מה צריך להיות המסר של הקיבוץ לחברה הישראלית
וכיצד להעבירו?

הזרם והמעגל השיתופי

טלפון:  03-5301382
shituftk@takam.co.il

מה צריך להיות המסר של הקיבוץ לחברה הישראלית וכיצד להעבירו?

פרוטוקול מיום עיון באפעל 3.2.05

יום עיון על מסר הקיבוץ לחברה הישראלית

תקציר הפרוטוקול התפרסם לפני 4 חודשים ועתה ראינו לנכון לפרסם את הפרוטוקול המלא.

 

פתיחה, אמרי רון

ברוכים הבאים!

זו ההתכנסות הראשונה שלנו בלעדי חברנו יעקב גדיש ז"ל.

נקיים בהמשך יום עיון מיוחד, שיעסוק במשנתו החברתית-כלכלית.

אפתח בציטוט מדבריו באסיפה של קבוצת יבנה מיום 30 באוקטובר 2004, קצת יותר מחודשיים לפני מותו, דברי סיום ופרידה מתפקידיו בתחום המשקי.

 

"היתה לי  עד לאחרונה מעורבות אישית עמוקה בתחום המשקי בעבודה פיזית, בבניה, ייצור, ייזום, עשיה וניהול - מפעל חברתי, כלכלי, ייחודי וערכי מאין כמוהו, שאני מזדהה איתו בכל ליבי  וגאה להיות שותף פעיל לו. גודל המפעל החברתי-כלכלי בולט במיוחד על רקע הניכור והפערים הסוציו-אקונומיים, שהחברה הישראלית מככבת בו בראש המדינות של העולם המערבי.

אומר זאת שוב: אני מברך שאלוקים נתן לי את התבונה להחליט להיות שותף במפעל הזה, ואין לי שום מחשבה שניה לגבי הדרך, שבה התמדתי ללכת מיום שהבנתי מה זה קיבוץ, ולא לגבי החזון והמטרה, אליה עלינו להתמיד ולחתור…". סוף ציטוט..

 

יש שאומרים עליהם: "היו על ערש הקמתו של הזרם". אבל יעקב גדיש היה "מייסדו ועורכו הראשון"...  הוא היה היוזם, המארגן, המתריע בשער, מי שקרא בקול גדול להתאסף ולשמור על הקיבוצים השיתופיים מפני השיטפון הדיפרנציאלי.

ליד עבודתו המאומצת הקדיש ימים ולילות וללא ליאות לפעולות שכנוע בקיבוצים, שחלקן נראו כ"עבודת סיזיפית".

הוא ריכז את "הצוות המקצועי", שהדריך אותנו בנושאים כלכליים חוקתיים ומיסויים. השתתף מטעמנו בועדת הסיווג,וניהל מו"מ עם גורמים ממלכתיים בשמירה על האינטרסים של הקיבוץ השיתופי.

ליעקב היה מעמד מיוחד בציבור הישראלי, ובתנועה הקיבוצית. הוא ייזכר כמי שעלו אליו לרגל, מפעילי משק - ועד שרים ושועים. השילוב בין אמינות, יושרה, ידע, חכמה ופקחות מעשית היה שילוב נדיר באדם אחד. אבל נראה שהכוח הגדול שלו היתה האמונה.  לא רק באל, כי גם האמונה באדם, בחברה האנושית, בקיבוץ, בעם היהודי, במדינת  ישראל. עוד יבואו ימים, וניצניהם כבר נראים, כך היה מתנבא, והגלגל יתהפך, והעולם המערבי יבין את גודל הטעות של התאצ'ריזם ויחזור לערכי הסולידריות, לצמצום הפערים, לערבות הדדית, כי רק הם מבטיחים יציבות לטווח ארוך.

היכולת שלו להשפיע ולשכנע נבעה ראש לכל מהמופת האישי. יעקב הציב דוגמה חיה למי שמוותר על "סיר הבשר" ועל רמת חיים נוצצת, לטובת מימוש ערכי סולידריות חברתית, שוויון, צניעות, דאגה לזולת. וזאת בימים שרבים מהמנהיגים בקיבוצים  אינם עומדים בפני הפיתוי להכפיל ולשלש את תקציבם/שכרם באמצעות "המודל המתחדש".

 את דעתו עליהם ביטא בכינוי שהדביק להם: "המתיוונים". 

זו היתה תמצית "סולם יעקב": קודם הערכים, אחר כך כל השאר.

 

בשבוע הבא תיערך אזכרה בקיבוצו, יבנה, ובעוד מספר שבועות נקיים יום עיון מיוחד לזכרו.

אבד לנו ידיד וחבר, מורה ומדריך, אילן גבוה להיתלות בו.

 לחיות לאורו – היתה זכות גדולה. וחובה גדולה היא – לזכור ולנצור את משנתו החברתית,

הכלכלית והקיבוצית.

יהי זכרו ברוך.

 

פרופ' ניסים קלדרון (אוניברסיטת בן-גוריון)

מעולם לא הייתי חבר קיבוץ, אבל תמיד הייתי חבר קיבוץ. בוויכוח הקיים בשמאל הישראלי, שאני בשר מבשרו, בשאלה "האם אפשר שמאל בלי קיבוץ?", התשובה שלי היא שלילית: אי אפשר. אני לא מרגיש פה אורח אלא שותף לבעיות. אנסה לדבר קצת מרחוק, אבל יש חשיבות גם לפרספקטיבה.

גם בארה"ב יש גרעין סוציאליסטי, שהוקם ע"י יהודים. אחד מהמבריקים שבהם הוא פול ברמן. יש לו הנחה שהכל התחיל במלחמת קוריאה, שבה הוכרע המאבק בין עריצות לליברליזם, וגם השמאל קבע את דרכו לפי מלחמה זו.

 

בין הקטן והגדול: השמאל הישראלי חטף מכה בנאומו של כרושצ'וב, שחיסל את הקומוניזם, וב- 1973, כשחוסל שלטון מפלגת העבודה. השמאל התקיים בחשבון מורכב בין הקטן והגדול.

כשהקיבוצים התפלגו, הם התפלגו בין השאר על רקע מלחמת קוריאה, כי חשבו שהסוציאליזם יקבע את גורל הבית והחצר.

