Zerem Shitufy

 

המשכיות ושינוי בקיבוץ

הרצאה ביום עיון במכללת הגליל המערבי

ניצן ריבלין-פלדמן, קיבוץ יזרעאל

 

·     אפתח ואומר שהקיבוץ לא היה אף יום זהה למה שהיה ביום הקודם. זוהי חברה דינאמית, הנמצאת בתהליכי התפתחות ושינוי מיום היווסדה. זהו נסיון חברתי, כלכלי ותרבותי שלא הסתיים ולא קפא על שמריו, וטוב שכך. היו לאורך תולדות התנועה הקיבוצית משגים לא מעטים, חלקם אובחנו ותוקנו במהלך השנים, וחלק מהטעויות עדיין על מכונן ומחכות לתיקונן. ויש גם דברים שהיו נכונים לשעתם, אך איבדו, עם השנים והשתנות הזמנים, את תקפותם והתאמתם, ויש צורך כל העת לבדוק את עצמנו ולהתעדכן.

·      ובכל זאת, כל אימת שקיבוץ עומד לפני שינויים, אם מתוך אי נחת ותחושה שמשהו חורק, או כדי לשפר ולהתנהל טוב יותר, ואם זהו כורח, לצורך התמודדות עם משבר קשה – צריך, לטעמי, קודם כל לקיים בירור פנימי ולקבוע את "גבולות המגרש" כלומר – את המסגרת הערכית של חיינו: האם אנו רוצים להמשיך להיות קהילה שיתופית, השואפת להוגנות חברתית ולרמה סבירה של שוויון וערבות הדדית, או לא.

·       המגרש השיתופי, לטעמנו, "מסומן" בארבעה קווים:

-         שוויון ערך האדם והעבודה (הימנעות משכר דיפרנציאלי);

-         בעלות משותפת על נכסי הקהילה – היצרניים והצרכניים-הקהילתיים, כולל הבעלות על הדירות ומבני הציבור;

-           שמירת הערבות ההדדית;

-           קיום דמוקרטיה השתתפותית מירבית;

·           אין ספק שצורת החיים הקיבוצית, על בסיס הקוים הנ"ל, היא מורכבת יותר, ומחייבת נחישות ויצירתיות בחיפוש אחר פתרונות לבעיות ונושאים המעסיקים אותנו – הגברת תפוקות (מוטיבציה להתפרנסות), שמירה על המשאבים המשותפים וחסכון,  בטחון הפרט וכיו"ב. כאשר מתגמלים את החבר אישית – אולי משיגים בטווח הקצר שיפור בביצועים – אצל חלק מהחברים. פועלים ישירות דרך הכיס הפרטי והבטן האישית. את הקפיטליזם, הרי, כבר המציאו מזמן ואין בשיטה הנ"ל כל חידוש. (וגם העולם הקפיטליסטי מכיר במגבלות השיטה ואמצעי התמרוץ שלה.) האנשים שבחרו בקיבוץ חשבו והאמינו שאפשר גם אחרת. כאשר אומרים לחבר: "אם אתה תעבוד יותר קשה ותחסוך יותר ואם כך יעשו גם חבריך – לכל הקהילה יהיה יותר וגם אתה תצא נשכר" – פונים אל האני החושב, המאמין, הבוחר, מה שמחייב קצת יכולת הפשטה.

·           אז למה להתאמץ? אני, באופן אישי, מחפשת גם את הצדק החברתי, מאמינה בהומניזם, ואם תרצו, גם במשפט של טשרניחובסקי  "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". על כל פנים – זה הבסיס – צריך לבחור מחדש בערכים הללו ולהאמין בערך המוסף של צורת החיים הזאת, כדי שיהיה טעם ושתהיה נכונות, אישית וקולקטיבית, לויתורים קשים ולמאמץ האינטלקטואלי והפיזי הכרוכים בכך. זה דורש התגייסות.

·        ההחלטה הפנימית הזאת חיונית, על מנת לברור את מסלול השינויים ואופיים.

