מפריטים כי בוץ... חנה קליימן, יפה גליק מקומון "הארץ" "צומת השרון" 14.3.03
הזרם השיתופי:
טלפון: 03-5301382
פקס: 03-5301387
דוא"ל: shituftk@inter.net.il
לא מעט קשישים בקיבוצים רעבים ללחם. לעומתם, בעלי תפקידי ניהול מרוויחים פי חמישה. אקדמאים משתכרים פי כמה ממטפלות שנשארו בקיבוץ ועבדו עבורם, וחברים מסתירים הכנסות חיצוניות. אבטלה, מעמדות ותימחור של אנשים, זו התוצאה של ההפרטה בקיבוצים. רבים מהחברים מתלוננים על גניבת דעת וכסף, ועל כך שלא רק שהלך להם הרעיון, גם הלכו הפנסיה, העבודה והכבוד
עמותת מענה למתן סיוע לחברי קיבוצים שנפגעו מתהליך ההפרטה
אור ניר מקיבוץ גלאון היתה בבוקר יום ראשון השבוע חסרת אונים. היא רצתה להסיע את בנה החייל לתחנת האוטובוס המרוחקת כמה קילומטרים מהקיבוץ, אבל הנהלת המשק ניתקה לה את החיבור האלקטרוני למכשיר לאספקת הדלק למכוניות. רק הודות לאחד מחברי המשק בעלי המכוניות הצליח בנה להגיע בזמן להסעה לבסיסו.

11 שנים מתגוררת משפחת ניר בקיבוץ גלאון. מאז ההחלטה להפריט את המשק לפני חמש שנים וחצי היא עומדת בראש עמותת מענה למתן סיוע לחברי קיבוצים שנפגעו מתהליך ההפרטה שמתנהל לאיטו כבר כמה שנים. כ~145 מתוך 270 הקיבוצים בארץ החלו בתהליכים כאלה או אחרים של הפרטה. העמותה מטפלת בכ~800 חברים וחברות, שכ~200 מביניהם הגישו לבתי משפט תביעות נגד הקיבוצים. "אנחנו לא מתערבים בתהליך השינוי בקיבוץ, אלא אם הפגיעות בפרט מאוד רציניות", אומרת ניר. "אנחנו מנסים להגיע לפתרונות תוך קיבוציים, פונים למזכיר ומנסים לתווך בין הגורמים בסכסוך, ובדרך כלל אם המזכיר משתף איתנו פעולה אנחנו מצליחים להגיע לפתרון מוסכם. אם יש עיוות בתקנון אנחנו מסייעים בהתנדבות לחברים לקבל ייעוץ משפטי ראשוני חינם, ובמקרה שהחבר או החברה מחליטים לנהל מאבק משפטי הם נאלצים לגייס את הכסף בעצמם, משום שלנו אין תקציבים".

חדר אוכל או תרופה
בת 52 ניר, אם לשלושה. בעלה מועסק בחדר האוכל אחרי שנים שבהן שימש כאקונום בקיבוץ. בשל היותה מובטלת שנה היא איננה עומדת בתשלום החודשי הקבוע לכל חבר, 2,000 שקל בחודש לקופה המשותפת. גם רשת הביטחון, קרן שניזונה ממיסים שמוטלים על חברי הקיבוץ המופרט ומסייעת לחברים החלשים יותר, אינה עומדת לרשותה של ניר משום שיש קודמים לפניה בתור. "הנהלת הקיבוץ החליטה להעביר את הכסף הזה
לפנסיונרים, ואני עוד לא הגעתי לגיל הפנסיה", היא מסבירה. "גלאון הוא לא הקיבוץ היחיד שלא העביר תשלומי פנסיה עבור החברים, והרשת הזו אמורה לפתור את הבעיה".