במלחמת קוריאה שני הצדדים הגדולים עשו טעויות גדולות: השמאל נסמך על הגירסה הסובייטית לסוציאליזם, הצד השני - שאפשר לחסל צרכים ריבוניים וסוציאליסטים באמצעות הכח. שם הונח הבסיס למלחמת וויטנאם, ושם גם טמון משבר שנות ה-60 בארה"ב והאשליה שאפשר להפעיל כח כלכלי וצבאי ולפתור בעיות. למרות הטעויות שנעשו, היה משהו חשוב למין האנושי במלחמת קוריאה: לאנשים היו 2 דרכים אלטרנטיביות. אסור לזלזל בזה, כי זה מה שעיצב מאז ומעולם את תולדות המין האנושי: יוון מול פרס, רומא מול הברברים והמאבק בין שמאל לימין. היה גלגול של העברת האלטרנטיבות מהעולם העתיק לחדש.

אין ספק שבמאבק זה עשו 2 הצדדים טעויות כבדות ושילמו מחיר. כך זה גם היום: חסרי-הכל הפכו לבן-לאדנים, שהפכו למפלצות. עולם של תל"ג של 30 אלף דולר לשנה מול עולם שחי על 600 דולר. לא ברור שניתן לשרוד מצב כזה. אם הצד העני יקבל נשק אטומי, המין האנושי לא ישרוד.

 

האם אין אלטרנטיבה?

מה שמפחיד היום במדינת ישראל הוא שאין אלטרנטיבה , הקפיטליזם מצא ומהווה את הכיוון הייחודי. זו מחשבה איומה, שמובילה לקנאה איומה, כפי שאמר יושקה פישר הגרמני לעמוס עוז: יש קנאות קפיטליסטית, כמו למשל - בכוונה  להרוס את הביטוח הלאומי האמריקני בגלל קנאות אידיאולוגית. המחשבה הזו לכשעצמה היא אסון גדול.

אז מה אפשר לעשות במצב שכזה?

 

במסורת הקיבוץ יש 3 אלמנטים, שהם יסודיים לסיכויי הקיום והצמיחה של השמאל:

היחס בין קטן לגדול

עשייה וביקורת

חיים ותרבות

 

היחס בין קטן לגדול

הקיבוץ יצר קשר בין התעקשות לדון שעות על גבי שעות בקטנות  לבין עיסוק בקיבוץ בגדולות, בין הכי מינימאלי להכי גדול, וזה היה אחד מיסודות כוחו. מי שמדבר על הגדולות, מתרגמן לקטנות, ומי שעוסק בתקציב הקיבוץ, בונה חזון גדול בו זמנית.

בכל פעם שנידרש לסוגיה ספציפית ולוקאלית, נצטרך לעסוק בה נקודתית ומקצועית (ויעקב גדיש ז"ל היה דוגמא ומופת לכך), וגם בגדולות.

אני רוצה לשמוע את קול הקיבוץ גם בנושאים הגדולים, ולא רק בקטנים: גרמניה, אירופה, שטחים. אסור שתיתפסו לעיסוק בנושאים הקטנים בלבד.

הייתם שייכים להגשמת הסוציאליזם, ואני שואל: האם ייתכן סוציאליזם רק במקום אחד?

טרוצקי שבר את האינטרנציונל בגלל זה!

במובן מסוים אמרתם כן, אך בלי עזרת המדינה וההסתדרות זה לא היה אפשרי כלל.  בלי התפיסה הפלורליסטית, זה לא היה אפשרי. צריך היה לכרות ברית עם וויצמן.

הדיאלקטיקה שבין קיבוץ קטן למדינה יצרה יחס של קטן וגדול. אסור לכם להפסיק להיאבק על מקומכם במדינה ובתקציב המדינה.

מפעל ההתישבות ביש"ע הוא סוציאליסטי לעילא ולעילא. הוא כולו פרוייקט מדינה. איזה פרוייקט סוציאלי חשוב שהמדינה תקים: בתי חולים או האחזויות?

רק הקישור לחברה הישראלית יעשה אתכם רלבנטיים.

 

עשייה וביקורת

השמאל, יש לו תיאוריה ביקורתית בלבד, כמו שסבתי נהגה לאמר "חג'אז פלאברה" (הכוונה לאלה שלא הלכו ברגל, ולא קיימו את העליה למכה ממש, אלא רק דיברו עליה). הקיבוץ הקדים תמיד נעשה לנשמע. התיאוריה צריכה לעמוד במבחן המציאות: חירות, שיוויון, חינוך, רפואה, ואל לכם להשאיר את השטח לבעלי התיאוריה הסוציאליסטית בלבד!

 

כלכלה ותרבות אנושית כוללת

אחת מהבעיות הקשות של השמאל היא הרדוקציה של המציאות, כולל של מרקס, ליחסים כלכליים בלבד. יש גם בעיות אחרות בעולם  -  רוחניות, תרבותיות, מיניות ועוד. הקיבוץ ידע שכלכלה חשובה, אך גם הקים הוצאת ספרים, טיפח את בובר, ויצר קשרים כעיסוק בערבות ההדדית, מעבר לכסף.

סכנת הרדוקציה באה כל הזמן מכיוון אחר. לרדוקציה יש תמיד כח. כך קרה בחברה הישראלית, שבה התברר כי כי ללא המעמד הבינוני, הדמוקרטיה לא תשרוד. צריך ביטוח לאומי, טיפול בענייני דת ועוד. יש לקיבוץ מסורת של תבונה עמוקה, שלא מאפשרת לעשות רדוקציה של הכל למימד אחד תיאורטי ומרקסיסטי. הקיבוץ היה תמיד הרבה יותר ממימד אחד.

יש להודות בכשלונות: השמאל טעה בהבנת המורכבות של העם היהודי. קליטת יהודי מרוקו היא דוגמה לכך, ולכן נפלנו למאבק בין שתי החלופות. היו גם תוצאות אמיתיות בשטח: הסוציאליזם באירופה. כלכלת השוק, שמדברים עליה היום בישראל, אינה רק הבעייה של ביבי, זו אחריות שלנו. חשוב שנכיר בכך שהסוציאליזם יצר דרך שלישית.

בגדול, יש לומר - מה שניצח בעולם הוא המודל הסוציאל-דמוקרטי, ולא הקפיטליזם. הקפיטליזם, אילו היה החלופה היחידה לקומוניזם, לא היה עושה את זה.

הדרך שלנו נמצאת במשבר, ואנו משלמים על הטעות הקומוניסטית של אי-הבנת התרבות של ההסתגרות.

עליכם לצאת מהבועה, כי קולכם לא נשמע!

 

מושב ראשון

יו"ר עזרא דלומי, מרכז תקשורת ממר"י ירושלים.

בהשתתפות: דני זמיר, משמר העמק, המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה

אלישע שפירא, עין השופט

 

עזרא דלומי:

קצת הסתייגתי מהכותרת של יום העיון. הקיבוץ לדעתי צריך לעסוק בעצמו, ולא להתנצל. אם יהיה עיסוק כזה, הוא יקרין החוצה. בתנועה הקיבוצית יש דעה שנגמרה התנועה הקיבוצית. גם לגבי דבריו של פרופ' קלדרון אין בתנועה הסכמה. אני מפנה את השאלות לדני זמיר.

 

דני זמיר - תהליך של בחירה

גם לי היה קושי עם הכותרת של יום העיון. אפשרית גם בחירה אחרת. הקיבוץ הראוי הוא אפשרות של בחירה. המצב כיום הוא: שיתוף או שכר דיפרנציאלי - זו הבחירה המחודשת של הקיבוץ - לא בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. הקיבוץ במשבר, אבל משבר יוצר גם הזדמנות! נוצר אילוץ חדש. זמן רב שלא היינו צריכים לבחור, ואפילו שכחנו לבחור.

הקיבוץ הוא אוטופיה, עד שהוא מועמד בפני סימן שאלה, והיום יכול להתרחש תהליך של בחירה. הראוי אומר שאפשר לבחור גם אחרת. אתמול בטלוויזיה ראיתי את השידורים על בתי החולים והקשישים (וראינו רק אפס קצהו), ובאותו היום בגלובס כתוב במאמר על הבורסה, שישראל תהיה אחת מעשר המדינות העשירות בעולם… זה ביבי, והקיבוץ מסמל חלופה אחרת מביבי. הוא מנסה להקים משטר של צדק חברתי, ואומר בלי היסוס: לא זכורה לי תקופה שרשע חברתי היה כה לגיטימי כפי שהוא היום, וגם אז היו רשעים.

במציאות הזו רעיון הקיבוץ הוא בחירה אמיתית באלטרנטיבה. חברי הקיבוץ יכולים לבחור בחירה אחרת, אך רבים מהם לא רוצים לבחור. האם הם רוצים להיות כמו כולם, כמו ששואלת אשה בקיבוץ-של-פעם את בעלה: יוסקה, מתי תהיה נונקונפורמיסט כמו כולם?

קיבוץ ללא דרך הוא קיבוץ ללא מסר. יש לנו בעיה של מסר לחברי הקיבוץ עצמו - המציאות שאני מתאר במדינה היא של רשע חברתי, שבו לתחרותיות יש מונופול, ואין לה מתחרים. האם זה טוב לתחרות עצמה? הקפיטליזם הצליח כשהסוציאליזם היה לו מתחרה.

זה מחייב אותנו לנסות להציג חלופות. ואני שואל, מה מקורה של ההתחמקות מבחירה?

אליסה בארץ הפלאות בוכה ונבוכה, ואז החתול שואל אותה למה היא בוכה, והיא עונה:"אינני יודעת לאיזו דרך לפנות!"

ההתחמקות מבחירה משחררת אותי במפגשים עם החיים מהצורך לומר, שהתנכרתי לערכים שעליהם גדלתי. גם יורד מהארץ נשאר ישראלי בעיני, רק אם הוא בוחר.

בסרט וולסטריט של אוליבר סטון אומר הגיבור:"בצע הוא דבר טוב". אין לי בעיה עם קיבוץ דיפרנציאלי ועם ביבי, אם אני יודע שמי שבחר בהם יודע את משמעות הרשע החברתי בישראל.

במציאות זו יש תפקיד קריטי למנהיגות ערכית, ואני נזכר ביעקב גדיש ז"ל, שמגלם בעיני סלע של מנהיגות ערכית, של מודל של עילית משרתת, שהיה במרכז העניינים, ולא עשה מזה קרדום לחפור בו אישית. ומולו ויקטור מדינה, שעם פרישתו קיבל "מצנח יהלומים" מול פיטורים המוניים של עובדי בנק טפחות. הדו"ח הנורא של יעקב פרנקל שהתפרסם -  ובכ"ז הוא מוזמן לכל פורום, ועוד זכה בפרס ישראל… המדינה אומרת: בצע כסף הוא דבר טוב, ומנגד אנו אומרים: יש צורך במנהיגות ערכית ומקצועית, במקצוענים בעלי תחושה ערכית. יש צורך להדגיש זאת בקורסי המנהלים של הזרם השיתופי - תעשו סדנאות לבעלי תפקידים, לצורך בירור ערכי, כי בלי זה לא יצליחו להתמודד עם המציאות הקיבוצית.

 

על ערכים והצלחה

יש אגדה שרק קיבוצים עשירים יכולים להשאר שיתופיים. אני מציע לכולכם לקרוא את הכתבה המרתקת על קיבוץ לוחמי הגיטאות שהופרט לדעת. המוביל של התהליך היה מזכיר חברתי מאוד, שקרא לקיבוץ טוטליטריזם. ממול עמד מנהל טבעול, שניסה למנוע את המהפך בכל כוחו. מעבר לקיבוצים העשירים יש דוגמאות של קיבוצים שיתופיים, שהיו במשבר ויצאו ממנו - יזרעאל, גבעת עוז, ואפילו… משמר העמק.

מאחורי  האגדה הזו יש שטיפת מח  מקצועית, שטוענת שהדרך לצאת מהמשבר היא דרך כלכלת השוק. כשחברה במשבר, זהו הפיתרון! יש עוד פיתרון: טוטליטריזם. גם אז, בזמן של היטלר, זו לא היתה החלופה היחידה. בינואר 1933 נבחר היטלר וגם רוזבלט, שניהם התמודדו עם אותו משבר כלכלי. זו היא דוגמה לבחירה ערכית בתוך משבר.

3 אופציות להתמודדות עם משבר: טוטליטריות, כלכלת השוק וסולידריות, כלומר נצא מהמשבר ביחד.

2 קיבוצים דומים שבשעת משבר כלכלי - האחד סגר את חדר האוכל כדי לחסוך, והשני רצה לחזק את הסולידריות, והשאיר חדר אוכל פתוח.

 

על חרות, שיויון ואחווה בקיבוץ

יעקב גדיש ז"ל נהג לצטט את ישעיהו ברלין, שטען כי מצב של חירות גמורה לזאבים פירושו מוות לעדר הכבשים - חירות לבעלי הזרוע פירושה מוות לחלשים ולחסרי הכישרון.

התשתית צריכה להיות כמו במשולש של המהפיכה הצרפתית: חירות, שיויון ואחווה, ובתוך משולש זה בקיבוץ עומדת הסולידריות בקודקוד המשולש הגבוה - סולידריות שמושתתת על יחסים אנושיים בין פרטים חופשיים ושווים, תוך אמפתיה, אמון בין האנשים, והצלחה ע"י שיתוף פעולה ולא ע"י תחרות.

מושג הערבות ההדדית נגזר מהאמפתיה הזו: משמעה חוזה בין-דורי - כשילדים סומכים על הוריהם, הורים בוגרים על ילדיהם וזקנים על בניהם.

בחברת הסיכון הכלכלה מסתלקת מערבות לחבריה. החלשים נדרסים.

דני גוטווין מתאר את שחיקת המעמד הבינוני. כאשר מדברים על מצוקות בחברה המערבית, חושבים על מצוקות רב-דוריות. היום קם מעמד חדש של העניים החדשים: בעלי מקצוע נפלטים. יש תופעה  של AGIEISM, פליטה של זקנים, צעירים, פריפריה.

המציאות הזו מתחילה ליצור תגובות-נגד.

 האיתות הראשון היה אחרי רצח רבין: "שלום עכשיו" מול "דור שלום". אותו סוג של שלום עכשיו עם מצע מדיני נטו, שהתארגנו עם מצע חברתי חזק. מתעורר גם דור חברתי באינטליגנציה: משפטנים, כלכלנים וסוציולוגים בגילאי 40 בערך. יש תחושה שמשהו משתנה. זה עדיין לא התגבש לתנועה פוליטית, אבל יש תחושה באוויר שעניינים חברתיים מתחילים גם הם להיות IN. כל זאת נוכח התפוררות השוק והמדינה במצב של שוק פרוע.

 

עזרא דלומי

במצב של היום יש מצב של מותג מנצח, כאשר כל המוצרים נקראים על שמו: פריג'ידר, קולה, פלאפון… עמיר פרץ מציב אלטרנטיבה אחרת מול כלכלת השוק. בקיבוץ יש רכב פרטי כתופעה, ויש צמצום של רכבי הקיבוץ. בכלכלה לאומית מדברים על כלכלה לאומית ופרטית - כך גם בקיבוץ. המנהלים מגובים ע"י חברים בשטח, והלחץ עולה מלמטה.

 

אלישע שפירא

הפרטת החינוך והבריאות בקיבוץ הדיפרנציאלי שוברת את זה, ורק ערבות הדדית עמוקה מבטאת סולידריות. חינוך  ובריאות, שהיו תמיד הוצאות משותפות מובנות מאליהן, הופכות למס, ומיסים חובה להקטין בכל מקום – גם בקיבוץ.

במה צריך לדון בסדנאות שאני מציע?

 

אני מבחין בשתי שלישיות:

- קהילה של אנשים תורמים, שמסוגלים ומוכנים לשתף פעולה, למען מטרות שיש עליהן הסכמה רחבה.

- מוסדות מתפקדים שמממשים זאת

- יחסי אמון

השוק סביבנו מאמץ כל דבר, חוץ מאלטרנטיבות. בשוק יש שיויון בפני החוק, אבל לא שיויון הזדמנויות. האם אצל ילדים עם חוסר ברזל נפגעת מנת המשכל? יש להם שיויון הזדמנויות? גם לסולידריות יש חלופה: במקום צדק – צדקה, במקום סולידריות – חמלה.

הבערך של הערך

פילוסוף החינוך פרנקשטיין כתב ספר על עמימות הערכים: כשאנו בוחרים ערכים, זה אינו משהו חד-משמעי, כי הערכים עצמם עמומים (דלומי: זה הבערך של הערך).

אנשים מבוגרים אינם בוחרים צורת חיים בגלל חסרונותיה. הציפייה האוטומטית של האדם היא שלקיבוץ לא יהיו מכשלות, ובמציאות זה בלתי אפשרי – גם בתנועה הקיבוצית יש בערך של הערך.

האם לאור כל זאת יש סיבה לאופטימיות?

הגורמים לסולידריות במאה ה-21 הם שאנו חיים במציאות של אי-ודאות מתמדת. אין רק חברות סיכון אלא חברות-סכנה.

דני הזכיר את המשולש הצרפתי, ובקשר לזה אני רוצה להזכיר סיפור שכתב על זה בובר - שלושה יצאו לדרך: חרות, שיויון ואחווה. חרות פנתה מערבה, השיויון מזרחה והאחווה – לאיבוד... ועד שלא ימצאוה, לא ייפגשו השיויון עם החרות, ואידך – זיל גמור.

התשובה לשאלה "למה קיבוץ?" מתחלקת בין תשובת חברי הקיבוץ לתשובה של חברי הקיבוץ מבחוץ, כמו זו של ניסים קלדרון. למרות שהתשובות אינן נפרדות – אלה בכ"ז 2 תשובות.

גדיש ז"ל חזר ואמר: הבחירה בקיבוץ אינה בחירה בהצלחה או בכישלון הכרחי, אלא במשהו אחר: בשותפות המבוססת על שיויון (כי הרי גם בחברת מניות יש שותפות מסויימת). גם בין סוס לרוכבו יש שותפות, אבל השותפות שבשויויון – זה המיוחד שבקיבוץ.

העולם אינו מתחלק בין בעלי ערכים לחסרי ערכים. האמירה הסתמית הרווחת של ערכים או צדק, אין  לה שום משמעות. "צודק זה מי שחושב כמוני" אמר פעם מישהו. כשאתה אומר "צדק" – מהו הפירוש המוחשי שלך למילה  זו?

בתחילת שנות השמונים מוניתי ליו"ר מטה הבחירות של מפ"ם וישבתי עם חיים צבן ומינה צמח. רצינו לבדוק איך הציבור בארץ קולט את אמרותיה של מפ"ם (כמו שיויון, שותפות), ומצאנו ממצא מדהים: על שיויון הסכימו 60% באופן חוצה-מפלגות ומקומות מוצא. רוב גדול, מאידך, התנגד למילה שותפות. ערכנו מחקר עומק וקבוצות מיקוד, כדי לברר למה הם מתכוונים. מתברר שהציבור בעד שיויון כי הוא תופס זאת כ"גם לי מגיע", אבל נגד שותפות, שמשמעה  "מה יקחו מאיתנו?"

בחברה המערבית המפותחת מדברים על שיויון ערך האדם. מה הפירוש הליברלי של מושג זה?

המשמעות היא שיויון ערך ההזדמנויות. בחלק מהקיבוצים כבר רואים מה קורה: אין קו זינוק משותף בכלל בקיבוץ הדיפרנציאלי ובחברה הישראלית. יותר ויותר רואים, שהפערים מנציחים את עצמם. במרכז חזן לצדק חברתי עשינו מחקר, וראינו שהמנבא להצלחה באוניברסיטה הוא המוצא הסוציו-אקונומי של הסטודנט.