·         אנו באים לטעון שאפשר ליעל את המשק ולצאת ממשבר כלכלי, ע"י ביצוע שינויים מרחיקי לכת, אבל כאלה שכולם ב"מגרש השיתופי". אני חברה בקיבוץ שהתנסה בכך.

·          אני רוצה להפריך את הטענה שהקיבוצים השיתופיים הם שומרי חומות, המנסים לשמר את העבר שעבר זמנו. מבחינה זאת – מתאימה לי הכותרת "המשכיות ושינוי בקיבוץ" – לא זה כנגד זה, אלא זה לצד זה, ואולי זה לצורך זה. או, במילותיו של אבנר, מרכז המשק של יזרעאל "רפואה אלטרנטיבית – לא, רפואה משלימה – כן!"

·           יזרעאל היא מהקיבוצים שהיו חלוצים בהרבה מאד שינויים, החל מהלינה המשפחתית, עבור דרך מתן ביטוי לוותק החבר בתקציבו, ועד מתן אפשרות לרכישת רכב פרטי.

·           לא מכבר הגיע לידי סקר השינויים בקיבוץ, של שלמה גץ, ובו פירוט השינויים שנעשו ונעשים בקיבוצים ושמות הקיבוצים שביצעו כל שינוי. ניתן לראות שרבים מהקיבוצים השיתופיים ביצעו רבים מהשינויים, וחשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בכיוון פירוק השותפות, ויתור על השוויון והפחתת הערבות ההדדית. 

·            האתגר שלי ושל אחרים שבחרו כמוני, למצוא פתרונות חדשניים ויצירתיים, שישפרו את המצב הכלכלי, שיחזקו את בטחון החבר ויבטיחו את רווחתו, שיגדילו את האוטונומיה של הפרט (ולחילופין – יפחיתו את תלותו במערכת), תוך שמירה על העקרונות הנ"ל.

·             אין ספק שחייבת להיות בקיבוץ מנהיגות שתוביל את מהלכי השינוי – מהבירור הפנימי, דרך התווית המהלכים ועד הבאתם לאישור הציבור וביצועם – בצורה הנכונה וההוגנת.

·              תנאי להצלחת כל שינוי – השגת הסכמות רחבות ושת"פ של מרבית החברים.

 

סיפורה של יזרעאל

 

באמצע שנות השמונים נקלעה יזרעאל למשבר כלכלי קשה  כל כך, עד שהוגדרנו קיבוץ חדל פרעון והיה לנו הכבוד המפוקפק להכלל ברשימת "ה-19". בעקבות המשבר הזה היתה עזיבה מסיבית, שכללה חלק משמעותי של הכוחות הניהוליים המובילים בקיבוץ, כלומר - בעלי תפקידים מרכזיים (לשעבר וגם מכהנים), בעיקר כלכליים:  מרכזי משק, מנהלי מפעל, גזברים, מזכירים  ועוד. המסר שהם שידרו – אבדן אמונה בעתיד המקום.

 

בדיעבד (וזו ראיה ופרשנות אישית שלי, שהרבה אנשים לא יאהבו) – אולי זה עזר לנו לצאת מהמשבר: היו אלו אנשים מאוד סמכותיים, מנהיגים, שלא בטוח שכישוריהם, הידע שלהם ונסיונם בתחומי עיסוקם עמדו ביחס ישר לכריזמה שלהם. אנשים סמכו עליהם בעיניים עצומות ולא תמיד הפעילו ראיה ביקורתית. בדיעבד, אפשרה עזיבתם בדיקה מחודשת ושידוד של כל המערכות, ומה שחשוב לא פחות – הצמיחה דור חדש של מנהלים, שידעו שאינם יודעים ושעליהם ללמוד ולהיעזר ביועצים מומחים, באמצעי בקרה וכיו"ב.

 

 בעובדה, החברה ביזרעאל היתה חזקה מספיק ולא התמוטטה.

לצורך סקירה זו, ראיינתי שני מרכזי משק מהשנים הקשות ואת מנהל המפעל המוביל שלנו, ויחד שחזרנו את הדרך מאז ועד הלום:

 

א. שלב הבלימה

-  זיהוי מוקדם, יחסית, של המשבר על ידי חברי יזרעאל ולא ע"י גורמים חיצוניים, הביא להכרה בצורך לנקוט צעדים דרסטיים   ולהתגייסות.

