צמיחה כלכלית וצדק חברתי – חייבים ללכת יחדיו | סיכום הכנס ודיברי חברים ואורחים לזכרו של יעקב גדיש ז"ל

צמיחה כלכלית וצדק חברתי
דברי חברים בכנס לזכרו של יעקב גדיש, ז"ל
יעקב גדיש ז"ל, 1934-2005

צמיחה חברתית וצדק חברתי – חייבים ללכת יחדיו

סיכם את הכנס: אלי ברמן

 

ביום עיון בנושא זה, שנערך באפעל ב- 7.4.05 והוקדש לזיכרו של יעקב גדיש ז"ל, השתתפו כ- 200 איש -  ביניהם בני משפחתו של יעקב, חברי קבוצת יבנה, פעילי הקיבוץ הדתי והתנועה הקיבוצית, חברים מקיבוצי הזרם והמעגל השיתופי בתנועה ודמויות מוכרות מצמרת הכלכלה הישראלית, המינהל הציבורי והפרטי.

ניצן פלדמן מקיבוץ יזרעאל, שהנחתה את הכנס, פתחה במילים לזיכרו.

 

אלישע תשבי, חבר קבוצת יבנה, העלה קווים לדמותו של גדיש, וציין את נחישותו הרעיונית בביתו, בתנועתו, בזרם השיתופי שהיה בין מייסדיו, ובפעולתו העניפה מחוץ לקיבוץ.

 

אמרי רון, רכז הזרם השיתופי, ציין נקודות משמעותיות מהיכרותו עם יעקב ז"ל, וסקר את פעילותו הכלכלית שתמיד שולב בה היסוד החברתי. גדיש היה ממקימיו של הזרם השיתופי וראה בו מחסום כנגד הסחף הרעיוני לכיוון הדיפרנציאלי. אמרי סקר את תרומתו של יעקב לתנועה הקיבוצית ולכלכלת ישראל.

צוואתו של גדיש מורה לנו להמשיך ולשאת את לפיד השיתוף מבית, ולפעול ברוח זו גם בחברה הישראלית.

 

פרופ' גבריאלה שלו, נשיאת הקריה האקדמית בקרית אונו, הביאה  בהרצאתה בנושא "דו"ח נתניהו – חזון ומציאות" תמונה קודרת במיוחד של מצב ביטוח הבריאות בישראל: למרות הכוונות הטובות של ביטוח הבריאות הממלכתי הורע מאוד מצבם של אזרחי המדינה  בנושא הבריאות, קבעה שלו.

 

סבר פלוצקר קבע בהרצאתו, והביא על כך נתונים מרחבי העולם, כי לא תיתכן בישראל צמיחה כלכלית ללא סגירת פער אי-השיוויון הכלכלי.

 הוא תקף את מדיניות האוצר, שלמרות כוונותיה הטובות אינה מפחיתה את אי השיוויון, אלא מגדילה אותו. הוא הביא כמשל את מדיניות ממשל קלינטון, שהצליחה להוריד את מימדי העוני מ- 16% ל- 10% תוך צמיחה כלכלית מרשימה. רק במדיניות של שיתוף פעולה מראש בין הממשלה, המעסיקים והאיגודים המקצועיים ניתן יהיה להשיג זאת, קבע פלוצקר.

 

פרופ' אבי רביצקי, בהרצאתו בנושא "מדינת צדק או מדינת צדקה" עמד על ההבדלים שבין צדק לחסד, וקבע כי המטרה צריכה להיות מדינת צדק, שאינה קשורה ביצירת תלות בין תורם לנתרם, אינה שרירותית ואינה מפלה. רביצקי הזהיר גם מפני צדק פורמלי, שאינו לוקח בחשבון היבטים אישיים. דוגמה לכך הביא מנסיונו כחבר בוועדת סל הבריאות, בה התברר שאין די בחלוקה שיוויונית של תרופות אלא יש להבטיח שהיא תהיה גם צודקת  -  בתוך החסד והצדק הפורמלי יש להבטיח מצד המדינה  גם יחס אישי, שלוקח בחשבון את צרכי האדם הנצרך כפרט, כאינדיבידואל.

 

פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע,  בהרצאתו "ישראל – הזדמנות לשינוי" ציין כי הופיע עם יעקב ז"ל בכנסי קיסריה, ושם היה יעקב לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. עלינו להיות "אור לגויים" , טען ברוורמן, וללא אור זה לא נצליח לשרוד במרחב המוסלמי הענקי בו אנו חיים.

