיקו ובמידת הצורך יש לתת לה את הקרדיט. יתכן ובעתיד נכניס ישירות לאתרנו חלק מה"טיפים" שלה ואולי גם כמה כללי הדפסה בסיסיים. תודתי לעדי דביר - http://www.ktivatova.co.il

 

ויסלה שימבורסקה - איך להיות [או לא להיות] סופר.
קטעים נבחרים, מתוך תשובות לשאלות ל"דואר ספרותי", בשבועון הפולני "חיי הספרות" [פורסם ב"הארץ"]:

1. ד.צ., קרקוב - העדר כשרון ספרותי איננו בושה כלל וכלל. זה קורה להרבה אנשים חכמים, נאורים, אצילי נפש ונוסף לכך מוכשרים מאוד בתחומים אחרים. באומרנו שהטקסט הוא חסר טעם, איננו מתכוונים להעליב או ליטול ממך את האמונה במשמעות החיים.

2. לינה ו. ביאליסטוק - ... חוננת ביותר מדי תום ויושר לב מכדי שתיטיבי לכתוב. במעמקיו של סופר מוכשר גועשים כל מיני דמונים. גם אם הם רדומים [או צריכים להיות רדומים] לפני ואחרי הכתיבה, הרי בשעת הכתיבה הם פעילים באורח נמרץ...

3. ו.ט. קרקוב - ... אין לה לספרות שום סודות טכניים, מכל מקום סודות אשר הדיוט מוכשר לא יכול לרדת לסופם [לקשה-תפישה לא תועיל אפילו דיפלומה]. מבין כל תחומי הפעילות האמנותית, הספרות היא התחום הפחות מקצועי. יכול אדם להפך לסופר בהיותו בן עשרים או שבעים, בין שלמד בכוחות עצמו ובין שהוא פרופסור. בלי שקיבל אפילו תעודת בגרות [כמו תומאס מאן]... כי לאמתו של דבר קובעים הגנים.

4. ארי, שצ'צ'ין - ... לא מצאנו שום עיקרון מחבר, שום ניסיון לבנות תמונה עקבית, שלא לדבר על משמעות. "אני טובע בסוכר העולם כמו גוף שאותו עורר קרום הזרזיר"... אדוני...

5. מרק, ורשה - כלל נקוט בידינו שכל השירים על אודות האביב נפסלים אוטומטית. הנושא הזה חדל להתקיים בשירה. בחיים הוא ממשיך, כמובן, להתקיים, אבל אלה שני דברים שונים.

6. רולן, לובלין - על בעיית חוסר המשמעות של החיים קשה להרחיב את הדיבור על-פי החרוז: ארון/מלפפון...

7. ט.ק. פלוצק - ייתכן, בדוחק, סיפור בלי התחלה ובלי סןף, אבל האמצע נראה לנו בכל זאת הכרחי.
8. מליסה ו., קרקוב - הכול בעולם מתבלה מרוב שימוש, להוציא כללי הדקדוק. אל תחששי להפיק מהם תועלת. יש מספיק בשביל כולם.

 

יעקב מאיר פירסם בעיתון "הארץ", "סיפור יציאת מצרים". בין השאר הוא כותב: "... והגדת לבנך... הסיפור, העברת הדברים לדור הבא, הוא עיקרו של הערב... עיקרו של ליל הסדר הוא המגיד ובו סיפור המעשה...אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים... לא דעת מתבקשת כאן אלא הזדהות. זה הסיפור שלי,.. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... ההקשבה לסיפור היא חוויה טוטאלית... מול סיפור טוב, אדם יכול לשכוח שהוא רעב, צמא או עייף ולמצוא את עצמו מעורב בסיפור במין הזדהות נטולת כל מחיצות... ליל הסדר... זו חזרה אל הילדות... חזרה אל המקום הפשוט והילדי... סיפור עם התחלה, אמצע וסוף...".

