מתוך: "הזכות לכתוב" - ג'וליה קמרון [כנרת - 2010]
קול הכתיבה איננו אוסף של שטיקים וטריקים. קול הכתיבה הוא כלי לתקשורת, ייחודיותו של קול איננה צומחת כשאתה מתאהב בכישרון שלך, אלא כשאתה לומד לנוע דרכו... "
"אני לומד בהליכה לאן עלי ללכת" - אומר תיאודור רותקה
"עלינו לכתוב כי הכתיבה היא טבע אנושי. הכתיבה קונה לנו חזקה על העולם שלנו. היא הופכת אותו לשלנו באופן ישיר ומיידי. עלינו לכתוב כי בני אדם הם יצורים רוחניים והכתיבה היא צורה רבת עוצמה של תפילה ומדיטציה שמחברת אותנו גם לתובנות שלנו וגם למישור גבוה ועמוק יותר של החיה פנימית... עלינו לכתוב כי הכתיבה מוסיפה בהירות ותשוקה לחוויות החיים... הזכות לכתוב היא זכות מולדת... לכתוב זה כמו לנשום... פינוי זמן לכתיבה מעניק לנו את הזמן של החיים שלנו. ברגע שאנו מתארים את סביבת חיינו אנחנו מתחילים להתענג עליהם... הכתיבה מסייעת לנו למפות את חבלי הארץ הפנימית שלנו... הכתיבה עוסקת בחיים. עניינה הוא הספציפיות. הכתיבה עוסקת בלראות, לשמוע, להרגיש, להריח, לגעת. כל אלו מהותיים לה מאשר לחשוב..."
מתוך: "להיות הסופר של חייך" - אדיר כהן [אמציה - 2010]
"המילים אינן דבר מה חיצוני, אמצעי להעברת מסרים, המצאה, כלי, אלא הן טבע, הן חיות ויוצרות חיים. לא ניתן להפריד ביניהן ובין הקיום. אין הן מתארות את העולם אלא יוצרות אותו ואם תיתן להן להיכנס בך, לבוא פנימה, לעשות בך, הן תחוללנה בך אותה חוויה, הן תהיינה אתה ובכוח חוויתן תתפוש את המשמעות של חייך."
"כאן המקום להעלות את האפשרויות המוחמצות של חיינו, את תחושת היותנו מופעלים על ידי במאי אלמוני במחזה שלא אנו כתבנו, בתפקיד שלא אנו בחרנו. מה טיב נטילת התפקיד של הבמאי בידינו? האם בהכרח חיינו הם סיפור האפשרויות המוחמצות? האם בכלל אנו מספרים את סיפור חיינו, או שמא אנו מסופרים על ידי הכסיל, כלשונו של שכספיר, ואין משמעות לסיפורנו? האם אכן: "חיים רק צל עובר, שחקן מסכן. טופף טורף שעתו על הבימה ואין לו זכר עוד, סיפור בדים הוא סיפרו אוויל, מלא שאון וזעם, ופשר אין." [שקספיר-מקבת] ... האם נניח לכסיל לספר את חיינו... האם נתמכר ל"מנוס מחופש" ולא נעז ליטול לעצמנו מידה גדולה של חירות כדי לספר את חיינו..."
