דעת מומחה - הדיפרנציאלי לא סיפק את הסחורה
פרופ' אוריאל לויתן, המכון לחקר הקיבוץ, "הקיבוץ", 29.4.2004
ora-ar@yedtik.co.il
למדור "עיתונות"
הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים: השכר הדיפרנציאלי אינו מפיק לקיבוצים את השיפור הכלכלי שהבטיחו נביאיו * אז מדוע ממשיכות מנהיגות התנועה והמנהיגות בקיבוצים רבים - "לדחוף", לעודד ולאמץ הסדרי שכר דיפרנציאלי לפתרון המכאובים הכלכליים? (כי אצלנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותך) * פרופ' אורי לויתן מציג מחקר ומוכיח את העיקר
לפני שבועות מספר הצגתי ממצאים המראים כיצד, ככל שחולף הזמן מאז אימוץ הסדרים של שכר דיפרנציאלי בקיבוץ ("רשת ביטחון" או "שכר משולב"), כן מצטמצם מספרם של החברים והמועמדים ("צניחה ולא צמיחה", הקיבוץ, 26.2), אך מה עם התוצאות הכלכליות של הקיבוצים שאימצו שכר דיפרנציאלי? הרי הבטחת השיפור בתוצאות הכלכליות לקיבוץ היא הנימוק המרכזי של נביאי ההסדרים האלה.

מסיבות שאינן ידועות לי, לא טרח עד עתה הממסד התנועתי לברר שאלה זאת באופן אמין ומדעי. יש סיפורים אנקדוטיים על "הצלחות מסחררות" של מיישמי שכר דיפרנציאלי, והרוצה להאמין שאלו מייצגים את המציאות כולה - יתבשם באמונתו. הספקן, המחפש ממצאים ממחקר אמין ולא רק "סיפורי הצלחה" של אלה המחויבים לכך - לא יכול היה למצאם עד עכשיו.
הטבלה לא משקרת
עתה מצויים נתונים המאפשרים בחינת תוצאות של יישום שכר דיפרנציאלי במספר מספיק של קיבוצים ולאורך מספר שנים סביר. הניתוח שלהלן מסתמך על נתונים משלושה סוגים: מספר השנים שבהן הסדרי שכר דיפרנציאלי מאומצים על-ידי כל קיבוץ (מ"סקרי השינויים" השנתיים של שלמה גץ מהמכון לחקר הקיבוץ); מספר החברים והמועמדים בכל קיבוץ לכל שנה בה מעוניינים (עד 2002), מתוך "סיכומי האוכלוסייה" של התנועה הקיבוצית; נתונים אודות תוצאות כלכליות של הקיבוצים בכל שנה (עבור מספר משתנה של קיבוצים) עד 2001: "עודף משקי" ו"עודף משקי לחבר תקן". נתונים אלו נצברים ב"מינהלת ההסדר".

כדי לשמור על אנונימיות הקיבוץ היחיד חולקו כל הקיבוצים ל-11 קבוצות, שבכל אחת מהן 16-15 קיבוצים בעלי רמה דומה של "עודף משקי" או "עודף משקי לחבר תקן" - כך שהקיבוצים ברמה 1 הם הנמוכים ביותר וברמה 11 הם הגבוהים ביותר. הקיבוצים "התומכים" מהתק"ם לשעבר, שאינם מדווחים למנהלת ההסדר, חולקו באופן אקראי לשתי הקבוצות העליונות (ראו לוח 1).