 

זה יושג אם נבטיח שמירת 5 עקרונות הכרחיים:

1. רוב יהודי, בסיס טכנולוגי מתקדם וייחודי, שיטת משטר ערכית, שימור ערכים כמו אתוס ותרבות,    עוצמה ומנהיגות.

2. ברוורמן תקף גם הוא את הכיוון של קפיטליזם ברוטלי, אותו משליט הממשל.

3. היום יש צורך במהפיכה מוסרית,

4. הצמיחה הכלכלית המיוחלת תושג לאורך זמן רק בהסתמך על קפיטליזם נאור סוציאל דמוקרטי.

5. העם זקוק היום למנהיגים דוגמת גדיש ז"ל, קבע ברוורמן, שראו שהבעיה הכלכלית של ישראל קשורה לצביונה המוסרי והתרבותי של המדינה.


דברי פתיחה, מאת מנחת הכנס

ניצן   ניצן ריבלין-פלדמן 

 

בני משפחה יקרים, חברי יבנה, חבריו הרבים של יעקב מכל צורות ההתיישבות ומכל קצות הקשת הפוליטית, חברי הקיבוץ הדתי, חברי הזרם השיתופי והתנועה הקיבוצית, אנשי אקדמיה, אנשי הסוכנות היהודית, מנהלי בנקים ומשרדי ממשלה, רשם האגודות השיתופיות ואנשי משרדו, הממונה על ההגבלים, ראשי מועצות מקומיות, מועצת ענף הלול, נציגי חברות שונות וכל אחד מהנוכחים באולם – צהריים טובים לכלכם ותודה שבאתם לכאן היום, לעסוק בסוגיות שהעסיקו את יעקב גדיש ביום עיון זה, המוקדש לזכרו.

 

אני מתכבדת לפתוח את המפגש הזה, שיעסוק בשני מושגים, לכאורה דיכוטומיים – צדק 'חברתי וכלכלה', ובאיש שידע ליצור את החיבור הנכון בינם, שידע לרתום את הכלכלה לטובת הצדק, לגייסה לשרות ערכים ומטרות נעלות – יעקב גדיש, ז"ל. האיש שאף פעם לא התבלבל בין מטרה לאמצעי, בין עיקר וטפל.

איש שהרוח  קדמה אצלו לרווח, הערכים המוסריים – לערכים הכלכליים, והספר – למספר.

בד"כ אנשים מגבים את דבריהם וסיפוריהם במספרים. יעקב גיבה את המספרים בסיפורים. 

זה האיש שהסביר את המתכון להצלחה כלכלית במילים הבאות:  עבודה קשה, הסתפקות במועט - והשאר כבר יבוא.

 

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה, הקיבוצניק האולטימטיבי, איש העולם הגדול, בסנדלים ושרוולים מופשלים.

אני אזכור את חריפות המחשבה, את האמירה הישירה, שאיננה עושה הנחות לאיש, בצד היחס החברי, החם והאישי, שאינו מתנשא; את הלהט האידיאולוגי, יחד עם הבדיחות וסיפורי החכמים; את הקול הצרוד משהו, המחליק לפעמים, בעת התרגשות או התלהבות, כלפי מעלה, את החיוך.

"היה איש וראו – איננו עוד, ושירת חייו – באמצע נפסקה..." (ביאליק)

 

ברשותכם, בחרתי להביא שיר של ח. גורי, שמחבר אותי לדמותו של יעקב, ז"ל:

 

ושם אתה מוטל כאבן ושם אתה חולה

אבל בלילה תעבורנה השמועות ותלכנה.

עוד רוחות, עוד כוכבים.

עד שיעלה השחר באדום.

 

ודבר לא יוודע ולא ירשם בספרים,

אך קורותיך יהבהבו

ופנים רבות יוארו לפניך

לדקות אחדות.

 

וכאשר יחריש עניך אין אמר ודברים

יזרמו בך מחשבותיך

עצומות ופראיות.

 

אהבתך תסדוק סביבך את הסלעים אפורים.

גופך יחרוך את העפר ברדיוס ניכר

כמו היית מטאור!

 


דברים לזכרו של יעקב גדיש ז''ל

אלישע תשבי, קבוצת יבנה

 

יעקב היה ילד פליט השואה שטיפס בסולם החיים בתחילה לבד, ולאט לאט בנה סביבה שתגן עליו ועל יצירתו מאסון נוסף, ואין כל ספק שכור מחצבתו של יעקב השפיע רבות על פועלו בכל שנותיו.

