נוע תנוע - רשימה שניה
אלישע שפירא
יענקלה גדיש, ז"ל
סולם יעקב

בשבת 8.1.05 הלך לעולמו יעקב גדיש. יעקב שילב סמכות כלכלית מקצועית יחד עם אמירה מוסרית חדה וברורה. היה בו השילוב המופלא של "סולם יעקב", שרגליו נטועות באדמה וראשו בשמיים. אצל יעקב האדמה אף פעם לא הייתה רק אפר, והשמיים לא היו ריקים ומרוחקים. לשיטתו: המעשה הכלכלי מכוון תמיד לצרכיהם וביטחונם של בני האדם, והאמירה המוסרית נועדה לעילוי האדם והחברה למדרגה העליונה שהאדם יכול לשרות בה. בדברי ההספד ליעקב, שזר חברו לקיבוץ סיפור מרגש: כיצד ביקש יעקב לדבר עם התלמידים בבית-הספר על שביתת עובדי הרשויות המקומיות, לאחר שמזה מספר חודשים לא קיבלו את שכרם. יעקב רצה שילדי קבוצת יבנה השבעים, יבינו ויזדהו עם ילדי השובתים. "שיידעו שישנם ילדים שהולכים לישון רעבים". היכן אפשר למצוא היום כלכלנים כמו האיש הזה? יעקב היה איש קיבוץ מתוך בחירה מלאה. תרומתו הכלכלית לקיבוצו הייתה רבה ומיוחדת, אך לעצמו לא ביקש יותר ממה שניתן לחבריו והוא הצניע לכת. השוויון לא היה עבורו פשרה או כורח. הוא היה בחירה. מטרה ראויה, שיש לקיימה וחשוב להלחם למענה.
רשימה זו היא המשך לרשימתי הקודמת, ב"דף הירוק" מה 16.12.05. משולבות בה מחשבות השאובות משיחותי הרבות עם יעקב.
אין מרשם להצלחה בטוחה
ככל שעובר הזמן, מתבהרים ונחשפים המרכיבים היותר עמוקים של המשבר העובר על קיבוצים רבים. המשבר הכלכלי הקשה של שנות השמונים והתשעים (משבר שקיבוצים רבים עדיין לא התאוששו ממנו) האיץ תהליכים וחשף בקיעים, ביכולת וברצון להמשיך לקיים חיים של שותפות ושוויון, בעומק ובהיקף הנובעים מערכי הליבה של הקיבוץ. על רקע זה הגיעו הקיבוצים לצורך לבחור מחדש את דרכם, כך שיוכלו להיחלץ מהמשבר הכלכלי ולהמשיך לנהל את חייהם בהתאם ליכולתם ולרצונותיהם של רוב חבריהם. כל קיבוץ והבחירה המתאימה לו.
טענת "חוסר הברירה" בבחירה, אינה יכולה להתקבל כטענה אמינה, לאחר שהתברר לנו עד כמה התבדרה התפלגות הקיבוצים בין המעגלים השונים. כאשר בכל אחד מהמעגלים נמצאים קיבוצים מכל גווני הקשת של ההצלחה הכלכלית והחוסן החברתי.

מעבר לכך, אני כופר בכל טענה המניחה קשר הכרחי, בין אחת השיטות, הדיפרנציאלית או השיתופית, לבין הסיכויים להצלחה כלכלית. כך גם לגבי הסיכוי להיחלץ מהמשבר הכלכלי. העובדה שכל הקיבוצים הבולטים בהצלחותיהם הכלכליות הם שיתופיים, או שהם בנו את הצלחתם בעת שהיו שיתופיים, אינה מלמדת כי הדרך השיתופית מבטיחה הצלחה. כולנו יודעים כי קיבוצים שיתופיים רבים כשלו. העובדה כי כל המשברים הכלכליים הקשים, בחמש השנים האחרונות, התרחשו דווקא בקיבוצים דיפרנציאליים, מזה מספר שנים, אינה מוכיחה שהשיטה הדיפרנציאלית היא מרשם לכישלון. אחרי הכל, העולם כולו, זה שמחוץ לתנועה הקיבוצית, חי ופועל ללא שוויון ושיתוף והוא זרוע הצלחות וכישלונות כלכליים למכביר. מוטב שנחדל לדבר על שיטות או פתרונות ש"יבטיחו פריצת דרך" מכל סוג שהוא. הניסיונות החשובים והמעניינים, הנעשים בחלק מהקיבוצים השיתופיים, נועדו להתאים את הקיבוץ השיתופי למציאות המשתנה, תוך יצירת איזונים חדשים בין צרכי ושאיפות חבריו והערכים החברתיים אותם ירצו לקיים. אלו ניסיונות חשובים, היות והם מצביעים על האפשרות לקיים חברה שיתופית - שוויונית, שיכולה להצליח. כלכלה המושתתת על חברה של שווים אינה דבר של מה בכך בעולמנו. עולם בו התחרות הפרועה והדורסנית הולכת וגוברת. זו יכולה להיות בשורה שאי אפשר להמעיט בחשיבותה. זו יכולה להיות שליחותו העדכנית של הקיבוץ, בהיותו קוטב נגדי אפשרי ל"רוח התקופה". שליחות הנובעת מבחירתם החופשית של חבריו, שאינה נופלת בחשיבותה מהתפקידים שמילא הקיבוץ בעבר, כאשר היה המוביל בהתיישבות וביצירת התשתית להקמת המדינה.
בין ערכים ל"טבע האדם"

הבחירה בפתרונות דיפרנציאליים מושפעת ממשתנים רבים והיא מורכבת, כמו כל מעשה אנושי. לגבי רבים זו פשרה כואבת מתוך הכרה שאבדה לקיבוצם היכולת להמשיך לקיים את השותפות והשוויון שרצו. חלקם נשארו במיעוט בקיבוצם, כפי שאמר לי ידיד מאחד הקיבוצים: "הבנתי שנגמרו לי השותפים לדרך". לרבים אחרים זו בחירה חדשה, רצויה, המבטאת נאמנה ערכים שהשתנו. אלו ואלו יודעים ומבינים את משמעות בחירתם. הם יודעים כי בחרו לחיות בחברה בה הפערים הכלכליים ילכו ויעמיקו.

בחירה כזו מצערת אותי אך אין לי דבר נגד מי שכך בחרו, כל עוד אינם טוענים שבחירתי שלי אינה אפשרית כלל, או שהיא נוגדת את "טבע האדם" ואפילו גורמת עוול, רחמנא ליצלן. טענות אלו חשוב לסתור ולהפריך.

נתחיל מהמושג "טבע האדם" והקשר שבינו לבין ערכינו. ההנחה כי למושג "טבע האדם" יש משמעות קבועה, מובנת ומוסכמת, והטענה כי בחירותינו הערכיות אמורות להתאים ל"טבע האדם", חסרות שחר בעליל. ביוון העתיקה גרסו כי "טבען של הנשים" אינו מאפשר להן להשתתף בהכרעות הדמוקרטיות. בימי הביניים שלטה המחשבה כי "טבעם של האריסים" שונה מ"טבעם של האצילים" ולכן אין אדם יכול לחרוג מהמעגל אליו נולד. באמריקה, טענו שלעבדים השחורים "טבע הדומה לטבען של בהמות" ולכן אינם ראויים להתערב בין אדוניהם הלבנים. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, כדי להוכיח עד כמה השתנו השקפותינו על "טבע האדם" ועד כמה שימש "טבע האדם" כמחסום ובלם כנגד ההתקדמות ליותר שוויון בין בני האדם. במקרים רבים ההתקדמות התאפשרה רק לאחר ששונה הפירוש, שהיה מקובל עד אז, למושג "טבע האדם".

הטוענים לכאן ולכאן השתמשו ב"טבע האדם" לצורכי תעמולה, כדי לנמק את העדפתם הערכית. כך לגבי השוויון בפני החוק והזכות השווה למשפט צדק. כך לגבי זכות ההצבעה ושוויון הקולות (לכל אדם קול אחד, ללא קשר לייחוסיו ולעושרו). כך גם לגבי "שוויון ההזדמנויות" הליברלי, אליו נשוב בהמשך. היה לי מורה שהיה אומר: "כל ההיסטוריה של התרבות האנושות, היא ההיסטוריה של מאבק האדם בטבעו". על כך נאמר במקורות ישראל: "איזה הוא גיבור הכובש את יצרו".
שוויון ערך האדם