-  התקבלו החלטות קשות על הידוק החגורה, צמצום מירבי בהוצאות קיום ובהשקעות צרכניות. בוטלו נסיעות פרטיות לחו"ל (כדי למנוע את הפער בין אלה שיש להם מקורות פרטיים ולאלה החיים רק מתקציבם), לא התקדמנו בנושאי שיכון  (רק בשנות התשעים התחלנו להרחיב את בתי החברים מ-54 מ"ר ל-75 מ"ר (לינה משפחתית) ורק לקראת סוף שנות התשעים חידשנו את הבניה בקיבוץ, כשכבר לא היתה אף דירה פנויה, כמעט,  ועוד כיו"ב.

 

- יחד עם זאת – אף פעם לא הפסקנו לשלוח חברים ללימודים ולא עצרנו את לימודי הבנים (גם לא הקפאנו את ההחלטה בדבר זכאותם ל-15 שנות לימוד, בכל מקום בו יבחרו לחיות) בכך, אולי, היתה הצהרת כוונות ואמונה – משאירים אופק פתוח להתפתחות והתקדמות הפרטים בחברה. היתה הכרה בכך שלימודים הם השקעה לטווח רחוק, המפתחת ומטפחת את המשאב החשוב ביותר שיש לנו – המשאב האנושי.

 

-  לא ויתרנו על המפגש החברתי ולא הפסקנו לקיים פעילות תרבותית, ואפילו ענפה ומגוונת, כולל פעילות החוגים, בבחינת מתן טעם ואיכות לחיים ביזרעאל ואולי גם למען גאוות היחידה. כל זה נעשה במודע, תוך מאמץ גדול, ובמינימום תקציב. הפעלנו חברים רבים בתרבות עצמית, וגם כאן – ליצירתיות היה תפקיד נכבד וחשוב.

 

ב. פעולות ליציאה מהמשבר

- חיפוש שותפויות: חשבנו שיהיה נכון להיכנס לשותפות עם מפעל קיבוצי אחר. היינו במו"מ עם  מספר קיבוצים ולקיבוץ אחד גם שלחנו 10 חברים, מכל שכבות הציבור, שעבדו שם במשך שנה וחצי.  אמנם לא שילמו לנו מי יודע מה, ובסופו של דבר הבנו שזה אינו מוביל לשום שותפות, אבל בינתיים – אנשים עבדו. עודדנו יציאה לעבודת חוץ, כדי להתגבר על חוסר עבודה זמני שנוצר עם מכירת המפעל שבגינו נכנסנו למשבר.

 

- מפעל חדש: כשראינו שרעיון השותפויות אינו קורם עור וגידים, הוחלט להגדיל את מפעל המתכת, ששימש עד אז מעין ענף עזר למפעל (שקרס) ולהפכו למפעל עצמאי. ההחלטה הזאת, להפסיק לחפש בחוץ מחד, ולהעביר את הדגש לתעשיה – מאידך – היתה חשובה וסימנה, בעצם, את תחילת היציאה מהמשבר.

 

- תכנית ההבראה והסדר הקיבוצים היו, עבור יזרעאל, דבר בעתו. מטה ההסדר הטיל עלינו "גזרות" שבדיעבד עזרו לנו להתארגן. הוכרחנו להיכנס לדפוסי עבודה נורמטיביים, להדביק פער של שנים בהגשת מאזנים, מערכת המידע שלנו עברה מהפכה ויחד עם הבקרה שמהלך זה איפשר, ניתן לומר שהוא היווה מרכיב מרכזי בהתיעלות המערכת ושיפור ההתנהלות  שלנו. הכנסנו מערכת מחייבת של רישום עבודה ונהיינו מודעים לערך יום העבודה של החבר. השתדלנו לעשות שימוש מושכל יותר בכח האדם שבקיבוץ (ובתחום זה, עלי להודות, יש עוד הרבה מה לשפר).