 

יעקב בנה את חייו ביבנה, בקיבוץ בהגדרה החזקה והאמיתית של היצירה הזאת, חברה צודקת ומשק איתן, משולבים זה בזו ובהיותם ככאלה ערך השוויון היווה כקורת המסד של ההוויה הזאת.

יעקב העצים את ההגדרות של המושגים האלה, ובמידה מסוימת ניתן להגיד שה"תלמיד עלה על רבו" בבחינת שלקח את ערך חיי השוויון בצורה יותר מדויקת ומדוקדקת מדור המייסדים.

יעקב היה מגייס לצדקת דרכו ומשנתו לא פעם את הרמב''ם עד שלעטים היה ניתן לחשוב שהרמב''ם היה גם חבר קיבוץ.

 

פועלו של יעקב היה בתוך המסגרת הזו.

המטרה, קיום חברה שיתופית שוויונית ללא כל פשרות, והאמצעים קיום מערכת מישקית מושקעת וללא לקיחת סיכונים בלתי סבירים, שעלולים להרוס ולמוטט את החברה שלמענה המשק קם.

 

עזרה ליעקב תכונה מיוחדת שהייתה לו, ראיה תוצאתית לטווח ארוך והחזרת הסיכונים הצפויים בעתיד לערך נוכחי ומה הם ייעשו לחברה שאותה יש לשמר ולשרת.

 

זה היה מרחב הפעילות שיעקב ראה כפעילות בונה ובה תמך ודחף, וברגע שזיהה  שמעשים של יחידים או קבוצה החורגים מההגדרות של קווי הקיום שהאמין בהם, לא היסס לעמוד ולפעול בכל כוחו להדוף פעילויות אלו בכל כלי דמוקרטי הן מכיוון המשק, כמו לקיחת סיכונים חריגים בהרחבת הייצור לא מאוזנת, השקעות לא ענייניות להעלאת רמת חיים, והן מצד החברה כמו ניצול החברה ע''י השתמטות מעבודה ומלקיחת אחריות, דחיפה לרמת חיים, והגדלת הצריכה, וניסיונות פרטים או ציבורים להפריט חלקים בצריכה המשותפת.

 

יעקב לא עשה חשבון לאיש ביציאה שלו למאבקים, והכל כדי לשמר את המסגרת, ובכך רכש לו ברי פלוגתא ויריבים בכל גיזרה וגיזרה שבה פעל, ואין גיזרה שלו עמד שם ושירטט ובנה את גדרות ההפרדה. מושג השאול מימים אלו אך זה הדימוי, גדר ממש ללא פרצות וחורים או בפנים או בחוץ.

 

זכורים  מאבקים של יעקב, מאבקים בלתי מתפשרים על פריצת היציאה לעבודת חוץ, על אי מתן רכב לעובדי חוץ, על אי הכנסת הלינה המשותפת ליבנה,  אי העסקת בנים שעזבו כשכירים ביבנה, הקטנת העבודה השכירה ביבנה, הכנסת תמורות של חברים מעבודה ושילומים לקיבוץ, ועוד ועוד.

 

התנועה הייתה עבור יעקב כמעגל אבטחה שני כמעין רובד נוסף, התאגדות כלכלית חברתית שתתן מסגרת עבודה באטמוספרה חיובית ותשמור ותגן על הקיבוצים מהסביבה המתברגנת, ומהסביבה המתנתקת מערכי יסוד. לימים כשראה שמעגל האבטחה הזה נפרץ עם ההחלטה לתת לקיבוצים שפירקו את השותפות בתחום חיוני כמו שכר דיפרנציאלי ועוד, להמשיך ולהיות חברים בתנועה,  החליט לנטוש ומרגע זה היפנה את כל מרצו לבניית הזרם השיתופי שבמסגרת זו אנו יושבים היום ומעלים דברים לזכרו, תנועה ברורה שתהווה כעין תעלת נ.ט. שתחסום את פריצת ההפרטה לחצרותנו  שנראתה כמהפכה חדשה שמאחוריה אחרי הסיבוב נמצא גן עדן.

