בעקבות יום חשיבה בנושא קליטת בנים בקיבוצים
ניצן ריבלין פלדמן
יזרעאל, אוגוסט 2002
לאתר הזרם השיתופי
לא מכבר התקיים באפעל יום חשיבה בנושא קליטת בנים/צעירים בקיבוץ, ביוזמת מדור צעירים בתנועה הקיבוצית. יש לברך על העיסוק בנושא ועל כך שכה רבים הגיעו למפגש הנ"ל.
באותו מפגש התבקשנו לא לדבר כל אחד על הקיבוץ שלו, וזה כמובן הגיוני, אך בה בעת גם קצת מסרס את הדיון, שהרי אני בת-סמכא לדבר רק על מה שאני מכירה היטב (וגם זה לא בטוח ובערבון מוגבל). כמו כן כל נסיון להיות תאורטי בלבד עלול לייצר תוצר בלתי ישים ולא רלוונטי, ולהפוך את הדיון לעקר משהו. לצעירים הללו יש פרצופים ושמות ואנחנו מכירים אותם, אבל כל אחד מאתנו מכיר צעירים אחרים, ולכל אחד רצונות אחרים והשקפות שונות. גם אם הסקר הראה שרוב הצעירים רוצים עצמאות כלכלית, למשל, לא בטוח שהוא משקף את הצעירים בקיבוץ שלי.
אני, ברשותכם, אתיחס לנושאים שעלו במפגש, ו/או שמעסיקים אותנו בהקשר של קליטת בנים וצעירים בקיבוץ, דרך הפריסמה של הקיבוץ והצעירים שאני מכירה. בעיקר – דרך הנסיון הקיבוצי והתובנות שצברתי לגבי הקיבוץ בו אני חיה, דרך השיחות הרבות שיש לי עם בנותי הפרטיות (הבוגרות) ועם עוד הרבה צעירים שפגשתי, גם מחוץ לקיבוצי. (אגב, גם רשימה זו נכתבת תוך שיחה בהמשכים עם בתי הגדולה, ותוך "קבלת אישור" ממנה ... אף שברור לי שאין היא מייצגת את כל הצעירים בקיבוצים בכלל וגם לא בקיבוץ שלנו בפרט).


הדגש, גם בין הדוברים וגם במצגת "עם הבנים לעתיד", הושם בעיקר על הבאת הבנים פיזית גאוגרפית לקיבוץ – בהסדרים שונים ומגוונים: עצמאות כלכלית, תושבות, בית בחצר, שכונה קהילתית וכיו"ב. ואם כבר דובר על קליטת בנים ע"י קבלתם לחברות – הרי שהומלץ בחום לזרז את הליכי השינוי בקיבוץ (שיוך דירות וכיו"ב) ובעצם הפיכתו ל"ישוב קהילתי" (שהרי 40% מהבנים השיבו שישקלו חזרה לקיבוץ אם יהפוך לישוב קהילתי, כלומר – יוותר על מהותו וזהותו ועל ערכי הליבה שלו.)
רוב הפתרונות והרעיונות שהועלו הם טובים ויפים, ואני בהחלט תומכת בהם: הם משרתים את המטרה החשובה של ייהוד הגליל והנגב, פיזור האוכלוסיה ועיבוי הפריפריה, והם עשויים לתרום לחיזוק הקשר המשפחתי בין הורים ובנים ונכדים, להקל על ולזמן את המפגש המשפחתי, לאפשר להורים לעזור לבניהם בתקופת הקמת והתבססות המשפחה (בגידול הילדים, שמרטפות וכיו"ב) ויש לקוות שברבות הימים – זה יקל על הבנים לטפל בהוריהם, אם וכאשר יזדקקו לכך.
אבל – רוב הרעיונות הללו לא יבטיחו את המשך קיומו של הקיבוץ כיחידה חברתית כלכלית, בעלת ערכי יסוד מכוננים (שלושה-ארבעה...) כחברה אוטונומית ודמוקרטית השומרת על ערבות הדדית ודואגת לגורל כל חבריה.