 

ההשקעות נבחנו במונחים כלכליים עניניים, ולא חיכינו למתנות. בגלל המצב, וכלקח מהכשלונות הצורבים שידענו בתעשיות בעבר, הכל נעשה לאט  ובזהירות. הבנו שאין קיצורי דרך ושצריך לבנות הכל מהתחלה, אבן על אבן. אולי ויתרנו על מה שנראה כהזדמנויות "להתעשר מהר", אבל לא היינו מוכנים לקחת סיכונים, מאחר וההשקעות בוצעו מהלואות שצריך להחזיר ולא מהון עצמי. העקרון המנחה היה, ועדיין הינו, שאין מגדילים את החוב.

 

-         המרכיב של המזל – העיתוי של תכנית ההבראה. הסדר הקיבוצים תפס אותנו בשפל, ולכן שנת הבסיס היתה נמוכה וכל המתימטיקה נגזרה מכך (היקף מחיקת החובות). דבר זה איפשר לנו להתחיל לחשוב במונחים של צמיחה.

 

ג. ראשית הצמיחה

- רכישת מכונת הניקוב הראשונה  סללה את הדרך לפיתוח מפעל שני (תמו"ז דהיום – תעשיות מתכת וזיווד), ונתנה לעובדיו אות שהכיוון הוא פיתוח, וכן חיזקה  את התחושה שאנחנו נכנסים לשלב הצמיחה. (אגב, מכל הבנקים, רק אחד היה מוכן להעניק לנו צ'אנס ולתת לנו הלוואה לצורך הרכישה הנ"ל, ללא בטחונות, רק משום שהאמין באנשים). בשנה הראשונה היה מחזור המפעל הזה – 160,000 ₪. היום – עשרות מליונים.

מכאן ואילך כיהנו כמנהלי המפעל רצף של אנשים, שהתאימו כל אחד לזמנו ולשלב בו נמצא  המפעל הזה בכל רגע נתון.

 

עוד בשלב קודם התחלנו לעסוק בייצור רובוטים לניקוי בריכות שחיה, וגם כאן, ההתחלה היתה צנועה וזהירה למדי, וגם כאן ידענו נפילה קשה, ממש באותה תקופה. המפעל הזה הוא היום מקור הפרנסה העיקרי של קיבוץ יזרעאל. כאן התגייסו לעזרתנו, מן הסתם כביטוי לעזרה הדדית בין הקיבוצים וערבות הדדית תנועתית, שרול בן יעקב ושלמה מנוח מדגניה א'. כשחיפשנו מנהל חדש למייטרוניקס, ומשלא נמצא אף חבר מנוסה שהיה מוכן, או יכול, לעמוס על עצמו את המשא, נכנס לתפקיד בחור צעיר, שעבד עד אז בגידולי שדה, ללא כל ניסיון בתעשיה, אבל עם ראש חושב ופתוח, אזניים קשובות, נכונות להקשיב ויכולת ללמוד . מן הסתם היו חבויים בו הכישורים הדרושים, שאולי רק המצוקה וה"אין ברירה" הוציאו מן הכוח אל הפועל. כאן באה לביטוי תופעה נוספת, אופיינית למדי ליזרעאל – מתן צ'אנס, ואולי אפילו דחיפה קדימה של הצעירים, באמצעות מסלולי לימודים, ועידודם להיכנס לניהול ולהתקדם – בתעשיה וגם בענפי החקלאות כמרכזי ענפים, מנהלי מחלקות וגם מנהלי מפעלים. (כשמאידך אין בריחת חברים ותיקים מאחריות וניהול).

 

במהלך שנים אלו פתחנו עוד מפעלון, לכבלים, שעם השנים הלך והתפתח והיום הוא נמצא בתנופת צמיחה. גם בראשו עומד כיום בן משק צעיר למדי.