 

ניצה אייל פירסמה בחוברת של נט"ל את ההבדל בין סיפור אישי תיעודי לבין סיפור חיים: לאורך החיים אנו נעזרים בזיכרונות, בדרך בררנית ואישית, כדי לבנות בעזרתם את סיפור החיים האישי. מי אנחנו? מה מגדיר אותנו?... איננו בנויים מסכום האירועים שהתנסינו בהם, אלא מהזיכרונות שיש לנו מאירועים אלה, מהסיפור שאנו טווים ומספרים... בתיעוד אנו נעים מההווה אל העבר, ואילו בסיפור אנו נעים מהעבר אל ההווה. תפקיד התיעוד לשמר במדויק את העבר. תפקיד הסיפור לתמוך בהווה ולקדם את העתיד. תמיכה בזאת דורשת הטיה ושינוי של העבר.

 

בעיתונות התפרסמה תחרות של מפעל הפיס לסיפורים קצרצרים... "צרצרפיס", נקראה התחרות שאליה התבקשו לשלוח סיפורים בני 140 תווים [כולל הרווחים]. במקום הראשון זכה הסיפור: "בצומת גלילות, ליד השווארמה של עידן עופר עומד שי אגסי ומוכר סוללות אצבע. "חכה חכה", הוא אומר לי. "בטריות עם טחינה הן הדבר הגדול הבא". מנימוקי השופטים, שבראשם עמד יורם קניוק: בטריות עם טחינה זה המשל הטוב ביותר לז'אנר הספרותי החדש שנקרא צרצרפיס המשלב טכנולוגיה ופתיחות. הוא מכיל בתוכו מקוריות, הומור והרבה מאוד ישראליות... ואתם רוצים שאני אחליט איזה סיפור הוא טוב ומתאים לפרסום????

 

אתגר קרת [בראיון לידיעות אחרונות] - "הסיפורים שלי תמיד יישארו באופי שלהם ישראלים, כי הם תמיד יתרחשו בתוך הראש שלי... אני אדם לא מסודר, חוסר הסדר, זה חצי אידיאולוגיה וחצי נכות. כתיבה היא סוג של פיצוי לבעיה שיש לי בלחיות את החיים האלה... אני כותב לעצמי סיפור, כמו חייט שתופר לעצמו חליפה...

 

מאיר שלו [בכנס סופרים] - הייתי רוצה שתדעו שאני זכיתי בפרס ספרותי שאף סופר בעולם לא זכה בו: זהו הפרס הספרותי של אגודת האנטומולוגיה הישראלית. הוא ניתן לי על ספרי הראשון.... תיאור עולמם הצנוע של החרקים, הכל באופן מדויק ואוהב... תיארתי כמעט כל חרגול, חיפושית או זבוב שחיים בעמק יזרעאל... נמלים גם, אבל פחות. אני לא כל כך אוהב נמלים מפני שהן מאוד ממושמעות. אני אוהב יצורים אינדיווידואליסטים... במיוחד אני אוהב גחליליות...

 

רונית מטלון - טיפים לכותבי סיפורים [גלריה המגזין] - איך נולד רעיון? הוא אף פעם לא נולד לגמרי, אלא רק מבצבץ. אבל לרעיון אין כמעט ולא כלום עם מה שנחוץ לפרוזה - נפח של רגש, של חיים, של תודעה. הוא רק הדוושה שעליה לוחצים כדי להפעיל את המנוע. [המשך יבוא]

 

רונית מטלון / טיפים לכותבי סיפורים

רונית מטלון, ילידת גני תקווה ותושבת תל אביב, היא סופרת, מסאית ופעילה חברתית. בין היתר חיברה את "זה עם הפנים אלינו", "קורא וכותב" ו"קול צעדינו". רומן שכתבה לבני נוער, "סיפור שתחילתו בנחש", עובד לסרט ב-1993...

(מתוך "גלריה המגזין"):

1.      איך נולד רעיון?
הוא כמעט אף פעם לא נולד לגמרי, אלא רק מבצבץ. אבל לרעיון אין כמעט ולא כלום עם מה שנחוץ לפרוזה - נפח של רגש, של חיים, של תודעה. הוא רק הדוושה שעלייה לוחצים כדי להפעיל את המנוע.