ניתוח סטטיסטי משולב של נתונים אלה מאפשר תשובה טובה למדי לשאלה המרכזית: מהו הקשר בין משך שנות אימוץ השכר הדיפרנציאלי (ב-2001) לבין תוצאות כלכליות (ב-2001), תוך התחשבות בגודל הקיבוץ (מספר חברים ומועמדים). קירוב ראשון מתקבל על ידי חישוב מקדם המתאם הפשוט בין מספר השנים (עד 2001) שבהן קיים בקיבוץ שכר דיפרנציאלי, לבין "עודף משקי" (170 קיבוצים, לפי השתייכות לאחת מתוך 11 קבוצות כמוסבר לעיל) בשנת 2001) והוא מפיק תוצאה של r=-35 שהינו מובהק סטטיסטית. פירוש של מתאם שלילי (מינוס) הינו שה"עודף המשקי" קטן יותר ככל שנוקפות השנים בהסדר של שכר דיפרנציאלי. בפירוש שאיננו טכני, מלמד הממצא שכ-% 12 מהסיבות לתוצאות הכלכליות מוסברות על-ידי קיומו או אי קיומו של הסדר השכר הדיפרנציאלי.

לעומת זאת, לא מגיע למובהקות סטטיסטית המתאם בין מספר השנים של אימוץ שכר דיפרנציאלי לבין "עודף משקי" לחבר תקן (למרות שגם כיוונו שלילי). הדגמה לקשר זה אנו מוצאים בלוח 2. ממצאי לוח 2 מלמדים כי הרמה הממוצעת של "עודף משקי" ב-102 הקיבוצים אשר ב-2001 לא מתנהלים על פי הסדרים של שכר דיפרנציאלי, היא קרוב ל-30 מיליון ש"ח; ב-23 קיבוצים המאמצים הסדרי שכר דיפרנציאלי שנה אחת - כ-18 מיליון ש"ח;
ב-23 קיבוצים המאמצים שכר דיפרנציאלי שנתיים - כ-17 מיליון ש"ח, ואילו ב-22 הקיבוצים המצויים בהסדר השכר הדיפרנציאלי כבר שלוש שנים ומעלה - כ-15 מיליון ש"ח. כלומר, המעט שאפשר להסיק מממצאים אלה: אימוץ של הסדרי שכר דיפרנציאלי והישארות בהם אינם משפרים את תפקודו הכלכלי של קיבוץ (וזה, כמו שאומר האנגלי - The understatement of the year).
הגודל משפיע על העודף
בדיקה נוספת מלמדת שקיים קשר סטטיסטי חזק בין גודלו של הקיבוץ, מבחינת מספר חבריו ומועמדיו, לבין רמת ה"עודף המשקי". על-פי הממצאים מסתבר כי גודלו של קיבוץ נראה כקובע במידה משמעותית (% 41 מהשונות המשותפת) את תוצאותיו הכלכליות. אם כך, ייתכן שהירידה ברמת העודף המשקי איננה נובעת ישירות מעובדת האימוץ של הסדר שכר דיפרנציאלי, אלא היא מתווכת על ידי הירידה במספרם של החברים והמועמדים בקיבוץ (כפי שכבר אפשר היה לראות בניתוח שהצגתי בנושא הקשר בין שכר דיפרנציאלי וקיטון דמוגרפי).

ניתחתי, על כן, את הקשר בין שנים של קיום שכר דיפרנציאלי לבין רמת ה"עודף המשקי" כאשר גודלו של הקיבוץ "מוחזק קבוע" (שפירושו: בודקים את הקשר בין שכר דיפרנציאלי ו"עודף משקי" בהשוואת קיבוצים באותו גודל מספרי). הניתוח הניב תוצאה סטטיסטית מובהקת. פירוש הממצא הינו שהגודל הדמוגרפי של קיבוץ אכן מתווך, במידה רבה, בין קיומו של שכר דיפרנציאלי לבין רמת העודף המשקי (כי עוצמת הקשר הסטטיסטי הצטמצמה ביותר ממחצית. כלומר: קיומו של שכר דיפרנציאלי קובע את גודלו של הקיבוץ, אשר משפיע בתורו על רמת ה"עודף המשקי"), אבל חלק מההשפעה של הסדר השכר הדיפרנציאלי על ה"עודף המשקי" הינו, בכל זאת, ישיר ובלא תלות ברמת גודלו של הקיבוץ.
שאלות קשות ללא תשובה
ממצאים אלה מעלים לפחות שלוש שאלות:

1. מדוע אין הממסד התנועתי יוזם מעקב מחקרי אחר תוצאות הנובעות מאימוצו של השכר הדיפרנציאלי, למרות שהסדרי שכר דיפרנציאלי הם ספינת הדגל של המלצותיו לפתרון הבעיות הכלכליות (והדמוגרפיות) של הקיבוצים? ואם יוזמה כזאת קיימת, מדוע אין תוצאותיה מתפרסמות? לשאלה זאת אין לי תשובה.

