27.2.1997

 

מסע אל האנטי-אגואיזם

 

עזרא דלומי

 

יש לי פנטזיה: למצוא שלושים-ארבעים חברים שעייפו מוויכוחי הקמצא-ובר-קמצא שכופים עליהם מאבקי ההפרטה, ולצאת עימם למסע אל האנטי-אגואיזם בקיבוץ-מודל, שיהיה חף מכל כשלי הקיבוץ הנוכחי. מיקומו יהיה בשכונה קהילתית שבונה אחד הקיבוצים המיואשים.

 

לאחרונה המחשבות האלה טורדות את מנוחתי יותר ויותר, מייצרות בראשי תערובת מוזרה של הרהורי פרישה וויתור, מהולים בהבזקי רוח-קרב שנדלקים וכבים חליפות. ההרהורים הללו מופיעים בכל פעם שאני מנסה לברר ביני לביני: מה בעצם יקרה אם לא יהיה יותר קיבוץ? לעתים, יותר משמטרידה אותי השאלה הזו, מטרידה אותי העובדה שאינני יכול להסיר אותה ממחשבותיי, לומר לעצמי: זהו, אני אדיש. יהיה, לא יהיה, מה זה חשוב?

אז מה, במקום קהילה שיתופית תקום שכונה של אנשים תמימי דרך וטובי לב, שילכו כל בוקר לעבודה, יחזרו הביתה, יתקלחו, יאכלו ארוחת ערב, יצפו בטלוויזיה, יעשו אהבה, ילכו לישון וחוזר חלילה. מה האסון הגדול? הרי כל העולם ככה. ביג דיל, אז לא יהיה שוויון, לא יהיה חדר אוכל, לא יהיה מחסן בגדים. מישהו ימות מזה?

 

קטע מציק

משימות לאומיות? נו, באמת. יישובים חדשים כבר אף אחד לא מקים; עיירות הפיתוח, שהכרחנו אותן לקבל את עזרתנו, כבר מסתדרות בעצמן; על פיתוח חקלאי אין מי שמשתגע, בוודאי לא במחירי המים הנוכחיים; קליטת עלייה? רק מעטים בינינו מתייחסים לכך ברצינות. אז בשביל מה?

חוץ מזה, משימות לאומיות זה לא דבר שהולכים לחפש בסופרמרקט או בקניון. משימה לאומית זה משהו שהמדינה והחברה צריכות, שהן מייחסות לה ערך וחשיבות. לא סיפור שמישהו ממציא. "לאשר נישלח שם פנינו" אנחנו שרים, אבל מישהו צריך לשלוח. ומה אם אין מישהו כזה?

אנחנו נשמח להעביר זקנה את הכביש, כמו שמלמדים בצופים. אם היא תבקש כמובן. ומה אם היא לא תבקש? נעביר אותה בכוח?

אפשר לחיות בסדר בלי שיתוף ושוויון, אפשר לישון טוב בלילה גם בלי משימות לאומיות. ואם יהיה שכר דיפרנציאלי כנראה לא אמצא את עצמי בין העשירונים התחתונים, ובכל זאת הקטע הזה מציק לי. ואם לא הייתי רוצה להרגיש טמבל, הייתי אומר שהוא אפילו מציק לי מאוד.

 

בושה גדולה

את הסיבה לחוסר הנחת הזה אני מחפש לאחרונה באינטנסיביות רבה. מעת לעת אני משקיף על מסך המכ"ם הפנימי שלי, צופה באלומת האור הנעה בסיבובים מהירים, בתקווה שתאיר על מקורות התחושה המעיקה. ואכן, האלומה חושפת לא מעט נקודות חולשה: חרדות, דאגות, אכזבות, כעס. אבל יותר מהכל היא מאירה על הבושה. מבין כל החולשות, זו מתגלה על המסך החשוך כעצם גדול ונורא.

בושה. אכן אני חש בושה. הנה היה רעיון - צודק, חכם ונכון - שברגע של מבחן, לא ידענו מה לעשות אתו. כשלנו ברגע שאפשר היה להפיק ממנו את מלוא יתרונותיו.

 

אם כל הסיבות

מגוון של סיבות קטנות מביאות אנשים להחליט לחיות בקיבוץ. ישנה ההליכה עם החבר'ה, ישנה הנוחיות, ישנה תחושת הביטחון, ישנם ההיתקעות וההרגל, ישנם בן או בת הזוג שרוצים להישאר, ישנה האהבה למקום ולחלק מהאנשים וישנן בוודאי סיבות אחרות. בכל אחת מהסיבות הללו לקיתי גם אני: החבר'ה, תחושת הביטחון, המשפחה, ההרגל. ואולם מתישהו, לאחר שכל הסיבות הללו מיצו את עצמן והחל החיפוש אחר הערך העודף, התגבשה אם כל הסיבות: הרצון, התמים משהו, להתגרות באגואיזם האנושי. לומר לו שהניצחון שלו איננו מובן מאליו, שהוא איננו סופי, גמור ומוחלט. הבנתי שזה סיפור קשה ולכן בוויכוחים הדמיוניים שלי עם האגו, טענתי שזה טוב מאוד שהוא קיים, שהרי אין אדם בלי אגו, אבל מה-רע אם האגו הזה יכיל לא רק את האדם עצמו, אלא גם משהו מזולתו וסביבתו.

ראיתי בניצחון הזה את העניין האמיתי. אם הוא יושג, יבוא בעקבותיו השיתוף, רמה סבירה של שוויון - לא טוטאלי ולא מכאני - התחשבות ברצונות ייחודיים וגם, כשבאמת צריך, נכונות להתגייס למשימות. בדיוק בסדר הזה. שהרי במקום שהאגואיזם האנושי מנצח, יש פחות נכונות להתחשב, לתרום ולשתף פעולה. ואם הוא מנוצח, שאר הדברים יותר ברורים ומובנים מאליהם.

נדמה לי שהטריק הזה - לכבוש את האגואיזם מבפנים - הפחיד את האגו יותר מאשר חיסולו הסופי. התברר שהוא הכין שיעורי-בית והתכונן לבחינה היטב. "בוא'נה, בוא'נה", הוא אמר, "אגו זה האגו של היחיד ואל תבלבל לי את המוח עם סיפורים על אגו משותף. אני, שכנים הביתה לא מכניס. בבקשה, שכל אחד ידאג לעצמו. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד - זה לא הקטע שלי".

 

מי יגול את האבן?

במקרים רבים מבחן תקפותם של רעיונות הוא באירועים קיצוניים. למשל, בעיתות משבר. שהרי הרבה יותר פשוט לקיים קיבוץ כשהחברה מסביב מפרגנת, כשהמצב הכלכלי סביר, כשיש מנהיגות וכשאנשים מרכזיים בתנועה לא עוזבים ומאותתים שהעייסק אבוד. השאלה מה קורה כשהתנאים האלה - רובם או כולם - אינם בנמצא? מה קורה כשנדרש מאנשים עוד קצת מאמץ משותף ברגע של מצוקה?

ואם כאשר צריך לגול את האבן מפי הבאר כולם שמים ידיים, או שכל אחד שם יד קטנה, כאילו דוחף, ומחכה שהשני יתאמץ, כשהשני מחכה לשלישי, השלישי לרביעי, וכך הלאה, עד שהאבן לא זזה? כשכולם שמים ידיים, יש סיכוי להזיזה. כשכולם מבלפים, מהר מאוד מגיע רגע השבר שבו כל אחד צועק: "קיבינימט, רק אני קורע את התחת וכל האחרים לא עושים כלום". זהו גם הרגע שבו - אם אין מנהיגות של ממש - החבילה, במתכונתה הנוכחית, מתחילה להתפרק.

 

ניסיון שעומד להתפוגג

הניסיון להתעמת עם האגו לא נועד להקמת חברה מגויסת. הוא בהחלט יכול לסייע לליכוד שורות בשעת משבר, שבה כל אחד משיל מעט מצרכיו הלגיטימיים לטובת הכלל בלא שיהיה צורך בתמריצים אישיים, או בעין מפקחת.

כמי שמאמין בכך ומוכן ברצון לתרום את חלקו, אני ממש חרד מן הרגע שבו אצטרך לדפוק שעון נוכחות ולגבות כסף עבור שעה או שעתיים נוספות, שפעם היו מובנות מאליהן. המחשבה שיום אחד אצטרך לשבת מול חבר שאני משתכר כפול ממנו (או להפך), ממש עושה לי רע. זו התבוסה הגדולה והמעיקה, הצפויה כנראה, שאני כל-כך מתבייש בה. היא מעיקה לא בגלל שהקיבוץ יהפוך לכפר ויחדל למלא משימות, אלא בגלל הכישלון הגדול במבחן על טבע האדם. ניסיון חשוב מאוד ליצור חברה אנושית איכותית עם רקמת יחסים ייחודית בין פרטיה, עומד להתפוגג.

תשאלו, אז מה? כולה חמישים-שישים אלף איש? נכון, זה מעט. מצד שני, לא צריך שמליון אנשים יטוסו לחלל כדי להוכיח שאפשר להגיע לשם. כמה עשרות הם גם הוכחה.

 

אפילוג: הפנטזיה

אני שונא להפסיד בקרבות חשובים. וככזה יש לי פנטזיה: למצוא שלושים-ארבעים חברים - בתמיכת התנועה ובלעדיה - שעייפו מויכוחי הקמצא-ובר-קמצא שכופים עליהם מאבקי ההפרטה ומוכנים לצאת למסע אל האנטי-אגואיזם. להקים קיבוץ-מודל, חף מכשלי הקיבוץ הנוכחי ועם רוב היתרונות שיכולה להעניק חברה שיתופית. הקיבוץ הזה יתבסס בעיקר על עיסוקים בעלי ערך מוסף גבוה - מחקר חקלאי, מחשבים, שירות פסיכולוגי, פרסום ועריכה, ראיית חשבון - כשכל הכסף והרכוש של החברים נכנסים לקופה הציבורית שתאפשר רמת חים גבוהה. זה יהיה המפתח: כל ההכנסות משותפות ומכסימום פתיחות לצורכי הפרט. אין הכרח שיהיה בקיבוץ הזה גודש של בעלי תפקידים ומוסדות צריכה ציבוריים, העולים כסף רב והופכים את חבר הקיבוץ למטופל נצחי. החברים יעבדו חמישה ימים בשבוע ואת היום השישי יקדישו ללימודים או לטיפול משותף בנוי, בחצר, באקולוגיה ובשירותים אחרים.

זה יהיה קיבוץ של אנשים שחיים בו מתוך בחירה, כאלה שיראו בשיתוף, בעזרה ההדדית וביחסי הקירבה עם זולתם יתרון ולא כורח מעיק.

איפה יקום הקיבוץ הזה? על-פי השקפתי הוא צריך לקום בשכונה קהילתית שבונה אחד הקיבוצים, ולהפוך דווקא אותה לקיבוץ ראוי לחיקוי.

בגיל חמישים אני מוכן ומזומן לעשות את מה שלא עשיתי כחייל בעל כושר גופני לקוי: להתנדב לסיירת. לסיירת שיתוף.


 

למפת אתר הקיבוצים

[כל היישומים] [כל המחלקות] [כל הכלים] [כל המאגרים]