זאת, משום שהפתרונות המוצעים מזמינים את הבנים לחיות על יד (גם כשביתם הוא בתוך חצר הקיבוץ) ולא כחלק מן הקהילה הקיבוצית. אני מחפשת שותפים - לדרך, לעבודה ולהתנהלות, חברים שיקחו חלק בקבלת ההחלטות ויחלקו אתי את האחריות על חיי הקהילה וקיומה – בכל תחומי החיים. אני מחפשת את הבנים (וצעירים נוספים) שיהוו את העתודה הניהולית שלנו, שיהיה למי להעביר את המושכות, בתחומי משק וחברה. בהצעות שהועלו, חסרה לי המחויבות לקהילה ולקיומה, ולכל חבריה.
אני רוצה להציע הסתכלות אחרת ולחפש את הפתרונות במקום אחר.
אתחיל בציטוט מתוך מסקנות המחקר של אליאט אורחן:

" א. מרבית הבנים לא עזבו את הקיבוץ על רקע אי שביעות רצון מחיי הקיבוץ, או עקב בעיה כלכלית, אלא מתוך רצון לנסות צורת חיים אחרת. כלומר, ייתכן והעזיבה נבעה בעיקר מתוך צורך פסיכולוגי אוניברסלי – צורך לגיבוש זהות תוך בדיקת גבולות ה"אני" והתנסות בחוויות שלא ניתן לחוות בסביבה הקיבוצית הקיימת. חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה שהגורמים החשובים ביותר בהחלטת העזיבה היו ההתערבות בחיים הפרטיים והתלות באחרים.
יש בעובדה זו להרגיע במידת מה את אותם אלו המחפשים 'אשמים' או חשים אשמים שהצעירים עזבו".
אגב, לצד אלו שהיו מוכנים לשקול חזרה לקיבוץ אילו הפך להיות לא קיבוץ (ישוב קהילתי), נמצא בין יתר הסיבות לעזיבה גם: " איבוד עקרונות ואכזבה אידיאולוגית".
עוד נאמר שם:
ג. הדברים החשובים לצעירים בעת המחקר הם גם החשובים כיום: התפתחות ומימוש מקצועי ואישי, איכות חיים, חברה ומשפחה בקיבוץ, עזרה הדדית, הרגשת בית, בטחון סוציאלי ורמת חיים מספקת. השאלה העומדת למבחן בקיבוצים היא באיזו מידה חלה בהם התקדמות לקראת היכולת של חברי הקיבוץ החיים בו, וצעירי הקיבוץ הבוחנים את הקיבוץ כמקום וכדרך חיים, למימוש אותם צרכים.

אני מציעה להתחיל את הדיון מכאן.
אני חושבת שבבואנו לדון בסוגיית קליטת צעירים בקיבוץ – הן בנים והן נקלטים מבחוץ, עלינו להצטייד בהרבה מאוד פתיחות והקשבה ורצון אמיתי וכן בדיאלוג. אנחנו לא צריכים "להשתנות בשבילם", אלא לחפש וליצור ביחד דברים חדשים, להמציא את עצמנו כל הזמן מחדש, כשההשתנות היא תוצאת כוחות ורצונות רבים, לאו דווקא של צעירים מול ותיקים.
עדיין לא התעייפתי מלהזכיר שהקיבוץ, מאז היווסדו, לא דמה אף יום למה שהיה ביום הקודם. אחד הדברים היפים בייצור המוזר הזה, הנקרא קיבוץ – זו הדינמיקה שלו, ההשתנות המתמדת וההתאמה לתנאי הזמן והסביבה, להתפתחות החברה שמסביב ולקדמה הטכנולוגית. זה מה שהופך את החברה שלנו לחיונית ורלוונטית ומונע ניוון והכחדה.
ויחד עם זאת, ובאותה נשימה, ראוי להבהיר: מרבים להזכיר את הקומקום החשמלי הפרטי והלינה המשפחתית על הרצף שלכאורה מוביל לשכר דיפרנציאלי ושיוך נכסים וזו ראייה פשטנית למדי, ולטעמי מוטעית ומטעה, שכן יש להבדיל בין ערכי הליבה של הקיבוץ לבין הסדרים, תרבות ארגונית וכיו"ב. האחרונים (צורת הלינה, הסדרי הצריכה וכיו"ב) צריכים להתעדכן כל העת, על מנת שנהיה מסוגלים להמשיך ולשמור את ערכי הליבה. (וכבר קראנו בספר "לנצח נבנו": "מצאנו כי החברות נקלעות לבעיות כשהן מבלבלות בין אידיאולוגית הליבה לבין מנהגים מוגדרים לא ליבתיים".)

