979 - החלום ושברו
979 - החלום ושברו
אמרי רון, משמר-העמק, רכז "הזרם השיתופי"
אמרי רון
עכשיו כבר ברור לכל, כי הציפיה לשייך דירות על פי "תנאי המבצע" של תקנה 979 - נגוזה. אמנם יש להניח, כי מובילי החלום לא יניחו לו "להתאייד", ולפיכך ימליצו בוודאי לקיבוצים לשייך דירות על פי תקנה 751.
חסרונותיה הבולטים הם:
א. תשלום גבוה למינהל
ב. פיצול חוזה החכירה, שגורר החלשת האחיזה בקרקע החקלאית.
ג. קושי בחלוקת נחלות חקלאיות בעתיד.
ד. השקעה גדולה בתשתיות (לפי עדויות המזכירים בועדת הסיווג - כ-32 מיליון ש"ח לקיבוץ)
ה. הגבלת "שטח המגורים" של הקיבוץ ו. מערכות חוזיות מסובכות בין החברים, להסדרת הפרצלציה בגינות, בדשאים ובחדר המדרגות.
כידוע, על אף החסרונות שנמנו לעיל לא נרתעים קיבוצים רבים מלקבל את המלצת התנועה, ואף להקצות עשרות מגרשים לבנים בגין הוריהם, לקראת ה"שיוך" המיוחל. עיני לא צרה בהם.

אבל הגיע הזמן לומר משהו גם על הקושי העקיף שיוצר המהלך התנועתי לשיוך דירות - עבור הקיבוצים שאינם רוצים בו, ובכל זאת זקוקים לבנייה ולקליטת בנים ומשפחות חדשות כאוויר לנשימה.

כזכור, בשנות ה-90 הופעלו 3 תכניות גדולות לשיכון בקיבוצים, במסגרתן ניבנו קרוב ל-3,000 יחידות דיור: תכנית "הבניה הקלה" (המתועשת), תכנית ה-"1040" ותכנית ה-"1,400", שהסתיימה בסוף 1997.

הקיבוצים נחשבו באותה עת כ"מצורעים" במערכת הפיננסית, ושאלת "עדיפות הנשייה" (מה ולמי מחזירים קודם: חוב לבנקים או משכנתאות לממשלה) נראתה כבלתי פתירה. ואף על פי כן, אחרי מו"מ מתיש, התכניות נחתמו, ויצאו לדרך עוד לפני שנחתם "הסדר הקיבוצים המשלים".

מדוע מזכירי התנועה של ראשית שנות ה- 2,000 שהם גם מזכירי התנועה היום (ואולי גם מחר) אינם מצליחים להביא להגשמת תכניות בניה לקיבוצים, כפי שבוצעו בעשור הקודם?
תשובה אחת מקובלת היא: "הקיבוצים לא משלמים משכנתאות קודמות". זה אמנם נכון חלקית, אבל לא לגבי קבוצה גדולה של קיבוצים, שלמרות קשיים כלכליים משלמים את הלוואות המשכנתא (הקרויות "זכאויות") כסדרן.

אז אולי, כפי שמקובל לומר במקומותינו, אותם גורמים באוצר ובבנקים "שונאים יותר את הקיבוצים"? נראה שגם הטיעון הזה איננו כל הסיפור.

כדאי לחשוב על סיבה נוספת: המערכות הממלכתיות והפיננסיות יודעות ("מפי הסוס") שהקיבוצים מפריטים את הדיור, כלומר בדרך ל"שיוך דירות". אם כך, הם אומרים לעצמם, הבה נחכה ל"שיוך" המיוחל, ולכשיתבצע - נחתום חוזי משכנתא עם כל דייר וכל משתכן בנפרד, כפי שהדבר מוסדר בת"א, אשדוד, או טבריה.

בכירים במערכת הבנקאית ובמשרד האוצר – הופתעו לשמוע שלא כל הקיבוצים הולכים ל"שיוך דיור", ושרבים מהם רוצים בביצוע תכניות אלטרנטיביות לשיכון וקליטה, שתבטחנה התחדשות ברוח שיתופית.

אז למה באמת זקוקים עשרות הקיבוצים שלא נתפתו ל"שיוך דירות"? קודם כל, הדבר האחרון שהם זקוקים לו, הוא שימוש בשמם או במיקומם (פריפריה) כדי לקדם את תכניות ה"שיוך". כבר ראינו מה יצא מסוג זה של "מאבק" בנושאי הקרקעות. גם שם קודמו האינטרסים של קיבוצי נדל"ן מעטים, תוך שימוש באינטרסים-כביכול של קיבוצי הפריפריה ולבסוף הוחלשה אחיזתנו בקרקע במקום שתתחזק: הופסקה ההחתמה על חוזי-חכירה לדורות, בוטלה תקנה 717, המאפשרת פרנסה חליפית על קרקע חקלאית, בוטלה תקנה 727, שאיפשרה פיצוי הוגן על השבת קרקע חקלאית, פוצל חוזה החכירה וכיו"ב - החלשה שלא תיאמן בזכויות הקיבוצים בקרקע לעומת ההישגים בשני העשורים שקדמו לקדנציה הנוכחית.

כך גם בנושא הקריטי של השיכון והקליטה: הקיבוצים השיתופיים זקוקים, כמו אוויר לנשימה, לחידוש התכניות המאפשרות שימוש בזכאויות/משכנתאות כמנוף לבניה חדשה לבנים-ממשיכים ולמשפחות נקלטות. הדבר כל כך קשה היום, לא מעט בגלל ריצת ה"אמוק" של התנועה הקיבוצית לשיוך דירות ורישום מגרשים ע"ש בנים (מה שקרוי "צמיחה דמוגרפית").

פעמים רבות מתריסים ה"מחדשים" למיניהם: "מה, אתם רוצים לחזור למה שהיה פעם"? במקרה זה, כן, כדאי מאד לקיבוצים השיתופיים לחזור ל"מה שהיה פעם", כלומר לפני כ – 7 שנים... דהיינו לנהל מדיניות שיכון ומדיניות קרקעית נפרדת. ייאבקו נא ה"מחדשים" ככל שיוכלו על שיוך הדירות ועל רישום פרטי של מגרשים, והבה נאחל להם הצלחה מלאה.

ואילו ה"שיתופיים" צריכים לנהל מדיניות אלטרנטיבית מול הרשויות הממלכתיות. לצערי, זו הדרך היחידה היום,
שתבטיח הן חיזוק ועיגון זכויותיהם בקרקע החקלאית, והן שימוש במשכנתאות כמנוף לתכניות בניה חדשות.
אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים
מסמכים חדשים במדור דעת אורחים