2.      איפה מסתתרת ההשראה?
אין לחזר אחר ההשראה, היא מצויה ברווחים שבים הדברים. זה כנראה צירוף של כוח, תשוקה ודמיון, שבין שלושתם מצליח להתרחש איזון דק. לדבר הזה מחכים בלי לחכות, ועדיף לנצל את הזמן כדי לקרוא דברים מלאי השראה שנמצאים בהישג יד.

3.      להכין ראשי פרקים?
מהמפקח הכללי על הרומנים נמסר: בשום אופן לא. רומן איננו תזה שפורשים עם דוגמאות. רצוי שיסוד ההפתעה יישמר אצל הכותב, משום שרק כך תעבור ההפתעה לקוראים.

4.      איזו שורה אמורה לפתוח?
זאת שמתחילה מהאמצע של משהו. האמצעית.

5.      האם הסוף ידוע כשמתחילים לכתוב?
ממש לא. בזמן הכתיבה יש תחושה כללית לאן הדברים הולכים, אבל התחושה הזאת היא לא מפה עם שבילים מסומנים. לפעמים דווקא ברגעי הריון מופיע הסיום הנכון.

6.      כיצד בוחרים את הדמויות?
סופרים נוהגים להגיד שלא הם בחרו את דמויותיהם אלא הדמויות בחרו אותם. הצרה היא שיש ברומנטיקה הזאת מידה מסוימת של אמת.

7.      איך מפתחים דמות?
פשוט הולכים אחר תנועותיה בעולם. לא צריך להמציא לה הרבה פעולות אלא יחסים: שיהיו לה יחסים עם עצמה, עם זולתה, עם העולם. אם היא לא תתפתח, לפחות הכותב יתפתח מזה.

8.      האם רצוי לקבל חוות דעת תוך כדי כתיבה?
תלוי בכותב, ובמי שמחווה את דעתו, וביכולת וברצון של שניהם להסתיר ולגלות בעת ובעונה אחת. רומן בהתהוות הוא יצור שביר.

9.      סביבת העבודה המומלצת?
זאת שמלאה בהסחות דעת: טלפונים, כביסה, סיר על האש. תמיד הרגשתי שהבדידות בזמן הכתיבה כה גדולה, שלא נחוץ להוסיף לה התבודדות ושקט.

10.  איך מתגברים על מחסום הכתיבה?
השאלה היא עם נחוץ להתגבר עליו. אולי הוא אינטליגנטי ויודע מה הוא עושה? שתיקה היא לא בהכרח דבר רע. לפעמיים היא מאוד נחוצה, ויוצרת מרחב שבו דברים מתבשלים בשקט.

 

אמור - "אני כותב סיפורים על אמריקה מבלי שהייתי שם ונדמה לי שהרבה יותר קשה לכתוב סיפורים כאלו, למי שחי שם ויודע הכול על אמריקה". "אני נזהר מאוד מהחנפנים שאומרים לי 'אך, איזה סיפור נהדר', אני הרי יודע שעדיין לא יצא מתחת ידי סיפור מושלם, שאיננו ראוי לביקורת".

אדגר דגה [הצייר] - "רק ברגע שהצייר אינו יודע מה הוא עושה, הוא מצייר דברים טובים".

נורמה ג'ון האריס - "אמנות אינה מייצרת את הנראה, אלא הופכת את הקיים לנראה".

פ. דוסטובייסקי - "לפסוע צעד חדש, לבטא מילה חדשה - מאלה אנשים פוחדים במיוחד".

ג'ון הולט [מחנך] - "אנו לומדים לעשות משהו ע"י עשייה. אין דרך אחרת".

מ.ס.ריצ'ארד - "השירה נכנסת לעיתים דרך חלון סתמי"."

אינגריד בנגיס - "מילים הן סוג של פעולה, ביכולתן לגרום לשינוי".