אם כן מה מחפשים הצעירים (ע"פ מסקנות הסקר של אורחן)
מימוש עצמי ומקצועי
להערכתי, קיבוץ שידע לחבר את בניו לעשייה המשקית כלכלית המתנהלת בו – מחד, ולהתחבר לשאיפות וליוזמות של צעיריו – מאידך , יצליח לתת מענה, לפחות חלקי, לצורך הנ"ל.
במה דברים אמורים? למשל, ביצירת מקומות עבודה בהתאם למקצועות שמביאים עמם הצעירים.
כך, למשל נפתחה במפעל מסויים מחלקת גרפיקה וזו ספקה את צרכי המפעל בתחום וגם החלה לעבוד "החוצה", לידה נפתח משרד עו"ד ולא רחוק משם בית תוכנה – כל אלו נבנו למען ובזכות בנים שחזרו מלימודיהם ונוצר מיתאם בין שאיפותיהם לצרכי הקיבוץ. גם אם עד בואם הסתדר הקיבוץ בלי שירותים אלו ונעזר בגורמי חוץ – היתה כאן ראייה לטווח רחוק וזיהוי הפוטנציאל – הכלכלי והחברתי. המנהיגות במפעל ו/או בקיבוץ גילתה פתיחות, רעננות מחשבתית ורצון לקלוט את הבנים. ניתנו האמון והצ'אנס שאפשרו התפתחות זו – לרווחת כל הצדדים.
בקיבוץ אחר הפך המפעל לחממת יזמויות לבני הקיבוץ, בהגישו להם עזרה והדרכה, תוך שהוא מספק להם בסיס לוגיסטי, המאפשר להם את ההתנסות במינימום סיכון.
בקיבוצי שלי קמו בעשור האחרון מספר ענפים ומרכזי פעילות שהם פרי חלומותיהם של אנשים צעירים (שלרובם טרם מלאו 30):

- בן משק שמילדות גידל דגים – באקוריום, בבריכת נוי ע"י בית ההורים, באמבטיות על גג הבית ועוד כיו"ב, ועם התבגרו פנה ללימודים רלוונטיים, יזם את הקמת ענף דגי הנוי שלנו. הוא קיבל את הליווי המקצועי, העזרה והחניכה הניהולית ובעיקר – את הגיבוי, העידוד והתמיכה. תוך כדי הגשמת חלומו, נוסף עוד מקום עבודה ומקור פרנסה לקיבוץ. (וזה קרה לא בתקופת גאות כלכלית של הקיבוץ...) היתה כאן נטילת סיכון ותעוזה מסוימת, אבל בלי זה אין צמיחה ואין התקדמות.

- אשתו של בן קיבוץ סיימה לימודי ארכיטקטורה והציעה להקים משרד ארכיטקטים בקיבוץ – עוד חלום התגשם, עוד זוג נשאר בקיבוץ, אולי גם מפני שניתנה הזדמנות להגשמת חלום, למימוש עצמי ומקצועי.

- זוג בוגר אולפן, שאך לא מכבר סיימו את לימודיהם בקונסרבטוריון במוסקוה, בתחילת שנות ה-20 לחייהם, זיהו שהקיבוץ הוא המקום בו יוכלו לממש את שאיפותיהם המקצועיות וכיום, 10 שנים אחרי עלייתם ארצה (ולאחר שהשלימו את השכלתם האקדמית הרלוונטית) פועל אצלנו בי"ס למוסיקה, בו לומדים כ-120 תלמידים, רובם מבחוץ, החיים התרבותיים בקיבוץ התעשרו פלאים, ילדי הקיבוץ נחשפים למוסיקה וכל הקשור בה מגיל שנתיים, לשמחת ההורים ולרווחת והעשרת ילדינו בכל הגילים, בקיצור – משחק בו אין מפסידים. כולם מנצחים. זה לא חייב השקעות גדולות: כל שנזקקו לו היה אישור להפוך אחת מהבתים הכוללים, שהתפנו עם מעבר ביה"ס היסודי אל מחוץ לקיבוץ, לבית מוסיקה. השקעות לצורך התאמת הבית לייעודו החדש בוצעו רק מהרווחים שנצברו מדי שנה. ויש דוגמאות נוספות, אפילו בקיבוצנו הקטן והמאוד לא עשיר.