הייחוד של הקיבוץ הוא בפירוש המאוד מיוחד שלו לשיויון ערך ההזדמנויות - ע"י שיויון ערך העבודה והתמורה ממנה, כדי להעניק קו זינוק משותף.

התרגום הפנים-קיבוצי של זה: שיויון ערך העבודה והתמורה ממנה, הערבות ההדדית האמיתית ולא כמו הבדיחה, שמישהו מסביר, שמאפיינת את הקיבוץ המתחדש, שלמרות השכר הדיפרנציאלי יש בו ערבות הדדית.

אין לי טענה כלפי מי שלא בחר בקיבוץ, אבל צריך לקרוא לילד בשמו, ולדעת מהו קיבוץ. ומפה לחברה הישראלית: למשל בעית הבריאות ובתיה"ח, והאימרה: שישלמו רק החולים (פרופ' קלדרון: ומי ישלם בעד הצבא?).

 

מה אנו תורמים לחברה?

לגבי החברה הכללית, שאלנו  -  מה אנו תורמים לחברה, וכיצד אנו מעורבים בה?

האסטרטגיה הנכונה בעיני: שותפות דרך מאבקים משותפים, עלינו לזהות מעגלים מחוץ לקיבוץ, שיש להם אינטרס משותף איתנו, בגלל צורך מיידי או השקפת עולם. חלק מחוליי החברה חדרו אלינו, ויש לנו איתן צרות. אני מסכים עם עזרא דלומי, שעצם קיומו של הקיבוץ היא כבר תרומה של קוטב נגדי לחברה, שיש בה פערים כה גדולים. הקיבוץ כמגדלור כבר תורם בעצם קיומו, אך בכך אין די.

 

אני רואה שלושה נושאים:

צמצום הפערים כתכנית פעולה (עזרא: הפ(ע)ר הפך לשור...) – זו בעיה גם שלנו וגם כללית. ככל שמורידים את חוק החינוך, הבריאות וחקיקות נוספות דרך רטוריקה, שמורידה את רף השתתפות המדינה – כך עולים ופורחים החינוך והבריאות הפרטיים – במאבק הזה אנו לא לבד!

האם הבריאות הנשחקת אינה חלק משחיקת המעמד הבינוני? האם איננו חלק מזה? מה שקורה לקיבוץ, זה בדיוק מה שקרה למעמד הבינוני בישראל כחלק מהשיטה. הדוגמא הכואבת ביותר היא המאבק שלנו על הקרקעות.

הלכנו לזה כמו ש"ס, הנאבקת על מוסדותיה. אצולת העבר שנאחזת בזכויות העבר שלה, על הזכות למסחר את נכסינו, ונכשלנו בגדול, ובצדק (קלדרון: ולא דרשת אחריות המובילים). הכישלון בקרקע היה  הכישלון הגדול ביותר באופן שהמאבק נוהל והובל בתדמית הציבורית, ובכך שקשה לנו בגלל כל זה לממש זכויותינו על הקרקע.

אצטט בהקשר זה את מאיר יערי, שנהג לטעון: אנו נאבקים על אינטרסים חזוניים, והמאבק שעלינו לנהל צריך להיות על אינטרסים צודקים כמו בריאות, חינוך והשכלה.

בעצם המאבק על הקרקע הקמנו חזית עם הקשת המזרחית ורצינו להגיע להבנות בנושא. ניסחנו נייר הסכמה על העניין, אבל זה דיבר על דיירי הדיור הציבורי, עיירות הפיתוח, כפרים לא מוכרים ופנסיה ממלכתית. לקואליציה כזו יש סיכוי אפילו  בבג"צ! אין דוגמא מוצלחת יותר מהכישלון בקרקע, כדי להסביר מה נחוץ – שיתוף פעולה ע"י גורמים נוספים.

היום יותר מתמיד, ניתן לחוש בצורך ובקשר בין הצרכים והאינטרסים של הקיבוץ לבין העוולות שבחברה מסביב.

 

לסיום:

הקשר ביבי- נתן טל לא התחיל אתמול. התהליך מתנהל כבר 20 שנה כקואליציה מדהימה שבין מפלגות הימין לעבודה.

לאחר שהוקמה "יחד" אני בלתי-מפלגתי. ההבדל הוא שהיום נעלמה הבושה: ביבי כבר לא מתבייש. קודמיו השתמשו ברטוריקה חברתית וסוציאלית. גם מוליכי התהליך בקיבוץ המתחדש איבדו את הבושה. לשיבחם ניתן להגיד, כי הבינו שבלי לנסות גם בקיבוץ הדיפרנציאלי מידה מסוימת של ערבות הדדית - נהפוך לגרוע שבמקומות.

אני מאמין שהנהגת התנועה רוצה להציל חלק מהערבות ההדדית, אבל ספק אם זה יעבוד...

אני מציע שאנו, בזרם ובמעגל השיתופי, נתחבר לכל מאבק שכזה, למרות הספקות אם ניתן להצליח בו.

 

דיון

·         אבי ארונסון (מרכז מח' חינוך בתק"צ): צר לי שחברי במזכירות התנועה אינם פה, כי זה מקרה קלאסי לנהל פה רב-שיח, ולא רק חד-שיח, כמו שזה מתנהל פה.

·         עידו אלוני (יטבתה): חבל שיש כל כך מעטים כמו ניסים קלדרון. יש קושי גדול לצאת החוצה, כי לא עמדנו במבחנים. איבדנו הבושה להיות קפיטליסטים, ולכן נתן ינצח, בכך שנתן לגיטימציה לקפיטליזם. בקשר ל"קדושת הפנסיה", זו אמירה שטוענת בעצם, שאנו לא מאמינים בערבות ההדדית.

·         יהודה טל (רמת יוחנן): השאלה  היא, האם בכלל אפשרי הקיבוץ. גם אני רוצה קיבוץ, אבל המציאות השתנתה. צריך להציג את העמדה שהקיבוץ אפשרי ושניתן להצליח, וזה מה שהמעגל השיתופי מנסה לעשות.

·         אהרון ידלין (חצרים): בקשר למשבר הכלכלי, סוגיית הקרקעות וביבי – צריך לזכור שרבין השאיר מצב אחר: יום לימודים ארוך, מפעל הזנה, יום שישי שלומדים בו ופער חברתי קטן בהרבה. מה שמדאיג אותי הוא שהתנועה הקיבוצית נתפשת כמובילה של שינויים שוברי זהות, תוך הסתמכות על תיאוריה דטרמיניסטית של סוף הקיבוץ השיתופי. האתגר הגדול של הזרם השיתופי הוא לבלום תהליכים אלה, להציג חלופות ולהציל את הקיבוץ השיתופי. למרות שאנו מפולגים מאוד, אין לנו כח להתפלג מהתנועה. בבחירות הבאות צריך לבחור 2 מזכירים – אחד של המעגל השיתופי ואחד דיפרנציאלי, וזה ישקף את האמת פנימה והחוצה.

·         יוסי גזית: גדיש ז"ל מצוטט הרבה, לא רק בגלל ערכיותו, אלא בגלל שמאוד הצליח. צריך לדעת איפה מרכז הכובד ולהתחבר אליו. הזרם השיתופי צריך להיות שותף למנהיגות המעצבת בתנועה ובחוץ.

 

מושב שני – האם ניתן ליצור שינוי?

 

יו"ר: נעמיק'ה ציון (קיבוץ מגוון, שדרות)  - בהשתתפות:

מוקי צור (עין גב)

ענבל רון (אשבל) - מנהלת הפנימייה של חברת הנוער

יניב שגיא (עין השופט) - מזכיר יוצא של השומר הצעיר.

 

נעמיק'ה ציון:

השאלה שברצוני להציב בפתיחת הדיון היא - האם ניתן בכלל, בהוויה הקיימת, ליצור שינוי, ומה מקום הקיבוץ בזה?

בהמשך לדבריהם של דני זמיר ואלישע שפירא, אני רוצה להתייחס לתכנית הטלוויזיה  בשם "החוליה החלשה", והמטפורה לחברה הישראלית כיום היא: התחרות, אשר בה כל אדם הוא לעצמו - כמו בתכנית הנ"ל, שבה הקבוצה זורקת כל פעם מישהו חדש החוצה, וכך לאט-לאט כולם מושפלים ונזרקים.

אנו, בתכנית שלנו בשדרות, מנסים לבנות את החוליה החזקה, כתכנית חינוכית בבית הספר.

אני רוצה להתייחס לתרבות הרשע, ועל רקע זה   השאלה שעולה במרכז לצדק חברתי במכון ון ליר. תאמינו לי שזו שאלה מורכבת וצריך להשתחרר מדיון סכמאטי, וצריך לשאול: האם ניתן ליצור שינוי בחברה שכזו, והקיבוץ – האם הוא יכול להשתלב בזה?

 

אני מציגה לכם 4 שאלות:

מה אופי השינוי? (לפני 12 שנים הקמנו את עמותת גוונים בשדרות כמודל חיים אחר של חיי אנוש, אבל לא אנו וגם לא העמותה לא שינינו תודעה פוליטית של האנשים, ובלי זה אין סיכוי לשינוי)

האם אנו עוד אופציה מאתגרת את הקפיטליזם של ביבי, בלי לשנות את הסדר החברתי  -  או שיש לנו שאיפה לשנות את סדר היום (כמו שעולה מקורס המנהלים של הזרם השיתופי)? 

 האם לתנועה הקיבוצית יש ערך ייחודי או שהיא עוד ארגון חברתי? (המיגזר השלישי צומח במדינה ועושה עבודת קודש, אבל אינו מצליח לשנות את סדר היום החברתי במדינה)

 הדוגמא האישית  -  בתנועה שצועדת לקפיטליזם, האם צריך הלימה בין ההצהרות לבין אורח החיים שלנו? כיצד נתנחל בלבבות? (התנועה הקיבוצית היא תנועה סוציאליסטית שהעסיקה את עובדי עיירות הפיתוח, תוך קפיטליזם גס-רוח, וזה גרם לקונפליקט לא פתור, שעבר גם לדור השלישי, עד עצם היום הזה).

 

הומו-פוליטיקה

מוקי צור:

אנו עדים לנפילתה של המשמעות של חיים פוליטיים ציבוריים. למעשה, אנו קרבים לחשד עמוק שהפוליטיקה משמעה אי-דאגה לציבור, הפלתו ומילכודו בשלל אינטרסים.

צמיחתו של האדם הפוליטי  -  זה מה שנדרש היום,  בי"ס לפוליטיקה שלא יהיה מבוסס רק על משחק טקטי, כפי שטיפחנו בשנים האחרונות. פוליטיקה משמעה מלחמה, וכמובן שאם זה כך, והיא רק רפובליקה של זאבים, אין טעם בחברה בעלת ערבות כלשהי. הכאב על כך כבר אינו נחלת מעטים, האבל על זה כבר אינו מספק, והוא מלווה בתחושת חוסר אונים. הייתה תקופה של היבריס שפתר בעיות מוסריות ע"י זריקתן מעבר לחלון. היום הסיטואציה היא שלנוכח רעידת אדמה זו יש תקופה של חוסר-אונים פוליטי, שמוביל לסדקים עמוקים, דרום אמריקניזציה של התרבות הישראלית. הכלים שבהם התמודדנו בשנים האחרונות הם הכלים הליברליים: הסובלנות, תרופות אנטי-היבריס שהיצגנו מול ההסתערות ורעידת האדמה. הפרדה בין אנו, כיצורים אנושיים, פעלנו רק כנטולי-חטא, אבל אנו מכים על חטא, לא על מה שעשינו, אלא על מה שהאמנו בו. קיימת פה א-סימטריה מול מי שמודה בכח כנותו בדרכיו האגואיסטיות.

 

מה צריך לעשות?

כל  מקסיקני יודע שהשנה הרביעית של השלטון היא השנה של השוד הגדול, של דיסאינטגרציה, של: לפצוע את שכנך כדי לנצח. הפצעים ההיסטוריים הפכו כלי נשק ויוצרים היסטוריוגרפיה.

מה צריך לעשות?

יש צורך בעבודה יסודית, שלצערנו אינה נעשית ביום אחד, של חוויה מול חוויה, אינטרס מול אינטרס. לא רק של הבנה, אלא פריצה למטלות שנראות בלתי אפשריות.

לפני שבועות היה כנס על תיאטרון ומוסיקה בבית אלון, על בסיס שני ספרים. ישבו שם 200 איש, שחוו חוויה אמיתית, שרוצים לשמור עליה. בלי פרופורציה לאפשרות של הניצחון, שנעמיק'ה הציגה.

הבעיה אינה כלכלית בלבד - יש לתת אמון גם בדיאלקטיקה! הדברים אינם גזירת גורל - יש וקטור שיכול להשפיע, וקטור שבו יש גם פעילות למען הזולת, כמו של המגזר השלישי, בנוסח פוליטי זהיר. צריך לתת המון קרדיט לנסיונות של פריצת המסך, גם כשזה נראה לא ריאלי.

הדבר החשוב ביותר שהיה בקיבוץ היה שהוא נתן וייצג קול אותנטי בקהילה.

בובר אמר: "פעם אמרתי שזה ניסיון שלא נכשל - עכשיו אני יודע שהניסיון נכשל". הפוליטיקה הרגה את הקיבוץ (הכוונה לפילוג).

 

הקיבוץ כמעבדה

עלינו  להבין על איזה הר געש אנו יושבים, ולא ליצור תהליכים של המשך ההתפוררות הפוליטית, אלא עלינו ליצור אמון. אני חותר באופן ברור ליצירת בסיס טריטוריאלי של קבוצות שיתופיות בכל הקיבוצים כולם, לתפוס את הקיבוץ כמעבדה, ברוח חזונו של צצה. אנו צריכים לתת בסיס טריטוריאלי לקבוצות שיתופיות, שייצרו בריתות עם קבוצות פוליטיות ופילנטרופיות על עניינים משותפים והתארגנות כוללת. זה אפשרי! הלוקסוס של אי-עיסוק בפוליטיקה מפלגתית נגמר. הרעיון של יצירת קהילה פוליטית, שצריכה לקבל הכרעות פרגמטיות, שמסמנות דרך להכרעות ערכיות  -  הוא רעיון שהיה לנו בתאים אטומים. נרדמנו בלי מחוייבות לראות את המפה כולה ולקבל החלטה.

איבדנו את הדיאלוג הפוליטי הרחב שלנו, שיוצר כח להשלטת עקרונות.

התנועה הקיבוצית הולכת ונדרסת למערכת ארגונית (מה שמזכיר את ה"קרן למשקי עזר", שהיתה נהוגה בעבר). יש הרוצים שהתנועה תהיה בסה"כ עו"ד של הקיבוץ - זה פן חשוב - הקיבוצים זקוקים לזה, וזה מגיע להם, אבל זה אינו הכל.

התנועה הקיבוצית אינה רק שמירה על האינטרסים של עצמה. ובאשר לדוגמה האישית - זה פועל-יוצא ולא מוכרז, בניית אליטה בלי לקבל בחזרה ובלי להיות אליטת-על.

מה זה סילות רותח?

כאשר בן גוריון אסף בשנת 1949 את בכירי הדור  - דינור, בובר ואחרים  -  ודינור הסביר את קשיי העליה אחד לאחד (והוא גם טבע את האימרה שההפתעה הקשה ביותר עבור האדם, היא כאשר נבואותיו מתגשמות) – קם בובר ודיבר על סילות (מלשון סולת) רותח  -  תהליך שבו כל א"י תהיה בנוייה אליטות-אליטות, על הפיכת האנשים לחלוצים שיטוו רשת של אליטות בכל הארץ, בדרך של חברה הבונה את עצמה.

 ברוח זו אני מדבר על התנועה הקיבוצית, שצריכה להיות מעבדה אמיתית. אני קורא ליצירה, ולא לחיקוי, של אליטות שמחזקות חברה דמוקרטית אמיתית.

 

נעמיק'ה: אנו במגוון, כתא שיתופי בשדרות, חייבים להתנתק מזיקות פוליטיות. בלי זה לא נצליח.

אני מזמינה את ענבל רון מאשבל, השייכת לתנועה של קומונות קיבוציות ועירוניות, שעליהן נכתבות כעת 9 עבודות מחקר, והמוטו שלהן הוא ריאקציה דיאלקטית לקפיטליזם החזירי.

 

החינוך הערכי – תשובה לחולי הדור!

ענבל רון:

אני באה מקיבוץ אשבל בלב הגליל, ליד כרמיאל. אנו חלק מתנועה רחבה, ואנו חיים חיי שיתוף ושיוויון כבר 8 שנים. ל-60 החברים באשבל יש 2 מטרות מרכזיות: אחת  -  המודל שלנו הוא קיבוץ של קבוצות. מטרה שנייה: חינוך. אני מאמינה שרק בחינוך ניתן לחולל את השינוי. אנו מגיעים לנוער הנבוך, שלמחנכיו אין תשובות עבורו, שהוא שרוי בניהליזם ערכי, ברילטיביזם. הוואקום מתמלא בסמים ובבריחה מהמציאות כתשובה לחוסר הערכים במערכת. בחינוך הבלתי פורמלי גם כן חסרות תשובות. המסר שלנו הוא העולם הערכי של הקיבוץ. אנו מוקפים במיצפים עשירים, כרמיאל שבה וותיקים ועולים חדשים, כפרים ערביים ובדואים  -  מציאות שמשקפת חתך רחב  -  ואנו באים אליהם עם מסרינו , במטודות המתאימות, והנוער צמא למסרים אלו. על ידי עשייה אנו פורצים בועה בתוך הישוב וסביבו. אנו פועלים גם בנהריה וקיבוצי מטה-אשר.

אני מאמינה שאם הנוער ייקח אחריות למעשיו, יחול השינוי. והמסר שלנו הוא: מעורבות פעילה.

בקיבוץ עצמו הקמנו פנימייה לנוער מנותק, בעיקר אתיופי. המדובר בנוער מנותק, שאנו משתדלים לתת לו מענה.

ללא התפישה החינוכית, שמייצגת את בוגרי הנוער העובד והלומד  -  לרתום לעשייה חינוכית, תוך דוגמא אישית מאד  -  לא יכולנו להקים מפעל עשיר שכזה. אני מאמינה שלקיבוצי מחנכים יש תשובה ערכית לחברה הישראלית, וגם תשובה פנימית. החינוך הוא קודם של עצמנו, בכלים שיתופיים ושיוויוניים.

 

זואון-פוליטיקון

יניב שגיא:

אני בן וחבר קיבוץ עין השופט, בן 41. בקיבוצי אני נחשב קצת "זומבי", שיצא מההקשר ומשחק במשחקי נוער.

מה אני רוצה לשנות באדם? אריסטו הגדיר את האדם כזואון-פוליטיקון. מי שלא פוליטי, הוא גם קצת פחות אדם. הפוסט-מודרניזם גובה מחיר רב. אני מחפש קצת יותר רוח ופחות חומר, ומוכן לכן להיות פחות מרקסיסטי. אני מחפש אדם עם חמלה ואהבה מול תרבות השקר והשנאה, כאשר לטובת האינטרס מוקרבים החמלה והאהבה, ובמקומם באים שקר, שנאה  ורוע, כחלק מהזניית הפוליטיקה. זו שליחות החיים שלי בשדה החינוך הפוליטי.

השינוי הציבורי צריך להוביל לחברה סולידרית, של מנהיגות מעצבת אקזיסטנציאליסטית ולא דיטרמיניסטית. לא לקבל את המציאות אלא לעצבה, ומזה נגזרת אחריות חברתית ולאומית. מהג'ונגל הדרוויניסטי בו אנו חיים  -  לחברה שיתופית. לא של קומונה מלאה, אלא במובן תודעתי סינרגטי, שבו 1+1=3 ולא אחד מול אחד, כדי שיהיה אחד.

יש גם הקשר ברור בין הכיבוש והחופש. אנו חברה ששיעבדה עם אחר. תהליכי הכיבוש פועלים נגד החברה שלנו פנימה. זהו הכיבוש הפנימי, שאני רוצה להשתחרר גם ממנו.

הקיבוץ, לא עוד רק עוד אופציה!

אם התנועה הקיבוצית תמצא עצמה כמי שרואה עצמה כעוד-אופציה, לא תהיה חברה קיבוצית. אם תחדל לחשוב על החברה הישראלית, לא תהיה כלל.

התנועה הקיבוצית לא תהיה עוד ארגון חברתי. יש לה ערך ייחודי בעבודה ובחברה הישראלית. החברה הקיבוצית כאבנגרד מול אבנגרד משיחי, וצריך חלוציות כדי לשנות. זה הכח של השיתוף, ואנו בלב המעגל, כמו אבן במים.

חלוציות מודרנית

חייבת להתמקד בחינוך. זה שדה פתוח לחלוטין, כי מערכת זו כושלת לחלוטין. יש פה כשל ערכי עמוק, שאין בו חינוך לערכים. לתנועה הקיבוצית כלים חינוכיים מצויינים, שפיתחה והתאימה, אך לצערי זה הותאם לרצון הורים, לאו דווקא מהקיבוץ, בלי חינוך קיבוצי בביה"ס שלנו.

דוגמא אישית

הרגשתי ששילמתי מחירים גדולים כלפי משפחתי, אבל מבחינתי אינני יכול שלא לקחת אחריות על שינוי המציאות. לצערי, אפילו בעין השופט לא כולם רואים בי שליח. אני יודע לסייג את עצמי, וגם אם 70% מכוונותי יצליחו, רצוני התממש.

 

דיון

·         דני זמיר: מתרחש בארץ שינוי, שעוד לא קלטנו את היקפו. קם בתרבות הישראלית דור חברתי. פרופ' שמעון שמיר ציין, כי משהו מתרחש במצרים (לפני מלחמת יום כיפור), והבחין בשינוי שחל אצל האינטלקטואלים, וכעבור זמן התהליך התגבש. זה קורה עכשיו אצלנו.

·         עזרא דלומי: עלינו להוביל מהלך של הזרם והמעגל השיתופי עם הקומונות ולהכיר בהן כקיבוצים. עליהן להצטרף לתנועה הקיבוצית, ולהיות מיוצגות במוסדות התנועה.

·         ניצן פלדמן (יזרעאל): אין לי רצון להמשיך ולפתות את הצעירים שיצטרפו לשכונות כתושבים או כאילו-חברים. אני מחפשת שותפים לדרך, ולא עדר שימלא את העמק. הקיבוצים העירוניים והקומונות הם השליחים הכי טובים שלנו, אך אין חיבור למנהיגות התנועה , שרואה בהם קוריוז זניח. עלינו לחשוב על החוץ, וזה יקרין פנימה.

·         אמרי רון (משמר העמק, רכז הזרם השיתופי): המסקנה מיום עיון זה היא, שלערכים יש משקל גדול מאוד. גם בזרם השיתופי, בו אנו מתמקדים  יותר מדי בהסדרים למיניהם, יש כשלון גדול גם אצלנו בנושא העברת המסר "והגדת לבנך". הנוער העובד עשה מהפכה של ממש, אך צריך גם להיזהר במושג של הומו-פוליטיקה.

·         משה האי (דביר): אני רואה בשולחן הקומונות את תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, יש שורשיות.

 

 

הרצאת סיכום  -  ד"ר אודי מנור (קיבוץ תמוז, בית שמש)

אני משרטט את התמונה הבאה:

 

האדם

בין-מעמדיות של דם כחול לשיוויון ערך האדם בין ריקציה לפרוגרסיה

 

מטא-היסטוריה----------------------------------------------------היסטוריה

 

בין "עם לבדד ישכון" לבין "מים לים מכסים" בין אמנציפציה לאנטי-אמנציפציה

 

היהודי

בכל אחד מהריבועים יש דילמה אימננטית. הקיבוץ מתייחס לכל 4 הריבועים. יניב מסתפק בהגשמת 70% , אני מסתפק בהגשמת 51%. אני מינימליסט.

נוצרה פה אווירה של רדיקליזם. ייתכן שהזרם השיתופי יש בו סכנה של אוטיזם. לדבר היום על כשלון היסטורי של הציונות זה מגוחך. הכל היה כשלון? הזרם השיתופי הוא דבר טוב כשאני שומע על אנשים שכבר 20 שנה קוברים את הקיבוץ. בתקשורת מצטיירת החברה הישראלית כמימוש האידיאה של "אדם לאדם זאב".

חבר הקיבוץ מתמודד עם כל הריבועים, והקיבוץ הוא תמיד אי-כישלון, ותמיד הצלחה חלקית.

אינני רוצה להצטייר כ"זומבי" או כשריד מעלייה שניה. קיבוץ תמוז הוא התשובה שלי. חשוב לשאול את השאלות, אך צריך לשמור על פרופורציה. אלטרנטיבות חיות נוצרות כתשובות לשאלות שאנשים שואלים, וחשוב לשאול.

האג'נדה שלי - התנועה הקיבוצית והשמאל צריכים להביט לצדדים ולחפש שותפים לדרך, כמו הקשת המזרחית, אפילו ש"ס, איגודי העובדים וההסתדרות. אין לי לוקסוס לחפש רק שותפים, שהם בדיוק כמוני.

מוקי צור: אחרי שברל מת כתב דב סדן: "בלי עננים לא יהיו ברקים".

אמרי רון: להתראות בכנסים הבאים!

 

הפיק את יום העיון וסיכם: אלי ברמן


עוד באתר הזרם והמעגל השיתופי