 

יהודית הנדל: כתיבה לא לומדים, נולדים עם זה. סופר אמיתי מוצא את דרכו לשולחן הכתיבה בעצמו, גם אם זה לוקח שנים וכרוך בקשיים רבים, וברוב המקרים זה לוקח שנים וכרוך בקשיים רבים.
הייתי אומרת שמן הראוי לכתוב באופן בהיר, כך שהקורא יבין למה התכוונת ולאן אתה מוליך אותו. ולכתוב על היומיומי, על מה שמתרחש בביתך או ברחוב שלך. זה נראה לכאורה מוכר ובנאלי, אבל זוהי הספרות האמיתית ובזה היא עוסקת, ותלוי איך מעבירים את המוכר והבנאלי. וחלילה להרבות בשמות תואר, מה שסופרים מתחילים אוהבים בדרך כלל, לעשות. זה לא מעשיר את הטקסט, זה רק מכביד עליו ומסרבל אותו.
ולהימנע מהסברים. לתת את תיאור הדבר עצמו, כי הסברים הם אויביו של הסיפור. גם לא לכתוב משפטים ארוכים ומסובכים. משפט קצר תמיד יותר חזק ויותר אפקטיבי. ככל שאוצר המילים יותר מינימאלי, הוא מעביר את המסר באופן יותר חד וחריף.
ולעולם לא לחוס על טקסט שכתבת, וכעבור זמן הוא לא נראה לך. פשוט להשמיד אותו. ולא להיות מאוהב במילים יפות או במשפטים יפים. אני מאמינה שלמילים יש כוח עצום, ומילים יפות או משפטים יפים רק מפתים ומוליכים שולל, וצריך להתאכזר אליהם ולמחוק אותם במקומות המתבקשים. רק אז הטקסט יהיה נקי; ונכון לשאוף שהוא יהיה נקי.
ומן הראוי לזכור שהבלתי אמור הוא לרוב בעל משקל יותר מהאמור, והשתיקה היא הצעקה הגדולה ביותר. היא אומרת את מה שאי אפשר לומר במילים, וזה כוחה בסיטואציה שבה היא בטקסט. לכן אין לחשוש מהבלתי אמור. צריך לזה אומץ, כמובן. אבל סופר אמיתי מוצא בתוכו את האומץ הזה.

 

אלי אברהמי: שתי הערות וטיפ לכותבי סיפורים -

1     לגבי השאלה על אמיתות הסיפור ושמירה על "עובדות":
אריסטו,
בספרו "פואטיקה" כותב, " ... תפקיד המשורר [אמן, מחזאי, סופר] הוא לספר לא את העובדות (הדברים שקרו), אלא את סוג הדברים שעשויים לקרות,... ההיסטוריון והמשורר נבדלים זה מזה לא במה שהם מספרים... אלא...: האחד [היסטוריון] מספר את העובדות (דברים שקרו) ואילו השני - את סוג הדברים שעשויים לקרות [הדגשה שלי]. משום כך השירה [ספרות, אומנות] היא יותר פילוסופית ויותר נכבדה מן ההיסטוריה".
בסדנאות שאני מעביר בחיפה אני חוזר ומדגיש נקודה חשובה זאת. חוזר ואומר שאנחנו לא עוסקים בפרויקט-שורשים [היסטוריה] - שהוא מעניין וחשוב כשלעצמו - אלא באומנות הסיפור. ואכן, המעבר מהיסטוריה לאומנות היה קשה מאד לחלק מהמשתתפים.
על פי אריסטו [שיצר את המבנה הקלאסי] לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף. בכל סיפור יעלה קונפליקט שימצא את "פתרונו" בסוף המחזה\סיפור. ואכן, ללא קונפליקט, אין סיפור - ללא קונפליקט יש, אולי, אנקדוטה בלבד.
במודרניות, סופרים נוטים לערב עבר, עתיד, והווה, כמו גם לערב את סדר ההופעה כך שהסוף יופיע בהתחלה וכו'. בסיפור קצר, הדבר אינו מומלץ.