מרכיב נוסף הוא מסלול הקידום וההתפתחות המקצועית של הצעירים, החל מהנסיון להציע מסלולי לימודים שיתאימו לצרכי הקיבוץ ויעזרו להם להשתלב במערכת, עבור דרך המאמץ לקלוט אותם בענפים המתאימים ועד הצבתם בעמדות אחריות וניהול, במקומות בהם ירגישו שמאמינים בהם וסומכים עליהם ושמסלול הקידום פתוח בפניהם.
להשלמה, יש לפתח גמישות ופתיחות וגם מחשבה יצירתית, שיאפשרו למי שאינו מוצא את דרכו אל ענפי ומפעלי הקיבוץ, לממש את עצמו מבחינה תעסוקתית מקצועית - אם ע"י עבודת חוץ רגילה ואם באמצעות מיזמים אזוריים משותפים. יש לי מין חלום כזה, שישובים שכנים, רצוי בגיבוי, ליווי ותמיכה של המועצות האזוריות, ייזמו שיתופי פעולה ליצירת מפעלים משותפים (לאו דוקא תעשייתיים) שיענו על צרכים אלו (יש פרוייקטים שקיבוץ בודד אינו יכול למצוא את המשאבים הכספיים והאנושיים להקמתם, וגם לא תמיד מוכן לקחת את הסיכון, ואילו שיתוף פעולה של כמה ישובים יכול לאפשר אותם).
איכות חיים
רוב המשיבים על הסקר ציינו שהם מעדיפים סביבה כפרית, שקטה. אם אני מפרשת זאת נכון, הרי שהם רואים בכך מרכיב של איכות חיים טובה יותר.
יש דברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם בקיבוץ – נוי יפה, בריכה, וכיו"ב , אבל למעשה זוהי איכות חיים שבמקומות אחרים יש לה עלות כספית. אמת, אלה דברים שגם בן הבא לגור בקיבוץ כתושב או מצטרף להרחבה הקהילתית יכול ליהנות מהם.
אני הייתי מוסיפה לכך אלמנט נוסף - עושר תרבותי וחיי קהילה תוססים ומענינים וקשרים חברתיים. להערכתי - השילוב של סביבה כפרית שקטה, עם קשרים אנושיים וחברתיים בלתי אמצעיים, שאינם תלויי סטטוס ומעגלי השפעה, הוא חלק ממושא החיפוש והשאיפה, כשמדובר על איכות חיים, וכך גם יצירה תרבותית משותפת ועשירה. ההזדמנות לחוג את החגים, לעצבם ולמלאם בתוכן המתאים לנו, וכן היכולת והזכות להשתתף באופן פעיל בעשייה ולא להישאר פאסיבי, האפשרות להיות צרכן ויצרן תרבות בו זמנית - כל אלה עשויים להוות מקור משיכה לצעירים, לפחות על פי היכרותי שלי.
במה דברים אמורים?
בקיבוצי, למשל, חוגגים את כל החגים, ומדי קיץ מקימים את צוותי החגים לשנה הקרובה. על לוח המודעות שלנו תלוי כעת פלקט גדול, המזמין את החברים להרשם לחגים שאותם הם רוצים להפיק. ראשוני הנרשמים, ובמספרים מרשימים (יחסית למספרם בקיבוץ) היו הצעירים, שחלקם הגדול עדיין נמצאים במסלולי צעירים למיניהם. (ואין מדובר רק בפורים...) מסתבר שיש הרבה כיף בעשייה הזאת, בתכנון, בהכנות, בחזרות, בחברותא הנוצרת תוך כדי, במפגש עם אנשים שונים, שבד"כ לא נפגשים אתם, והרבה סיפוק ותחושת גאווה כשחווים את התוצאות ואפילו תחושת כוח ועוצמה.
ע"פ היכרותי האישית, צעירים מחפשים את החוויות האלה, ואנחנו לא תמיד משכילים לרתום אותם לעשייה מסוג זה. (משום מה נדמה לאחדים מאיתנו שזה "לא מדבר אליהם").
