כן או לא סיפק את הסחורה?
אסף אתר, חצרים, "הדף הירוק", 27.5.2004
hadaf_hayarok@maariv.co.il
למדור "עיתונות"
ב "הדף הירוק" לפני שבועיים התפרסמה תגובה לכתבה של אורי לויתן בצורת ריאיון עם הפרופ' צידון. חשוב לציין כמה הבדלים בין שני המאמרים - פרט לעובדה הלא בלתי חשובה שהאחד התפרסם ב"הקיבוץ" והתגובה ב"הדף הירוק": לויתן הוא קיבוצניק וצידון הוא תל-אביבי. לויתן מתייחס למחקר שערך, צידון מתלונן מרה על כך שהקיבוצניקים זורקים בוץ זה על זה, אבל חלק ניכר מהריאיון שלו מוקדש לזריקת בוץ אישי חריף על עמיתו הפרופסור
כמה הערות לריאיון:

צידון מספר שהוא פנה אל אנשי הזרם השיתופי "לא פעם ולא פעמיים" ושאל אותם איזה פתרון יש להם לקיבוצים שהם במגמת ירידה. "והתשובה האמיתית היא שאין להם שום פתרון". זה משפט טעון, מן הסוג שהריאיון משופע בהם. ברור ממנו שלאנשי הזרם השיתופי יש פתרון. שהם הציעו לצידון פתרון. אבל הפתרון הזה איננו אמיתי - לדעת הפרופסור. זה שהפתרונות שלהם אינם מקובלים על הפרופסור - זה לא מפתיע במיוחד.

כשהוא מדבר על הקיבוץ המשתנה ומעריך את הישגיו הוא אומר כבדרך אגב: "בלי שכר דיפרנציאלי העבודה אינה יעילה". זה מנוגד לכל מה שלמדתי מכמה וכמה פרופסורים אחרים: דווקא מקובל היום במדעי הניהול שהתמריץ הכלכלי הוא הפחות חשוב מבין התמריצים להצטיינות בעבודה.

במקום אחר אומר צידון שהמקור הגדול של חובות הקיבוצים הוא בכך ש"חברי הקיבוצים לא ייצרו מספיק." הקיבוצים עשו המון שטויות. הסיבות לחוב שלהם הן מורכבות, והמנהלים בקיבוצים הם ללא ספק האשמים העיקריים. אבל להגיד עלינו שלא ייצרנו מספיק!? אני זוכר - לפני המשבר - את ההשוואה בין שיעור הקיבוצניקים באוכלוסייה בהשוואה לשיעור התפוקה של התעשייה הקיבוצית. לא נהגנו באחריות פיננסית. לא נכנסנו מספיק מהר לתעשייה המתוחכמת. לא ידענו לשחות נכון בג'ונגל הפיננסי שהשתלט על המדינה. אולי לזה מתכוון הפרופסור כשהוא מדבר על ייצור. אולי אנחנו בכלל לא מדברים אותה שפה.

אומר צידון: "מהיכרותי עם אנשי התנועה הקיבוצית, והכרתי לא מעט, אני משוכנע שבין תומכי השינוי יש כאלה שמחפשים באמת ובתמים דרך חדשה." סוף סוף אנחנו מסכימים. משמעות המשפט היא שתומכי השינוי בדרך כלל אינם מחפשים דרך קיבוצית חדשה, אבל שיש ביניהם גם כאלה שמחפשים. יפה. זה מה שאני טוען כבר די הרבה זמן.

צידון קובע שכל הקיבוצים התחילו כקיבוצים שיתופיים, ו"יותר ממחציתם הגיעו בשיטה הזאת לעברי פי פחת". זה נכון. למיטב ידיעתי כמה עשרות אלפי עסקים קטנים נסגרים מדי שנה בגלל כישלון עסקי. אולי צריך לשנות גם את השיטה הזאת? ואולי העובדה המדהימה שכמעט מחצית הקיבוצים, בתנאי המשק הבלתי אפשריים, בשיטת חיים כמעט אזוטרית, ייחודית, בכל זאת מצליחים להחזיק מעמד ואפילו לפרוח - אולי דווקא זאת היא העובדה המשמעותית? אולי. תלוי איך רוצים להסתכל על זה.
מה טוען לויתן במאמרו?
אנשי התנועה - אבירי השינוי - טענו וטוענים כל הזמן שהדרך הדיפרנציאלית היא הדרך היחידה שתשפר הן את המצב הדמוגרפי והן את המצב הכלכלי בקיבוצים. צידון מסכים אתם. זאת הטענה המשמשת את הנהגת התנועה במאמציה לשכנע קיבוצים לנטוש את דרך השיתוף ולעלות על הדרך הדיפרנציאלית. טוען לויתן, בעקבות שני מחקרים נפרדים, שהטענה הזאת אין לה שחר. שלא המצב הדמוגרפי ולא המצב הכלכלי אינם משתפרים בעקבות השינוי בקיבוצים.

כשבאו להציע לאנשי הקיבוצים את השינוי, לא אמרו להם שהקיבוץ ימשיך להיות חולה, אבל החברים מצבם ישתפר. אמרו להם שזה יציל את הקיבוץ, יבריא אותו. ושנית - כשצידון מדבר על השיפור הסמוי שחל במצב הקיבוץ בגין התרחבות התופעה של עבודת חוץ (למשל), הוא איננו יודע (אולי איננו רוצה לדעת) שהתופעה הזאת משותפת לכל הקיבוצים - שיתופיים ודיפרנציאליים - שהייתה בהם בעיה של אבטלה סמויה. נכון שכל עוד המצב העסקי בקיבוץ הוא טוב, יש בו פחות לחץ לטפל בבעיית האבטלה הסמויה. ומכיוון שחלק ניכר מהקיבוצים השיתופיים מצבם הכלכלי טוב - בולט התיקון יותר בקיבוץ המשתנה. אבל ישנם קיבוצים שיתופיים לא מעטים, שמצבם הכלכלי דורש שיפור, ושבחרו לשפר את עצמם בדרך השיתופית, ושאחד הדברים החשובים שהם עשו היה לטפל בבעיית האבטלה הסמויה. גם קיבוצים "מסודרים" יותר עלו על העגלה הזאת. הטענה שאי אפשר לטפל בבעיית האבטלה הסמויה, בבעיית עודף העובדים בשירותים, ובבעיית ההנעה לעבודה בכלל, אלא באמצעות התמריץ הכלכלי, היא לא רק מרושעת, אל גם איננה עומדת במבחן המציאות.

את המחקר של לויתן כדאי לבדוק. הוא יותר מדי חשוב מכדי שאיזה פרופסור תל-אביבי יבטל אותו בהבל פה. לויתן בעצמו קורא לתנועה לחקור את ממצאיו בצורה רצינית (בעצם הוא מאשים אותה שלא במקרה נמנעה עד כה מלחקור את השפעות השינוי על המצב הכלכלי של הקיבוצים).

הכנסת שכר דיפרנציאלי גורמת לחלוקה חדשה של האמצעים שהקיבוץ מחלק. הוא איננו מייצר מקומות עבודה, לא משפר את ניהול העסקים של הקיבוץ. ואת המרצת החברים לעבוד יותר, לעבור מעבודה לא מכניסה לעבודה מכניסה, ולמלא את מכסת העבודה הנדרשת מהם - אפשר להשיג באמצעים הרבה פחות רדיקאליים.