ועוד בנושא: אריך קסטנר בהקדמה ל-"פצפונת ואנטון": "בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו, אחת היא - ובלבד שיהא המעשה אמיתי. מעשה אמיתי הוא מעשה העלול להתרחש בדיוק כשם שאתה מתאר בספרך. הבנתם את זה? אם כן - תפסתם עיקר חשוב מעיקרי האומנות".
נחום גוטמן
ב-"בין חולות וכחול שמים": "איני סבור שהאמת העובדתית חשובה בכתיבת סיפור... לסיפור יש משאלות משלו..."

2      באשר לדברי יהודית הנדל [ב"דברי חכמים" מהחודש שעבר - א.ו]: "ולכתוב על היומיומי, על מה שמתרחש בביתך או ברחוב שלך. זה נראה לכאורה מוכר ובנאלי, אבל זוהי הספרות האמיתית ובזה היא עוסקת, ותלוי איך מעבירים את המוכר והבנאלי." ובכן, הנדל היא סופרת מודרנית ולכן פונה ליום יומי, לאנשים "הפשוטים". אריסטו לעומת זאת חשב שיש לכתוב בטרגדיה על בני המעלה, שהרי דברים טרגיים שקורים לפשוטי העם הם בנאליים ומובנים מעליהם - זה שקשה לעני, זה מובן מאליו.
ואכן, גם באומנות הציור, וגם בתיאטרון, "המודרניות" מתבטאת במיקוד בבנאלי ביום-יומי ובאנשים הפשוטים. האימפרסיוניסטים למשל, הושפעו מאד משני דברים: המצאת המצלמה, והדפסי העץ היפנים שעיטרו את נייר האריזה, שתיארו אנשים פשוטים ועיסוקים פשוטים [לא קדושים, מלכים ורוזנים].

3      ולגבי סופרים ומספרים, ראוי לזכור את המלצתה של יהודית הנדל שאין לתת הסברים בסיפור [מי מכם אכן קרא את מאות עמודי "שעור ההיסטוריה" במלחמה ושלום? רוב הקוראים שלכם לא קראו! אומרת יהודית הנדל: "...הסברים הם אויביו של הסיפור." ולענייננו, אל תכבירו מילות הסבר על "איך היה פעם בקיבוץ" - תנו לסיפור להתקיים בזכות עצמו. ובהקשר זה, אל תתנצלו [דרך הסברים] לגבי הזיכרון שלכם [לא טוב כמו פעם, למיטב זיכרוני וכן הלאה], או לגבי מי הייתם [אז, היינו תמימים, וכו']. תנו לסיפור לחיות בזכות עצמו. זאת ועוד, כיוון שזה לא שעור היסטוריה, אל תכניסו דמויות שאינן חשובות לסיפור הקצר עצמו [אם הסבא של הגיבור לא משתתף בעלילה הפורמאלית; אם טרומפלדור אינו משתתף בעלילה, על תכניסו אותם]. אם יש דמות משפיעה שאינה מופיעה בעלילה עצמה [הסבא או טרומפלדור] כתבו משפט קצר אחד שמתאר את השפעת הדמות על הגיבור אבל היזהרו מלהתחיל לתאר את הדמות, או לספר עליה "סיפור בתוך סיפור" [מדובר בסיפורים קצרים, 200-2000 מילים, כפי שמופעים באתר הקיבוצים. מובן שבכתיבה רחבה יותר, ההמלצות משתנות].

4      טיפ: לגבי תרגול עצמי של כותבים, על מנת לתרגל כתיבת סיפור קצר [קלאסי] - להבדיל מאנקדוטה לפרויקט שורשים - אני מציע את "תרגיל חמשת המשפטים":
לשם תרגול, קח\י סיפור פשוט כלשהו [כיפה אדומה זו אפשרות טובה] וכתוב\י אותו בחמישה משפטים, לא מורכבים, ועד 10-12 מילים למשפט. לכל משפט יש תפקיד, שמתבטא בתוכן:

א.      הצגת בסיס [אקספוזיציה]. מי הגיבור וגיבור המשנה בסיפור, איפה הסיפור מתרחש, מתי מתרחש הסיפור.

ב.      הצגת הקונפליקט\נושא. חוסר הסכמה בין הגיבור לסביבתו; חוסר הלימה בין ציפיות של הדמויות בסיפור; קשיים "טכניים" או פסיכולוגיים להשגת מטרה וכן הלאה.

ג.       פיתוח הקונפליקט\נושא. מופיע קושי של גיבור הסיפור בהשגת מטרתו, או בשגרת חייו, או במהלך החיים שלו. כאן מדובר בתפנית. בכתיבה זה עשוי להופיע כ: פתאום... [קרה משהו]; תוך כדי... [קרה משהו]; משהו צפוי לא קורה או נעלם, וכן הלאה.

ד.      פיתוח הקונפליקט\נושא. הגדלת הקונפליקט דרך העצמה ו\או סיבוך, ו\או תפנית נוספת.

ה.      התרת הקונפליקט\סיום. הפתרון יכול להיות "חיובי" או שלילי", תוך השגת מטרת הגיבור או ויתור על השגתה, ובלבד שיש דבר חדש שלמד הגיבור [והקוראים] על העולם ו\או על עצמו. ניתן לסיים את הסיפור [ולסיים את הקונפליקט] בשורת מחץ [פאנץ'-ליין], בשלוש נקודות [... ], בסימן שאלה, וכמובן, באמירה ברורה.

לאחר שתרגלת מספר סיפורים מוכרים, זה הזמן, לקחת מתווה של סיפור חדש שלך, ולבנות אותו במבנה חמשת המשפטים. רק לאחר שסיימת\ה גש\י "לעיבוי" הסיפור וכתיבתו במתכונת המקובלת. התרגיל דורש הרבה משמעת עצמית, במיוחד כשתגיע\י למתווה הסיפור שלך, אז... בהצלחה.

 

ארנסט המינגווי - "ספורי ניק אדמס"

"לא טוב לדבר על הכול, לא טוב לכתוב על כל עניין עובדתי - זה תמיד הורג את הכול. הכתיבה טובה רק אם היא המצאה, פרי הדמיון - זה מה שמגשים הכול... כל דבר טוב שנכתב אי-פעם - הוא יצור דמיוננו. דבר מכל אלו לא קרה מעולם, דברים אחרים קרו, דברים טובים יותר אולי... צריך לעכל את החיים ואז ליצור אנשים משלך... בסיפורים ניק לא היה מעולם הוא עצמו. הוא המציא את עצמו..." (274-5)

 

עוזי וויזל - מבוא ל"סיפורי ניק אדמס" (המנגווי)

כל האמרות הגדולות נמצאות כאן בין הסיפורים. בדברים שאינם נאמרים. בין סיפור לסיפור יש כל כך הרבה שלא נאמר. שלא צריך להיאמר. אבל הסיפורים עצמם בוהקים באור האמת, כך שאין לך ברירה אלא להשלימם בדמיונך, בכוחות נפשך, את מה שלא נאמר... החוויה הטובה ביותר שסיפור יכלו להעניק, הוא לתת לך רגע של התבוננות אמיתית בחייך שלך... מהו אומץ בכתיבה? להרשות לעצמך להגיע למקום שבו, תשים את המילה הלא נכונה על הדף, תחוש בחילה... מצאתי... שאם אשים את המילה הנכונה על הדף, אחוש הקלה... ברגע שאתה כותב על משהו, אתה יוצר סביבו הילה של כל הדברים שכמעט נאמרו וההילה הזאת חודרת לליבו של הקורא... חכמה היא הדברים שנאמרים.

אמנות היא כל הדברים שלא נאמרים... הרי ברור שאם יש דבר אחד משותף לך ולקורא - הוא כל הדברים שלא נאמרו. מה שנאמר הוא בדיוק מה שמבדיל ביניהם...

בגלל שחוויה אמנותית עובדת על חיקוי, מי שקורא אותו יתחיל להתבונן בעצמו. בפשטות. בלי תזות. בלי סיפורים מוכנים מראש.... דברים מופלאים קורים כשאתה מביט בחייך בכנות... אני לא חושב שיש משהו בישראל, העם, המדינה, האדם הישראלי, שזקוק לו יותר מאשר להתבונן במציאות שסביבו, בעיניים חדשות. בשקט,בתבונה, בלי פתק מאמא, בלי סיפורי חבורה מאבא, בלי טוקבקים, בלי הכרח לספר סיפור, בלי התחייבות כלשהי לנארטיב, רק זה: מה היה שם, מי היה שם. מה הוא אמר. מה נשאר אחרי שהלך.

המינגווי עצמו תיאר את כתיבתו על ידי מטאפורה של קרחון אשר, הוד תנועתו בא לו להודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים", ואין זה מקרי שזוהי גם מטאפורה שהשתמש בה פרויד כדי לתאר את הלא מודע. כלומר, כוח הכתיבה של ארנסט המינגווי מצוי במה שנעדר ממנה, ברגשות ובמחשבות שנותרים סמויים מן העין. הפן הפסיכולוגי הוא המניע את כתיבתו, אך הוא נמצא במרווחים שעל הדף ועלינו לשחזר אותו בעצמנו תוך כדי קריאה.

 

יהושע סובול: טיפ למחזאי מתחיל

אם אתה דרומי, לך לצפון

צא החוצה.

התקרב אל מה שמרתיע אותך.

התבונן במקומות ובבני אדם שלא נעים להסתכל עליהם. הקשב לדיבורם של בני אדם בשמחתם, בעצבונם, ברוגזם ובצערם. קלוט את התנהגותם ואת השפה שהם מדברים כשהם אוהבים, שונאים, מאיימים, סוחטים זה את זה רגשית ומוציאים זה לזה את הנשמה.

זכור והרגש את אלה. הבא אל מרכז הבמה את שולי השוליים, את נידחי החברה חסרי הקול, המשותקים והמודרים, את אלה שזועקים לבד בחושך. עבור את הגבול. לך למקומות ולאנשים שנמצאים מעבר לגבולות תחום המחייה שלך, אם אתה דרומי לך לצפון. את אתה צפוני, לך לדרום. עבור את גבולות המוסכם והמקובל, את גבולות המוכר והידוע. הראה את מה שאסור להראות ואמור את מה שאסור להגיד.

אל תניח לעצמך לשבוע נחת מסצנה, מסיטואציה או מדיאלוג שכבר כתבת: אתה יכול לכתוב את זה יותר טוב.

אל תמחזר את עצמך כדי שלא תחדל לחיות הרבה לפני שתמות.

הצג שאלות לכל בעלי התשובות, כולל לך עצמך.

נסה לחוש את הזרמים שמתחת לפני השטח, נסה לקלוט את הסדקים ואת תזוזות השכבות התת קרקעיות, נסה להביא לבמה את רעידת האדמה שעוד לא התרחשה ואת הצונאמי שעומד לפרוץ מתוך הים השקט כמו ראי.

זכור שדרמה היא תפיסת האדם בעיצומה של פעולה, ופעולה היא החצנה של רצון, ורצון הוא ביטוי של יצר, והיצר קודם כל רגש, כולל אמונה, תיקווה ואהבה. במקום שאין יצר אין רגש, אין רצון, אין פעולה ואין דראמה.

זכור שהפעולה האנושית היא נשמת הדרמה, ואילו הפעלול הבימתי הוא רק טכניקה ללא נשמה. חפש את הנשמה והשאר את הטכניקה לטכנאים כותבי הטלנובלות והמחזות המיוצרים לפי מתכון.

והעיקר, בשובך אל שולחן עבודתך הרחק מהמולת היומיום שכח את כל העצות האלה וגש לעבודה הקשה: כתוב את המחזה שלך.

 

***

השבוע הלך לעולמו אחד מגדולי המחזאים של המאה שעברה, ארתור מילר. בסיום האוטוביוגרפיה שלו כתב ש"האמת הראשונית היא שכולנו קשורים ומתבוננים זה בזה. אפילו העצים". אז - צא החוצה...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: