יעקב גדיש ז"ל, 1934-2005
יעקב נולד בעיר סטרי שבמזרח פולין בשנת 1934.
בגיל שש התייתם מאביו.

יעקב שרד את השואה כנער תוך בריחה תמידית, בזהויות בדויות שונות. הוא נמלט דרך הונגריה, רומניה ובולגריה ובהמשך תורכיה סוריה ולבנון עד שמגיע לארץ ומצטרף לעליית הנוער. יעקב איבד בשואה את שאר משפחתו מלבד אחותו הגדולה, לושה.
בשנת 1950 הגיע לקבוצת יבנה, לחברת הנוער "אחיעזר" שהתאחדה מאוחר יותר עם בני יבנה הראשונים ועם נוער בני עקיבא לשם הקמת "גרעין עציון" – הגרעין שהשלים את שורותיה של יבנה וגישר בין דור המייסדים ודורות הבנים. מחברת הנוער התגייס לצבא, לגרעין נח"ל שם פגש את אשתו לעתיד חנה ז"ל. יעקב וחנה הקימו את ביתם בקבוצת יבנה ושם נולדו חמשת ילדיהם.

יעקב היה פלח וחקלאי בלב ובנפש. בגיל צעיר קיבל על עצמו את ניהול שדות הפלחה בנגב שיבנה עיבדה באותן השנים, שם גם נכווה בצורה קשה עת שניסה להציל קומביין שנשרף. בהמשך עבד בענף גידול השדה, הקים את מדגרת ההודונים "יפה-הוד", ויותר מאוחר את מפעל השעונים "עדי". הוא שימש בקבוצה בתפקידים שונים: גזבר, מרכז משק ויו"ר ועדת משק וכלכלה. לאורך שנים החזיק את התיק הפיננסי של יבנה והיה האחראי המרכזי לבניית החיסכון של יבנה ולחוסנה הכלכלי. בשנת 88 הקים את "יבין" משרד לייעוץ כלכלי בו עבד עד יומו האחרון; כתב חוות דעת, ישב בבוררויות רבות וביצע עבודות כלכליות למשרדי ממשלה ולשוק הפרטי.

יעקב למד כלכלה חקלאית ברחובות לתואר ראשון ושני. בשנים 81-84, עת יורם ארידור שימש כשר האוצר, התמנה יעקב למנהל אגף התקציבים באוצר והיה מהבודדים שראו את הסכנה בוויסות מניות הבנקים ואף התריע על כך.

לאורך השנים מילא תפקידים תנועתיים רבים: הוא יצא עם משפחתו לעזרת כפר דרום השכן, יצא לשליחות באיראן, ושימש כמרכז משק של הקיבוץ הדתי בסוף שנות ה-70. בתקופה זו הוביל בתנועה מדיניות כלכלית על פי עקרונות של "הסתפקות במועט", חיסכון לעתיד והתרחקות מהרפתקאות פיננסיות. כך שורדת התנועה, שלא כאחיותיה, את משבר הקיבוצים של שנות ה-80.

בשנים האחרונות לנוכח השינויים בתנועה הקיבוצית בכלל ובתנועת הקיבוץ הדתי בפרט, הקים יעקב את "הזרם השיתופי" שדבק ביסודות השיתוף, השוויון והערבות ההדדית.
דברי פרדה מיעקב גדיש
אתמול בבוקר, בתפילת שחרית של שבת, כאן בבית הכנסת, שרנו "ששים בבואם וּשמחים בצאתם" ולא ידענו שאמנם ששנו בבואנו, אך בצאתנו נהיה המומים, אבלים ועצובים. אתמול בבוקר לא נשארנו בַּרחבה הזו, כהרגלנו בכל שבת לאחר התפילה, בכדי לראות ולהיראות, לשוחח, לעדכן ולהתעדכן, אלא התפזרנו בדממה קורעת לב, ושתקנו כל אחד עם היעקב שלו. על הקיבוץ כולו נפלה תחושה של יתמות. כל אחד הלך לביתו ושאל את ה"מה יהיה" בסגנון שלו, וכולנו יכולנו לומר כמו שאמרה חנה, במלאות לה שישים: "אני מרגישה שהחוטים שמחזיקים אותי כל הזמן מחוברת אל החיים – אותם חוטים עוברים דרך יעקב. ממנו אני שואבת המון כוח, ועליו אני יכולה להישען בלי שום חשבון. כי מה שאני פוגשת שם זו אהבה גדולה והחלטה נחושה לעשות כל מה שבן תמותה יכול לעשות כדי שאני אחזיק מעמד." כולנו הרגשנו את החוטים האלה שנתנו לקבוצת יבנה את עוצמתה ואת חייה; כולנו הכרנו את הכוח הזה שניתן להישען עליו בלי גבול; כולנו חשנו את הנכונות, המתובלת באהבה, באמונה וביכולת נדירה, לעשות הכל בשביל חבר שצריך סיוע. ובשבת התייתמנו כולנו.

יעקב, לא רצית לחיות כניצול שואה, אך מאז ומעולם ידענו שילדותך עיצבה את חייך. מאז שראית עד לאן אפשר להגיע, לא היית מוכן לשום הימור על חשבון הציבור, חייו או רכושו. עמוק בהכרתך הבנת שאתה שייך לעם נרדף, שאין לו מקום משלו, והעובדה שנשארת בחיים וכל כך הרבה אחרים הושמדו, מחייבת אותך לעשות לבניין הארץ, פשוטו כמשמעו. לא נשכח את דבריך: "אני שרדתי את השואה, והיום, במדינה שלי ובקיבוץ שלי, אני לא רוצה רק להישרד, אני רוצה לחיות, אני רוצה לייצר, לבנות, לתרום, אני רוצה לעצב את המציאות שלנו. האדם נברא כדי לעשות. כדי לראות מה הוא יכול לתקן – ומיד הוספת פרשנות משלך לַכְּתוּבִים – "מי יעלה בהר ה'"? אם לא התמודדת ולא היה לך שום אירוע בו היית צריך להלחם, אז "נשאת לשווא נפשי". אם רק למדת דף גמרא, בלי ליישם אותו ובלי להתמודד עם קשיים – אז "נשאת לשווא נפשי".

לא ברור יעקב כיצד הצלחת כילד בן 8, יליד עיירה קטנה בפולניה, לשרוד לבדך את השואה הנוראה, להחליף שמות וזהויות, לצלוח יערות ולעבור גבולות, אך ממרום שבעים ואחת שנותיך לא ברור שבעתיים כיצד והיכן למדת שמדע הכלכלה אינו המתכון לעושר אלא הדרך לחברה צודקת; שעל המנהיג להתמקד בצמצום פערים ובבניית אפלייה מתקנת ולא להסתפק בצמיחת המשק; שאין דיון בלי שמתובלים בו דברי תורה; שללא בדיחה ביידיש לא ניתן לסכם תקציב. יתום מאב מגיל 6, וללא בית מגיל 8, נאלצת ללמוד את הכל לְבַדֶּךָ, על בשרך ובתבונת לִבֶּךָ.

אמרת: "מנהיגות מעצבת היא מנהיגות שלא תדרוש מאחרים מילימטר יותר ממה שהיא דורשת מעצמה; היא מנהיגות שהיא קודם כל דוגמא אישית, היא לא מזייפת, היא מסתכלת לעיניים ישירות, ואומרת: רבותי, לשם אנחנו רוצים להגיע, לשם אנחנו הולכים." אמרת וקיימת. קיימת בשדות הפלחה בנגב; קיימת על הקומביין והקטפת, בתורנויות ובמזכירות; קיימת בעשרות תפקידיך הציבוריים, שקצרה היריעה מלמנותם ולפרטם.