 

הקמת מועצת המנהלים

- יחד עם קבלת הליווי והייעוץ מבחוץ (כולל ישיבת המלווים בהנהלת המפעל), באה ההכרה שאין לנו מספיק כוחות פנימיים למלא את כל הפונקציות הנדרשות. לכן גם רעיון מועצת המנהלים עם דירקטורים ויו"ר חיצוניים לא היה זר ו/או קשה לעיכול, ואכן – הנהגנו זאת בשלב מוקדם למדי (גם בחקלאות). היזמה היתה של מנהל מיטרוניקס, המספר שעם כניסתו לתפקיד, מצא הנהלה המורכבת מאומרי הן, שאינם מבקרים את הצעותיו ומהלכיו ואינם מסוגלים, מטבע הדברים, לבקר את עבודתם הם (כמנהלי מחלקות), לכן חשב שכדאי להקים מועצת מנהלים המורכבת בעיקר מאנשים שאינם עובדים במפעל: בעלי תפקידים  ונציגי ציבור וכן אנשים חיצוניים. כמו כן הופקו הלקחים מכשלונות העבר, כאשר מנהלים בכירים לא התמצאו בתחום  בו עסק המפעל, ולא יכלו לבדוק, לשפוט ולבקר את עבודת המהנדסים הרבים שהועסקו אצלנו.

 

הפרדת המגזרים

- לפני כשנתיים החלטנו להסדיר את היחסים הכספיים בין המגזרים השונים, ובעיקר בין הקהילה למגזרים היצרניים. זהו עוד אחד הצעדים הטכניים (ולא הערכיים) שבאים לעשות סדר , להגביר את השקיפות והבקרה ובקיצור – לייעל את המערכת, להבטיח שתהיה התאמה בין השימושים והמקורות, ולהגן על הקהילה מפני הסתבכויות  של מי מהמגזרים היצרניים. גם כאן שמרנו על העקרון השיויוני, ולא תמחרנו משרות. שכר העבודה המועבר מענפי הייצור לקהילה הוא אחיד. יש להדגיש את מחוייבות וכפיפות המגזרים היצרניים (כולל המפעלים) להחלטות הקיבוץ:

-         מחוייבות להעסיק את חברי הקיבוץ, גם המוגבלים. (במייטרוניקס הוקמה מחלקה מיוחדת לשם כך).

-         העברת 50% מהרווחים לקהילה.

-         קביעת חלוקת תקציבי ההשקעות במגזרים היצרניים ע"י ו' כלכלית ומועצת הקיבוץ. כלומר – הרווחים מהמגזרים השונים מועברים ל"פול" כללי ומשם מחולקים על פי שיקולים כלל משקיים.

 

יזמות - ב-10 השנים האחרונות הוקמו ביזרעאל מספר ענפים חדשים, כולם ביזמת חברים צעירים. מלבד פוטנציאל הצמיחה הכלכלית שיש בכך, זה מרחיב את מקורות הפרנסה ואפשרויות התעסוקה ומה שחשוב לא פחות (ואולי אף יותר) – הפתיחות ליוזמות חדשות נותנת תחושה שיש אופק להתפתחות והתקדמות מקצועית ולמימוש עצמי. כיוון זה נמשך ואף מתפתח כיום, עם ההחלטה על הקמת חממת יזמויות.

 

המשאב האנושי - נדמה לי שזה הגורם המרכזי והמכריע ביציאה של יזרעאל מהמשבר.

אולי העובדה שרבים ביזרעאל הם בעלי רקע תנועתי אידיאי, שויתרו מראש על רמת חיים גבוהה יותר, שהיתה להם בארצות מוצאם, למען הגשמת ערכים שהאמינו בהם.

- אולי העובדה שיזרעאל הצטיינה כבר בשנים עברו במספר גבוה של חברים בעלי השכלה גבוהה , עד תואר שלישי.

- מוסר עבודה גבוה, בד"כ, כשותיקי הקיבוץ מהווים מעין סמן ימני.

- נורמות צנועות מאוד (מבחינת אורח חיים וטובות הנאה) של מנהלים ובעלי תפקידים מרכזיים, המונהגות ע"י הבכירים שבהם. (כשמנהל המפעל הגדול והמצליח אינו מחזיק במכונית צמודה, למשל – זה מחייב גם את המנהלים האחרים).

- טיפוח המוטיבציה לעבודה, בדרכים של עידוד תפיסת ראש גדול, הצבת אתגרים, מתן הזדמנויות לצעירים להתפתח ולהתקדם. מנהל המפעל שאתו שוחחתי מאמין גדול באתגר הקבוצתי – הטלת משימה על צוות יוצרת עבודת צוות, ומגלה עזרה הדדית ושיתוף פעולה מדהימים – גם כשמודבר בשכירונים, שמגיעים אלינו לעונה אחת. מסתבר שמתן צ'אנס, עניין בעבודה, כבוד לעובדים ואמונה ביכולתם לבצע את המשימות יוצרים אוירה חיובית ומיצוי הפוטנציאל של העובדים. כאשר מקפידים על מתן הערכה לעובדים, מקיימים ישיבות עובדים בהן מעלים על נס את ההצלחות וההישגים, נוצרת אוירה של שותפות ואכפתיות. ביזרעאל – כל אלו הוכיחו את עצמם..

 

בשנים האחרונות היינו עדים גם לצמיחה דמוגרפית, לעליה במספר הבנים החוזרים הביתה לאחר סיום מסלולי הצעירים, או קצת יותר מאוחר, וחזרנו לקלוט מצטרפים מבחוץ. קלטנו משפחות עולים מחבר העמים, והן מהוות תוספת חשובה וחיזוק משמעותי לקיבוץ.

 

 משימתיות

- במהלך השנים הללו לא ויתרנו על תרומה לחברה ולסביבה – לפני כ-10 שנים פתחנו מחדש אולפן עברית ועסקנו בקליטת עליה, ולפני שלוש שנים קלטנו קבוצת נעל"ה מחבר העמים ("נוער עולה לפני הורים" הנמצאים בקיבוץ מכתה י' עד י"ב) שחלקם מתעתדים להישאר אצלנו כ"חיילים בודדים". אני מאמינה שהסיוע לזולת והתרומה לסביבה שמחוץ לגדר הקיבוצית מחזקים מבפנים, מעניקים תחושת ערך וכוח ומגבירים את הבטחון העצמי.

ושוב – מדברי מרכז המשק: "יש השקעות ערכיות שלא ניתן למדוד במונחי כלכלה, אבל התרומה שלהן רבה ומשמעותית".

 

 לסיכום:

לצערי, עלי להפריך את המיתוס שקיבוצי הזרם השיתופי הם עשירים ושבעים ועל כן יכולים להרשות לעצמם לשחק בשוויון. יזרעאל עדיין קיבוץ הנאלץ לחשב הוצאה של כל שקל ולכלכל צעדיו בזהירות, אנחנו עדיין מחזירים חובות לבנקים ומוגבלים על ידם בהיקף ההשקעות והבניה.  אבל – האופק פתוח.

 אפשר לומר שיזרעאל היא ההוכחה לנכונות קביעתו של  הפילוסוף ברטרנד ראסל, שאמר "שום דבר אינו בלתי נמנע, אלא אם בני האדם החליטו שהוא בלתי נמנע." הכל בידי אדם, והרשות נתונה.

אני מוכנה גם לאמץ את הביטוי הרווח כיום בצבא ובקרב בני הנוער: "אין בעיות – יש אתגרים"...

 

ועוד מילה לסיום - צעירים – אין מתכון להישארותם. הסקרים מוכיחים דברים והיפוכם. דבר אחד ברור, אם נניף את דגל היאוש והכשלון, ונטפח– בבית הקיבוצי הפרטי שלנו ובתנועה –  את דימוי ה"לא יוצלחים" (גם אם נייחס זאת לקודמינו, ונטיל את האשם והאחריות על מנהיגי האתמול), נבטיח שבנינו יחפשו מקום אחר. אף אחד לא אוהב להיות מזוהה עם "לוזריות" ולהשתייך לגוף שמכריז על עצמו "פושט רגל" עני, מסכן וכיו"ב.        


 

למפת אתר הקיבוצים

[כל היישומים] [כל המחלקות] [כל הכלים] [כל המאגרים]