בעולמנו המודרני, הדמוקרטי, המערבי, מקובל לדבר על "שוויון ערך האדם". לא כמצב טבעי, אלא כדבר ראוי. כהעדפה ערכית שיש לפעול להגשמתה. הפירוש הליברלי המקובל, למימוש האמירה החברתית על "שוויון ערך האדם", הוא "שוויון ההזדמנויות". "הבה נחלק לכולם חכות כדי שידוגו בעצמם את הדגים", כפי שציטט אהוד ברק את מרגרט תאצ'ר. על פי השקפה זו, על המדינה לצמצם את מעורבותה ולהסתפק בשמירה על "כללי המשחק", כך שלכולם תינתן ההזדמנות להתמודד "בתנאים שווים", בשוק החופשי של העבודה והסחורות. אך מה לעשות, כאשר מעמידים את ארוך הרגליים ואת הפיסח על קוו זינוק אחד, התוצאה ידועה מראש. המציאות קשה עוד יותר, היות ואין בנמצא קוו זינוק אחד. בפועל לכל אחד קוו זינוק שונה, על-פי רקעו ומוצאו הסוציו-אקונומי. על-פי מחקרים רבים, בישראל ובמדינות העולם, אנו לומדים שוב ושוב, כי הפערים עוברים מדור לדור. אנחנו לומדים כי המשתנה המנבא, יותר מכל גורם אחר, את סיכויי ההצלחה בלימודים, ואת אופן השתלבותו של הפרט במשק, הוא מוצאו הסוציו-אקונומי. אמנם כולנו מכירים יוצאים מהכלל רבים, מי שהצליחו לחרוג ממוצאם ומסביבתם (ולכן אנו מכירים אותם) אך היוצאים מהכלל אינם משנים את הכלל העצוב והקשה. הפערים נובעים מההשתכרות השונה, על פי כללי השוק, והם מתעצמים שבעתיים על ידי המנגנונים המאפשרים למעטים לצבור נכסים רבים. ראו את חמש או שמונה המשפחות המחזיקות חלק גדול מהנכסים במשק הישראלי.

הקיבוץ ניסה, והצליח במידה רבה, לצקת תוכן אחר, ממשי, ל"שוויון ההזדמנויות", בקבעו שלושה עקרונות מנחים, אלו הנחשבים בעיני כערכי הליבה של הקיבוץ השיתופי:

· האחד - "שוויון ערך העבודה" והתמורה ממנה.

· השני - בעלות משותפת על אמצעי היצור והתשתית.

· השלישי - ערבות הדדית, או יותר נכון אחריות משותפת של חבריו זה לזה.
כל השאר הם בבחינת אמצעים להגשמת ערכי הליבה הללו, או פתרונות שהיו נכונים (או שגויים) לזמנם, בבחינת הוראת שעה למצבים משתנים.

אפשר לומר כי הקיבוץ עשה את הניסיון היותר נועז, כדי לצקת תוכן קונקרטי לאידיאל של "שוויון ערך האדם".
ללמוד מהמשבר

רבים סבורים כי המשבר המתמשך יביא לסופו של הניסיון הנועז והייחודי של הקיבוץ. לדעתם של אלו סופו של הקיבוץ השיתופי קרוב. "עובדה, רבים כבר ויתרו עליו ומספר הקיבוצים השיתופיים הולך ומצטמצם". אכן, אלו חלק מהעובדות, הנכונות להיום. אך ישנם רבים שרוצים להמשיך בקיבוץ השיתופי - שוויוני, והקיבוצים השיתופיים במוצהר קולטים יותר צעירים (לחברות מלאה) מכפי שקולטים כלל הקיבוצים. גם אלו עובדות. הניסיון מלמד אותנו שמשברים יכולים לרסק אירגונים ואנשים, אך הם יכולים גם לחזק. היפנים אומרים: "המשבר הוא הזדמנות". השאלה מה רוצים ללמוד מהמשבר ולאן רוצים להגיע. אפשר לוותר על מה שהיה מהותי ומיוחד לקיבוץ ולהיות בסופו של דבר "כמו כולם". לחליפין, אפשר ללמוד היכן שגינו ומה עלינו לעשות אחרת, כדי שנוכל לקיים חברה מצליחה לאורך זמן. חברה שתתאים את עצמה לתנאים ולרצונות המשתנים, על בסיס ערכי הליבה המיוחדים לקיבוץ. זו הבחירה שצריכים לעשות בכל קיבוץ.
מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית