בחזרה לנקודת המוצא
אודי מנור, חבר בזרם השיתופי, "הדף הירוק", 27.5.2004
hadaf_hayarok@maariv.co.il
למדור "עיתונות"
עכשיו שהכול לכאורה ברור - יש אישור ממשלתי לשני סוגי קיבוץ, יש זרם שיתופי ברור וזרם דיפרנציאלי לא פחות ברור - אפשר סוף סוף לדון בדברים בניחותא. שהרי כפי שאמר איש חכם אחד, "הקונפליקט ממוסד". לא שהוא נפתר בכך, אבל מיסודו מאפשר דיון שקט. אם נוסיף לעניין המיסוד את העובדה שהקיבוץ "הגיע לסופו" כבר מאז 1985 לפחות, ושלמרות זאת הוא עדיין כאן, על עשרות אלפי חבריו ומאות אלפי אויביו, הרי שאין אלא להוסיף לשקט הנפשי המתבקש גם שלווה סטואית. לבסוף, התחושה הרווחת שאף אחד לא מעוניין ב"פילוג" בשל האסוציאציה ההיסטורית המתלווה למושג זה, גם היא מזמינה דיון פשוט ובסיסי
אז מה אנחנו רוצים? "אנחנו" כלומר חברי הקבוצים לסוגיהם ולזרמיהם השונים. בעצם, "אנחנו" הרחב יותר, כלומר כל תושבי ואזרחי ישראל, ואולי גם כל תושבי ואזרחי העולם, שבהם מטבע אורכו הקצר של מאמר זה, לא נעסוק.

ובכן, "אנחנו" רוצים מידה מינימלית של ודאות. ודאות קיומית שהיא קודם כל כלכלית, אבל גם חברתית פוליטית ותרבותית. אם זה מעניין מישהו, החתירה למידה הולכת וגוברת של ודאות אנושית ולו מינימלית, היא היא העומדת בלב לבו של פרויקט החירות המודרני שגילו לא יותר מכמה דורות.

ודאות פירושה קודם כל קורת גג. פירושה בריאות טובה. פירושה אפשרויות פרנסה. פירושה תוכנית לעתיד האישי הרחוק. בקיצור, פירושה הסדרים חברתיים המבטיחים את התנאים להשגת כל זה.

בהיעדר תנאים אלו, או ליתר דיוק בריסוקם השיטתי על ידי הימין החברתי-כלכלי-פוליטי -תרבותי בישראל של 30 השנים האחרונות, יוצא כל אזרח למאבק על הוודאות והוא מצויד במה שיש לו ובמה שהוא חושב שיכול להיות לו.

לכאורה, נהנית התנועה הקיבוצית מנקודת התחלה טובה יותר, שכן לרשותה אמצעי ייצור, דפוסי ארגון ולא פחות חשוב מכך - ערכים של ערבות הדדית' שאפילו הימני שבקבוצים הדיפרנציאליים לא יכחיש את קיומם ולא יבטל את חשיבותם.

אם כך, מדוע אנו עדים למירוץ המטורף למדי ל'תמחור', 'שיוך' ו'הפרטה'? לדעתי, הסיבה היא חוסר סבלנות. חוסר סבלנות המתודלק בחוסר אמון, זה הנובע מאווירה כללית - בתחום המדיני ובתחום החברתי-הישראלי הרחב - ומהאווירה ברחוב הקיבוצי גם יחד.

חוסר סבלנות זה מזכיר את הכתוב במקורותינו בעניין המפגש הראשון בין משה לעם העבדים במצרים. הללו כזכור לא שמעו לו "מקוצר רוח ומעבודה קשה". המקרא מיטיב להגדיר בארבע מלים אלו את התוכנית הפוליטית של הימין החברתי: צור תנאים של "עבודה קשה" ומיניה וביה גרמת לאנשים להיות "קצרי רוח". חברה הבנויה שworkoholics בכל דרגות השכר היא ממילא חברה של אנשים "קצרי רוח" שלא רק שמתאפיינים בחוסר אמון לזולת, אלא מתרחקים באופן אקספוננציאלי מהאפשרות לבנותו מחדש.

בהינתן "אורך רוח" ואמון, אין סיבה שלא להביט על המושג 'תמחור' למשל במבט היסטורי-מודרני ולהגיע למסקנה שלכשעצמו לא רק שאין בו כל רע, אלא שהוא מאבות היסוד של החשיבה הרציונלית בלעדיה אין לפרויקט החירות והוודאות המודרניסטי כל שחר וסיכוי. אורך רוח ואמון יביאו את המתבונן במושג 'תמחור' למסקנה המתבקשת הבאה: לא האם תמחור, אלא כיצד?

אין מקום להיכנס כאן לטבלאות ולגיליונות אקסל. אך דבר אחד ברור: "לא יעלה על הדעת" כפי שנהוג לומר במקומותינו, שבמסגרת 'תמחורם' של תפקידים, מקצועות ועיסוקים, יהפכו בני אדם לפרות על ידי אימוץ בלבדי של סולמות "ערך" המתבססים על תפיסות כלכליות שמרניות-ימניות חד-צדדיות פונדמנטליסטיות. "לא יעלה על הדעת" שבמסגרת חיישוב ערכו הכלכלי של אדם, לא תילקח בחשבון תרומתו הכלכלית בעשרות השנים בהן הוא חי. אתגר נוסף למתמחרים הוא לקחת בחשבון את התרומה החברתית-תרבותית של כל חבר, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף כלומר על ידי חישוב 'התוצר הקיבוצי הגולמי' הכולל - שלא כמו 'התוצר הלאומי הגולמי' - את סך כל הפעילות הכלכלית, החברתית והתרבותית.

סוג דומה של שיקול דעת - כלומר לא האם אלא איך - יש להפעיל גם לגבי המושגים האחרים [שיוך, הפרטה ועוד]. על כל אלו, בפעם הבאה.