שוב כדרכו תנועה עם הגדרות ברורות ומגודרות שתניף את דגל השוויון והשותפות כדגל שלה וללא דגלים נוספים שכולנו מחזיקים בהם כחברות שונות זו מזו בתחומים אחרים, 

 

באמצע שנות התשעים קיימתי עם יעקב מספר שיחות ארבע עיניים בדבר מקומו בחברה ביבנה ועל כך שהוא מחזיק כל כך הרבה אחריות על נושאים כלכלים קיבוצים ושזה יוצר הרגשה שכל הסביבה משוחררת מלקיחת אחריות ציבורית בנושאים אלו, ודעתי הייתה שהוא חייב להשתחרר מחלק משטחי אחריות אלו, ולתת לדור הבא לתפוס מקום כשהוא יעקב מלווה מכוון ומלמד, יעקב לא קיבל את דעתי אולי כצפוי, והמשיך עד יומו האחרון כמו שאהב והאמין להחזיק באחריות פורמאלית וא-פורמלית בכל כוחותיו והכל למען החברה והקיבוץ, על פי הכרתו.

 

בפגישה האחרונה שלנו שבוע לפני מותו עת באתי לבקרו בביתו עם אשתי, היה מובן לשנינו שזו פגישת פרידה כנראה, ברגעים המעטים שנמצאנו לידו המשיך יעקב כהרגלו  לתת לי הנחיות בנושאים פיננסים שחס וחלילה לא יטופלו כראוי. 

 

אנו כעת שלשה חודשים לאחר הסתלקותו של יעקב, והחיים ממשיכים, ואנו מגיעים לצמתים של קבלת החלטות, והאובדן הוא מוחשי מה הוא היה אומר, מה הוא היה עושה, שלצד החופש כביכול שהוא איננו נוכח, קיים הזיהוי של החוסר הענק של הידע, האחריות, וההובלה של מורה ומנהיג שהלך מאיתנו והשאיר חור ענק.


דברים לזכרו של יעקב גדיש

אמרי רון

 

חשבתי לעצמי, ממתי אני מכיר את האיש הענק הזה, קטן הקומה, מלא עוצמה מוסרית, שופע ידע כלכלי, חברתי, יהודי?

 

ההיכרות הראשונה שלי עם יעקב גדיש הייתה קשורה בקורסים לרכזי משק שהתנועה הקיבוצית ארגנה במדרשת רופין. בשנות ה- 60 הקורסים הללו היו מאד יוקרתיים,  ומכיוון שכל המרצים בכלכלה היו חניכי דן פטנקין, נעשה שם ניסיון חלוצי בראשיתי לנסח מעין עקרונות לכלכלה קיבוצית. כולם למדו ונבחנו, אבל רק אחד הוציא חוברת מסכמת בנושא כלכלה קיבוצית: יעקב גדיש. החוברת הזו, בסטנסיל, הייתה מרשימה. יעקב הכניס שם מושגים מתורת המחירים , "רווחה אנדיוידואלית" ו"רווחה חברתית", והייחוד שבצריכה ציבורית-שיתופית.  בעיני, כרכז משק צעיר, חוברת הסטנסיל של יעקב היוותה מעין תנ"ך כלכלי קטן, שהייתי פותח אותו מדי פעם כשחיפשתי בסיס מוצק לטענה כלכלית קיבוצית כלשהי.

 

מאוחר יותר הוא הפך לשגריר נאמן של ענייניה הכלכליים, הפיננסיים והמיסויים של התנועה הקיבוצית.

בימי "המהפך" מונתה ועדת שטראוס המפורסמת, לבדוק את המיסוי הנמוך מדי, לטענתם, בקיבוצים. יעקב ריכז אז את ועדת המיסים של התנועה הקיבוצית, והוכחותיו ומול הועדה היו כ"כ משכנעים שהסיכום היה לא רק שהקיבוצים לא שודדים את המדינה, אלא אפילו חייבים להם 150 מיליון שקל (ישן)...

 

לימים נפגשנו בכנסת, אני בועדת הכספים והוא הממונה על אגף התקציבים. נוצרה כימיה מיידית, קו פתוח שאיפשר להתייחס באופן ענייני לכל הבעיות הכלכליות הבוערות באותה תקופה.

הוא היה רגיש מאד לפערים חברתיים. אינני מבין, אמר, איך כל תוספת מכסת חלב שאנחנו מאשרים  למושבי הבקעה או ליישובי ההר – תמיד מגיעה בסוף לבאר טוביה או לכפר ורבורג... הוא גם היטיב להבחין בין שביתות של מי שיש לו, לבין מאבקים של חסרי כל.

 

כשהתנפח בלון הבורסה,  וסביבו "תרבות הבורסה", כשהוכנו 2000 קווים למשרתי מילואים בלבנון כדי שיוכלו לתת הוראות ל"מניות אייל" וסטוק בל"ל"... -יעקב היה המתריע בשער. וכשהסתבר שאפילו התנועות הקיבוציות עוסקות ב"משחקים אסורים" – הוא היה הראשון לזעוק כנגד כך. "אנחנו בתרבות עבודה, לא בתרבות הבורסה". "כסף עושים מעבודה, לא מכסף" - כך קרא מעל כל במה, כך גם הדריך את תנועתו, הקיבוץ הדתי. לעולם לא נדע האם התכניות שהוכנו ולא התממשו, כמו תכנית הדולריזציה, היו נכונות יותר מזו שהוגשמה ב-1985: והיא: תכנית  דיכוי  ההיפראינפלציה באמצעות היפר-ריבית.  ברונו, הנגיד דאז,  היכה על חטא בדו"ח בנק ישראל 1992 , ותיאר את העוול שנעשה למגזר החקלאי,  צרכן האשראי הגדול, שנאלץ לקחת הלוואות ב-180% בשוק השחור".

ואז, כשהריבית עלתה מ-5% לשנה ל-5% בחודש – יעקב הוביל קו תקיף של הפסקת השקעות, "ייבוש" אבוקדו בן שנתיים, הקפאת שלדי בניה. לכן הקיבוץ הדתי לא הסתבך בחובות של מיליארדים, ולכן הוא לא נזקק ל"הסדר חובות". גדיש, וחבריו בקיבוץ הדתי, יצרו מעין "קבוצת ביקורת",  שהוכיחה כי אפשר היה גם אחרת.

 

באמצע שנות ה-90 התחיל השיטפון הדיפרנציאלי בקיבוצים.  בשנים הראשונות  התנועות שידרו התנגדות מוחלטת למהלך, לאחר מכן בא שלב ההשלמה, וב-5 השנים האחרונות – שלב ההמלצה התנועתית.

 

התהליך איננו מנותק מהקורה בחברה הישראלית. גם אצלנו התרחשה מהפכת מנהלים שקטה, שהפכה "פערים סקנדינביים" נסבלים ל"פערים אמריקאיים".  אבל אצלנו מהפכת המנהלים בקיבוצים נפלה על קרקע של מבוכה רעיונית וחינוכית מוחלטת, כשלון של "והגדת לבנך".  ובנוסף - דור חדש של בעלי תפקידים שנפגש עם מאזנים גירעוניים ולא סולבנטיים – האשים באופן טבעי את "השיטה השיתופית", טיעון שכמובן משולל כל יסוד לוגי.

 

כתגובה על זרמי המעמקים ה"דיפרנציאליים" שצפו ועלו וזכו מאוחר יותר גם להכרה רשמית,  - בתק"מ התארגנו חברים למפגשי עיון ב"קיבוץ תמיד" ואילו בקיבוץ הארצי הועברה אחרי תהליך נרחב אמנה חדשה שעקרונותיה וערכיה זהים באורח מוחלט לעקרונות הזרם השיתופי. אגב היא מעולם לא בוטלה, אלא פשוט הושמה על המדף.

 

יעקב הרגיש בחושיו המחודדים, כי מוכרחים להציב סכר ל'צונאמי' הזה, ואחרי הרבה מפגשים וחילופי טיוטות הגענו לייסודו של הזרם השיתופי. הכנס הראשון היה ביוני 1999 ביבנה. יעקב היה הרוח החיה של כנס היסוד, והוביל את ניסוח העקרונות:

    1.   הנכסים רכוש הכלל, החברה, הקיבוץ.

  1. קופה משותפת, חלוקה שיתופית ושווה של ההכנסות.
  2. אחריות הקיבוץ לנושאי יסוד: בריאות, סיעוד, חינוך, בטחון סוציאלי.
  3. ניהול דמוקרטי משתף.

 

גם ההצעה הראשונה למבנה הארגוני של הזרם הוצעה על ידי יעקב, תוך הקפדה על התוארים הפשוטים: לא  "מזכיר" אלא "רכז", לא "מזכירות" אלא "צוות היגוי",לא ועידה" אלא "כנס שנתי".

 

מכאן הושקעו מאות שעות ואלפי ק"מ לביקורים בקיבוצים, בניסיון לשכנע קיבוצים  לעצור את השיטפון.

תקופה ארוכה הייתי בן זוג קבוע של יעקב למפגשים הללו. השלמנו יפה אחד את משנהו בייחוד בגלל הקטעים שהוקדשו לבדיחות. הרי יעקב –היה אלוף בסיפורים ומשלים מבדחים, מהעיירה ומהגמרא ואני - שיודע לשכוח, ומפגישה לפגישה ליהנות מחדש...

 

האמת ניתנה להיאמר שההרגשה לעיתים  היתה די סיזיפית, ולא פעם הרגשנו כאותו ילד הולנדי שמנסה לעצור עם אצבעו את השיטפון.

כשהגענו ל-28 קיבוצים בזרם – יעקב אמר: הנה, אנחנו כבר תנועה גדולה יותר מהקיבוץ הדתי...

לא רצינו בפילוגים, לחמנו רק על אוטונומיה ועל תקציב מינימלי שיאפשר לנו הסברה רעיונית, ערכית, כלכלית חברתית - באוריינטציה שיתופית.

 

המאבקים התקציביים האינסופיים שחקו את כולנו, אבל בסופו של דבר הגענו להיקף פעילות לא מבוטל. יש לנו שני קורסים למנהלי קהילה ומזכירים, יש כנסים אזוריים קבועים, ישנם כנסים שוקקים ומלאים ברמה הארצית.

 

יעקב הוביל גם "צוות מקצועי", שעסק בגיבוש עמדות שיתופיות  מול רשויות ממלכתיות.

כשח"כ פורז ניסה להעביר חוק בכנסת להורדת הרוב הנדרש לשינוי התקנון השוויוני בקיבוץ – מרוב מיוחס לרוב רגיל – יעקב התערב וביטל את היוזמה. מאוחר יותר היה מעורב בהגשת הבג"צ נגד שינוי תקנה 7א'  שהורה בסופו של דבר לנהוג על פי פקודת האגודות השיתופיות בכל הקשור לרוב הנדרש.

 

יעקב היה מרושת היטב בכל המערכות הממלכתיות והכלכליות-פיננסיות. הוא זכה לאמון בלתי מוגבל מצד כל מי שבא עמו במגע, בזכות הפשטות, הצניעות, והחכמה.  אינני יכול לשכוח את סיפורה של ג'יני (אשתו) על ביקור שעשו במסגרת טיול בארה"ב,  בלס וגס.  הפיתוי להמר על כמה דולרים, ורק לניסיון – נתקל בהתנגדות נמרצת של יענקלה, בנימוק ש"לא אוכל אחר כך להגיד שלא הימרתי מעולם...".

כשהוקמה ועדת הסיווג – הוא היה מועמד טבעי להשתתף בה. ובכל זאת בנסיבות שנוצרו  היה צורך להפעיל לובי נרחב כדי להבטיח השתתפותו בועדה.

ואז, יחד עם שותפיו בועדה הוביל לפתרונות ניסוחיים שאפשרו להגיע לקו הסיום באוגוסט 2003.

 

ב-19 לנובמבר 2004 היה אמור להרצות בכנס אזורי בשדה בוקר על הדגשים בספרו של  רובין שרמה "חכמת המנהיגות", על חשיבות המנהיגות המעצבת, שלוקחת אחריות ומובילה, ועל חשיבות הדוגמה האישית, וזאת – מול "מנהיגות מתגמלת" גרידא. במקום להיפגש בכנס – נפגשנו בבית החולים.  בנייר שהכין להרצאה, ושג'יני העבירה אלי, הודגשו במדגש ירוק את המילים הבאות, שהן ציטוט מדברי ג'ורג' ברנרד שאו:

 

"זאת השמחה האמיתית בחיים, להיות מנוצל למען מטרה שהיא בעיניך מטרה גדולה וראויה, להיות כוח טבע אמיתי במקום מצבור קטן של מיחושים ותחלואים שמתלונן על שהעולם אינו מקדיש את עצמו לעשותו מאושר...

אני רוצה להיות סחוט וממוצה עד תום במותי. שכן, ככל שאני עובד קשה יותר, אני חי יותר. אני חוגג את החיים לשמם. בעיני החיים אינם נר הדולק זמן קצר וכבה. הם מין לפיד זוהר שאני נושא עכשיו, ואני רוצה שיבער באור יקרות לפני שאעביר אותו הלאה, לדורות הבאים".

 

אנחנו מבטיחים ומתחייבים לך, יעקב, כי הלפיד לא יכבה, וכי נמשיך לשאת אותו וללכת לאורו.


עוד באתר הזרם והמעגל השיתופי