צריך, יחד עם זאת, לפתח חיי חברה ותרבות אזוריים, כי אחרי הכל החברה בכל קיבוץ היא די מצומצמת. כיום יש רק פאבים, והם בהחלט נותנים מענה חלקי לרצון לבלות עם עוד צעירים, לרקוד, לשיר, ולמרבית השמחה, לפחות באיזור שלי, יש פעילות גם באמצע השבוע, ובמגוון מסויים של סגנונות ופעילויות. זה עדיין לא מספיק. היה נסיון לפתוח באזורנו פאב פילוסופי לצעירים, אך לצערי הצעירים ממש לא כל כך מגיעים. לא צריך להתיאש, צריך – יחד עם הצעירים עצמם - ליזום פעילויות נוספות ומגוונות, שיתאימו למגוון הטעמים והחיפושים. כי קיים צורך חברתי חזק – וגם הוא מצויין בסקר הנ"ל.
יש מקום ליצור חוגים וקבוצות על בסיס עניין משותף – טיולים, גלשני אויר, קריוקי וגם קבוצות עיון ועוד ועוד, ככל העולה על הדעת. זה לא מוכרח להקיף המונים, אלא לתת את התחושה שגם בפריפריה ניתן למצוא מענה לתחומי עניין מגוונים ולפגוש אנשים שאתם מעניין, מעשיר ונעים לבלות. האתגר בהקשר זה הוא למזער את תחושת הבידוד, הבדידות, חוסר המעש והשעמום שקיימים לעיתים, בעיקר בקרב צעירים באזורי הפריפריה, כדי שלא יהיה צורך לבחור: או סביבה כפרית או חיי חברה ותרבות עשירים, אלא שניתן יהיה להנות משני העולמות. לדעתי – בזה כדאי להשקיע את החשיבה, האנרגיות והמשאבים.
עזרה הדדית
בעניין זה אין לי הרבה מה להוסיף, רק להעיר שלא נראה לי שויתור על ערכי הליבה של הקיבוץ יתרום להגברת ועידוד העזרה ההדדית, שהצעירים מחפשים.
הרגשת בית
אין לי ספק שככל שהצעיר יהיה יותר מחובר לבית הקיבוצי ומעורב בו, יותר שייך ומחוייב, כך תשתפר אצלו הרגשת הבית. נדמה לי שהיעדר יחסי עובד-מעביד, שוכר-משכיר וכד' והימנעות מהתחשבנויות למיניהן = אלה תנאים עדיפים ליצירת הרגשת הבית (אם תרצו: "תנאים של חיבה"). המחויבות תבוא לביטוי דרך המעורבות – השתתפות בועדות הקיבוץ (גם במעמד של משקיף), הזדמנות לחיות ולעבוד בקיבוץ במהלך המסלולים למיניהם, שיתוף הבנים בכל מה שקורה ונעשה בבית, הן ברמה של יידוע והן בקריאה לקחת חלק ולהשתתף פיזית – אלה יעמיקו, להערכתי, את תחושת הבית.
בטחון סוציאלי
נושא זה הנו רלוונטי לכל חברי הקיבוצים, ואני מקווה שכל הקיבוצים עושים מאמץ אמיתי ורציני בנושא, תוך הצבתו במקום גבוה מאוד בסולם העדיפויות. לי אין ספק שפתיחת קופות וקרנות אישיות לחברים היא הרבה יותר ריאלית ובת ביצוע מאשר שיוך דירות, למשל. נדמה לי שלו השקיעו הקיבוצים את הכסף שהם מוכנים להשקיע בתשלום ליועצים (מאות אלפי שקלים בשנה), בתשלום למוסדות המדינה למיניהם על פרצלציה, רישוי, שחרור משיעבודים, קרנות איזון וכיו"ב – בקרנות הנ"ל – הבטחון הסוציאלי היה ודאי ומובטח יותר. ואגב – מה יעשה הבן בדירה שתשוייך לו, אם אתרע מזלו והיא נמצאת בקצה הפריפריה ולא במרכז הארץ? למי ימכור אותה? מה יצליח לרכוש בתמורה שיקבל עבורה? אם הוא רוצה לחיות בקיבוץ – אין לו בעיית דיור. אם בחר שלא להמשיך שם – מה תועיל לו הדירה?
אבל מעבר לכל הויכוח – הבעיה העיקרית היא להבטיח את המשך הקיבוץ ולתת לכל פרט בו את ההרגשה שגם אם יחדל להתקיים – יש לו מקור קיום בטוח, ונדמה לי שהקרנות למיניהן הן התשובה היותר נכונה.
דבר אחד בטוח – קיבוץ שמשדר לבניו שאין סיכוי לכלום – אולי יצליח לשכנע אותם שצריך לשנות את הקיבוץ ולוותר על עקרונות יסוד, אבל הוא לא יצליח להביאם בהמוניהם לחלוק עמו את הכשלון...
רמת חיים מספקת
להערכתי – רמת החיים כשלעצמה אינה כה רבת חשיבות. אם שאר הצרכים שהוזכרו לעיל באים על סיפוקם, אנשים יהיו די פשרניים בדרישותיהם בהקשר זה. יתרה מזאת – כיצד נגדיר רמת חיים? רמת שירותים גבוהה (שיכולים, יחד עם זאת, להיות יעילים וחסכוניים), תרבות, ובכלל כל הדברים שהוזכרו בדיון על איכות החיים הם לדעתי המרכיבים היותר משמעותיים של רמת חיים.
אם כן, נותר לנו לדבר על רמת הדיור ועל כמות הכסף העומדת לרשות החבר. בעניין זה, נדמה לי שחשובה המגמה. אם אדם יכול להיווכח כיצד כל שנה מצבו משתפר, ולהסיק מזה שיש תקוה ויש עתיד – הרי שבמקרים רבים לא רמת חיים נמוכה תהיה הסיבה לעזיבת הקיבוץ או אי הצטרפות אליו. אחרי הכל, גם צעיר העוזב את הקיבוץ ומתחיל הכל מבראשית, לא זוכה מיד לרמת חיים גבוהה, ולעיתים רבות – היא אפילו נמוכה, בתחילה, מזו שהובטחה לו בקיבוץ.
אני מעיזה לטעון שמה שיותר חשוב הוא תחושת השליטה במצב, והידיעה שחלק ניכר מהדברים הוא בידי ואני יכול לעשות משהו כדי לשפרו. לעיתים מדובר על אני אינדיוידואלי ולעיתים – קולקטיבי.
הנה רעיון שנשמע קצת מטורף, אבל כבר יושם: הרחבת דירות בבניה לא קונבנציונלית, למשל – בוץ, קש, צמיגים וכיו"ב. ( זה עובד וזה חזק ובעולם הגדול עומדים מבנים כאלה מאות שנים, וזה גם יפה). עלות החמרים נמוכה בהרבה, ומה שחשוב אף יותר – החברים מגוייסים למבצע ותוצר הלוואי הוא התרחשות חברתית, גיבוש ושוב - תחושת כוח : זה בידינו, אנחנו מסוגלים. (ובאותה הזדמנות נתרום לא מעט לאיכות הסביבה, ושוב תשתפר הרגשתנו).
באשר לכמות הכסף – קיבוצים אחדים כבר פיתחו דרכים שויוניות לתת ביטוי וליצור קשר בין השקעה בעבודה והצלחה כלכלית לבין כיסו של החבר, למשל ע"י חלוקת בונוס כספי לחברים לאור הצלחה כלכלית. יש, ודאי דרכים נוספות לטפל בסוגיה זאת, וככל שנרשה לעצמנו להפעיל יותר דמיון ומקוריות ונקרא דרור לרעיונותינו הפרועים, כך נגיע ליותר פתרונות (למותר להזכיר שאני, לפחות, מדברת על פתרונות שנשארים במגרש השיתופי-שוויוני).
אוטונומיה (גם: שלא יתערבו לי)
סעיף זה יכול להוות המשך ישיר של קודמו, שכן הרבה מהדברים שאדם רוצה לעשות קשורים במשאבים כספיים. ככל שנתח גדול יותר מהתקציבים יעבור לאחריות החבר, יגדל מרחב הבחירה שלו ותתחזק האוטונומיה שלו. אינני משתמשת במושג "הפרטות" משום שכיום הוא צבוע בצבע מוגדר ומתפרש כויתור על שיוויון, אחריות וערבות הדדית.
נושא זה ראוי למאמר בפני עצמו, כאן אומר רק שכל צעד שיגדיל את מרחב הבחירה של החבר ולא יפגע בשלוש הנקודות הנ"ל ולא יבוא על חשבון היכולת לקיים מערכות משותפות (חינוך, תרבות וכיו"ב) ראוי להישקל בכובד ראש.
מה שחשוב זה שהצעיר לא ירגיש שבכל עניין וצורך הוא תלוי בהבנה וברצון הטוב של כל מיני ועדות וגופים שהוא חש מנוכר כלפיהם.