2. מדוע אין הסדר השכר הדיפרנציאלי מפיק את השיפור הכלכלי שהבטיחו נביאיו? מדוע דווקא הסדרים המחזקים את עקרון שוויון ערך העבודה מפיקים תוצאות טובות יותר? התשובות לשאלות האלה חייבות להסתמך על הידע המתקדם שנצבר במדעי הניהול, והן מחייבות פירוט שמעבר למגבלת האורך של מאמר זה. אצטרך לעשות זאת בהזדמנות אחרת. מי שאינו יכול לחכות, אמליץ לו לעיין בספרות המקצועית העדכנית העוסקת בניהול מתקדם - התשובות תהיינה ברורות לגמרי.

3. אם הממצאים הם כמו שנראים כאן, מדוע ממשיכות מנהיגות התנועה והמנהיגות בקיבוצים רבים - "לדחוף", לעודד ולאמץ הסדרי שכר דיפרנציאלי לפתרון המכאובים הכלכליים של הקיבוצים? גם לשאלה זאת אין התשובה ברורה לי.
הנאיביים והאינטרסנטיים
המרב שאני יכול להציע כעת בהקשר לשאלות הקשות, מכיל כמה אפשרויות.

1. ייתכן שהסיבה נובעת מתופעה ידועה בחקר ארגונים, הקרויה "איזומורפיזם מוסדי": לעתים, כאשר ארגונים עסקיים או חברתיים המצויים במשבר או במצבי אי-ודאות קיצוניים עומדים בפני קושי למצוא פתרונות למצבים אלו, הם מוותרים על חיפוש מושכל של פתרון למשבר, ובמקומו הם בוחרים לחקות באופן מכני ארגונים אחרים הדומים להם. ההיגיון המנחה את התנהגותם הוא משהו בנוסח: "אם הם עושים כך, כנראה שזה מה שצריך לעשות" - וזאת אפילו אם אין שום הוכחה לכך שדרך הפעולה או ההתנהגות של "הארגונים האחרים" יעילה ואכן תפתור את בעיות הארגון המשברי. הסיבות לבחירה בהתנהגות ארגונית כזאת, במקום חיפוש רציני אחר פתרונות אמיתיים - מורכבות ולא אפרטן כאן, אבל אפשר לומר שאפשרות זו נובעת משיקולים נאיביים.

2. אפשרות אחרת: ייתכן שמדובר בהחלטה אידיאולוגית, הנובעת מפיאור של פערים חברתיים כתפיסת עולם והתנגדות לעקרון השוויון של ערך האדם וערך העבודה.

3. אפשרות שלישית (כלל לא נאיבית) שעולה על דעתי היא, שהמנהיגות המוליכה בכיוון זה בתוך הקיבוצים מפעילה שיקול-דעת על סמך עקרון הכדאיות האישית עבור חבריה. הרי נושאי תפקידים בכירים יוצאים ברווח ומתעשרים מהסדרי השכר הדיפרנציאלי (זה שהרווח הוא על חשבון חבריהם בקיבוצם - איננו, כנראה, שיקול משמעותי בעיניהם).

4. ייתכן שיש כאן שילוב של כל האפשרויות ביחד. לפיכך רצוי לבדוק, אפילו מחקרית, את גורמי המוטיבציה של המוליכים למיניהם.
אז מה יהיה?
הממצאים לפנינו. מה יקרה? שוב אחזור, כאותו קאטו, על משפט שכבר הצגתיו כמה פעמים: "אצלנו, כנראה, לא מתבלבלים מעובדות".