אמרת: "'תורה ועבודה' זה לעשות את הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם; זה לתת לשני צדדי לוחות הברית את אותו המשקל; זה לא רק להיות בסדר עם צד אחד של הלוחות, אלא זה להיות בסדר עם שני הצדדים: גם הצד האמוני וגם הצד החברתי. 'תורה ועבודה' – הוספת ואמרת – זו הדרגה העילאית של 'עֲשֵה עמו שותפות', זו הדרגה השמינית בצדקה שאין גבוהה ממנה, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בקבוצת יבנה." אמרת והאמנת, והיום באו ללוות אותך בדרכך האחרונה כל הנציגים כולם: של הצד האמוני ושל הצד החברתי, של הצד המחשבתי ושל הצד המעשי, אנשי "הזרם השיתופי" ונציגי החרדים, אנשי עמל ובכירי ממשל.

נשיקה אחת קיבלתי ממך: לפני מספר חודשים אמרת לי בחדר האוכל: "צריך להגיד למחנכים לשוחח עם התלמידים על שביתת עובדי הרשויות המקומיות; צריך להסביר לילדים על העוול הנורא שנעשה לאנשים שבאים יום-יום לעבודה, ובמשך מספר חודשים אינם מקבלים את שכרם. זה כל כך רחוק מעולמנו, ילדינו אינם יודעים מה זה ללכת לישון רעבים, וסילוק העוול הזה הוא תמצית ערכינו." ואני השבתי: "יעקב, אתה יכול להיות גאה בבית הספר שלך. גם אנחנו הרגשנו כך, ואתמול בבוקר עברנו בכל הכיתות, והקדשנו שיעור שלם לנושא." ואתה, בפרץ של רגשות, חפנת את ראשי בידיך, נשקת לי עוד ועוד, ושנינו בכינו.

יעקב, מי כמוך יודע שלא קלים היו החיים לידך. עם כולנו התעמתת ועם כולנו השלמת, עם כולנו התווכחת ועם כולנו המשכת. עבור כולנו היית יותר מחבר, היית יותר ממורה דרך: לא רק סימנת את הכיוון, אלא גם סללת את הכביש; לא רק פקחת את עינינו אלא גם לקחת על כתפיך את כולנו. רצינו להגיד לך יעקב שאנחנו יודעים כמה אנחנו חייבים לך, שאנחנו מעריכים את מאבקיך, את דאגתך לכולנו.

ג'יני, בשנים האחרונות זכית לחיות ולחוות אדם מיוחד. "איש ענק" קראת לו, וגילית את הלב החם והרגיש שהסתתר לעיתים תחת הפעילות הנמרצת. ראית את יעקב מוביל את כולנו בהחלטותיו כשהוא בשיא אונו וכשהוא בשארית כוחותיו. אנחנו, מהזווית שלנו, ראינו כמה אור הכנסת לחייו, וכמה שִׂמַחְתּ אותו כשליכדת את כל המשפחה. בשם יעקב ובשמנו הרשי לי לומר ולהודות: היו אלה שנים נפלאות.
רונית, נדב, אסף, יניב ויעל – בבית הוריכם ינקתם עולם של ערכים. גדלתם על ברכי ההגשמה החלוצית, למדתם מהי אחריות, משפחתית קיבוצית ולאומית, מהי מסירות ונכונות, וכל אחד בדרכו, יעביר אותן הלאה לבנים ולנכדים שסבא יעקב כל כך אהב.

יעקב, איש האדמה, חקלאי בנשמה, כשנגיד בנק ישראל ביקש ממך להיות מנכ"ל בנק, ענית: "להיות מנהל בנק גדול פירושו לבוא לקיבוץ עם הוולוו, להסיר את החליפה, להתייצב מול החברים ולהגיד שיש להוריד את רמת החיים. אֵיני חושב שיש לך זכות ליטול ממני את רשות הדיבור באסיפת החברים". והעדפת להיות עמנו כשווה בין שווים. באספת החברים לפני כחודשיים, סיכמת יעקב את פעילותך המשקית בקבוצה, והמשפט אחרון היה: "אני פורש מתפקידי כיושב ראש ועדת המשק, אך אני נשאר חבר במשרה מלאה באסיפה, בה אמשיך להביע את דעתי." אנו משוכנעים יעקב, שממקום מושבך הקבוע באספה יישמעו דבריך עוד זמן רב. אנחנו זקוקים לקולך שימשיך להתוות את אורחות חיינו.
חבל על דאבדין, ויהי זכרך ברוך.