בהרבה מקרים, דיאלוג פתוח וגילוי הבנה לצרכי ורצונות הצעירים ומתן לגיטימציה לשוני ולמגוון משמעותיים הרבה יותר מהסדרים כאלה ואחרים.
יחד עם זאת, צריך להיזהר מעודף זהירות. לפעמים אנחנו כל כך נזהרים לא להתערב ולא להתעניין ולא לבטא כל משאלה או כוונה באשר ביחסי הצעיר עם הקיבוץ, עד שהדבר עלול להתפרש כחוסר עניין והתעניינות בצעירים ואדישות כלפיהם.
במידה רבה – זה עניין של מינון.
"TO MAKE A DIFFERENCE”
לכל הסעיפים הנ"ל הייתי מוסיפה נדבך נוסף, שאינני יודעת אם הוצג בפני הצעירים כשאלה או אופציה בסקרים שהוצגו בפנינו – את הרצון של הצעיר להיות מורגש, מובחן, להשפיע, להיות משמעותי, "TO MAKE A DIFFERENCE”, להשאיר חותם, להיות בעל יכולת לשנות (להוסיף, לבנות, למצוא דרכים חדשות, להמציא שיטות ולעשות אחרת). אצל חלק מהצעירים קיימים גם החיפוש אחר משמעות, השאיפה לחיים צודקים יותר, הרצון להרתם ולתרום לסביבה ולעשות את החיים בעולם, בארץ ובקיבוץ יותר טובים /יפים/ראויים.
עיבוי המעגל החברתי
ועוד הערה חשובה - גם היא בהתיחס לדברי אליאט אורחן, עורכת הסקר: " ייתכן והעזיבה נבעה בעיקר מתוך צורך פסיכולוגי אוניברסלי – צורך לגיבוש זהות תוך בדיקת גבולות ה"אני" והתנסות בחוויות שלא ניתן לחוות בסביבה הקיבוצית הקיימת. "
אני מקבלת הערכה זו, ועל כן גם ברור שלגבי חלק ניכר מהבנים שעזבו – אין זה משנה כלל איזה שינויים ייערכו בקיבוץ, ואם הוא יישאר כפי שהיה או ישנה את עורו ומהותו – הם בחרו לבנות את חייהם במקום אחר. צריך לעשות הרבה (אבל לא הכל – לטעמי) על מנת להביאם לבחור בחיי קיבוץ ובקיבוץ בו גדלו, אבל אין זה מספיק. אם רוצים לשמור על איזון דמוגרפי, למנוע את הזדקנות הקיבוץ ואולי אף להצעירו, חייבים למצוא מקורות צמיחה דמוגרפית נוספים. אני מאמינה שקליטת צעירים מבחוץ תהווה גם גורם מעודד התחדשות וריענון השורות (מה שנקרא "שיפור הקוד הגנטי"). יש פוטנציאל לא קטן של קליטה איכותית – הן של משפחות צעירות ואף של צעירים (בודדים ובקבוצות) שמחפשים את דרכם ואת הדרך להגשים את עצמם ועת ערכיהם, וכדאי שנשקיע חשיבה ומשאבים גם בתחום זה. לדעתי עוד לא מיצינו את האפשרויות לשלב קבוצות איכותיות בקיבוץ הותיק – אתגר שדורש – שוב – פתיחות, גמישות וחשיבה יצירתית.
עניין קליטת צעירים מבחוץ מתקשר גם לנושא החברתי, עליו דברתי בסעיף קודם: יותר קל להיקלט במקום בו יש קבוצה גדולה יותר של צעירים – בשלב ראשון כמעגל חברתי ובהמשך – כדי להבטיח שלילדי תהיה חברה מספיק גדולה ומגוונת.

לסיכום, נדמה לי שמילות המפתח לכל הנושא הרחב והחשוב הזה הן פתיחות, גמישות וחשיבה יצירתית ולא במקרה הן חוזרות לא מעט ברשימה שלעיל. מושג חשוב נוסף בהקשר זה – לגיטימציה וכבוד. ואולי מעל לכל, שנראה בצעירינו שותפים, וכך גם נתיחס אליהם.
עד כאן, בינתיים. אשמח לכל דיאלוג שיתעורר בעקבות דברי.
ניצן ריבלין פלדמן
קיבוץ יזרעאל, אוגוסט 2002