לדברי ניר, גדולים ממנה כבר המשילו את מצבו של חבר הקיבוץ לעבד במאה ה~18. "היום אני בלי משכורת ובלי עבודה, אין לי זכויות בביטוח הלאומי ולכן אני לא יכולה לקבל לא אבטחת הכנסה ולא דמי אבטלה. לאורך כל השנים הבטיח הקיבוץ לדאוג לחברים, ולכן לא שילמנו לביטוח הלאומי ולקרן פנסיה, והיום אין לי אפילו הכנסה קיומית מינימלית של אגורה. ברגע האמת התברר שישנם ברשת הרבה חורים, ובהרבה קיבוצים חלק מהחברים מקבלים רק 2,000 שקל בחודש שצריכים להספיק גם למחיה, גם לטיפול רפואי ולטיפולי שיניים וגם לעוד דברים, ואז החברים מתלבטים בין להיכנס לחדר האוכל ולשלם על הארוחה לבין רכישת תרופה".

· יש לך דוגמה ספציפית?
"באחד הקיבוצים בדרום ישנו חבר שעד גיל 75 הכניס לקיבוץ שתי משכורות, ועכשיו הוא זקוק לאי אלו עזרים לאיכות חיים סבירה והוא לא יכול לקבל אותם. ואיך זה נודע לי? באחד המפגשים שלנו אחד המתנדבים ראה אותו מכניס בורקסים לכיס. כשהמתנדב שאל אותו מה קורה, הוא הסביר שזאת ארוחת הבוקר שלו למחר. הפנסיה של האיש הזה מכניסה כל חודש לקיבוץ פי כמה ממה שהוא מקבל מהמשק".

· ולמה הוא לא נלחם בהם?
"מעט מאוד חברים מוכנים להיחשף. אני מייצגת היום את אותם חברים כי לי יש אומץ לצאת ולומר את הדברים בגלוי ובקול רם. חבר קיבוץ ממוצע לא יעז להוציא הגה החוצה מתוך פחד שגם מה שיש לו יילקח ממנו. לי כבר אין מה להפסיד, כי אין לי עבודה. עד לשינוי עבדתי כעובדת ייצור במפעל של הקיבוץ, ולמרות שעשיתי קורס בגישור ורכשתי ניסיון בעבודה, בעמותה לא מנסים לסייע לי למצוא עבודה. צריך להבין שאני משלמת מחיר כפול, כי אני מזוהה כמי שמגינה על זכויות חברי הקיבוץ, וגם במקומות שיכלו להעסיק אותי בתנועה מסרבים לתת לי עבודה".
בימים אלה מנהלת ניר מאבק משפטי נגד המשק, ותובעת בין השאר תשלום פנסיה והחזרת התקציב האישי שאותו הקפיאו לה. היא בטוחה שתעוקת הלב ממנה החלה לסבול בשנה האחרונה נובעת מהמצוקה בה היא נמצאת. אחותה, שחיה בעיר, מממנת לה את הייצוג המשפטי.
"שהיא תשיג עבודה בעצמה", אומר בתגובה מזכיר הקיבוץ, אריאל הורוביץ מור. "היא לא יכולה לחיות כאן מבלי לעבוד. היא תובעת את הקיבוץ כל הזמן, והקיבוץ החליט שהוא לא רוצה בה". לגבי הסעתו של בנה של ניר טוען הורוביץ מור כי לבן יש אפשרות להשתמש ברכב של הקיבוץ בהיותו חייל.
לא מגיע לי לסיים כך
בחודש הקרוב אמורה מועצת מינהל מקרקעי ישראל לקבל החלטה מהפכנית בנושא שיוך הנכסים בתנועה הקיבוצית לחברים. להערכת מזכיר התנועה הקיבוצית, נתן טל, מדובר על כך שלכל חבר תהיה אפשרות להיות רשום בטאבו כבעלים של דירת מגורים צמודת קרקע, בהתאם לוותק שלו ולגודל הנחלה שקיבל באותו קיבוץ.
טל, שהיה בשנות התשעים מזכיר קיבוץ שפיים, הוא זה שמוליך את מגמת ההפרטה בקיבוצים ולדבריו השינוי הצליח להביא למהפך במגמת העזיבה של הצעירים, כך שאם עד לפני שנתיים נרשמה בכל שנה עזיבה של כ~1,000 בנים, הרי שבחודשיים האחרונים נרשמו יותר מ~1,000 בנים שמבקשים לחזור לקיבוץ.
סקר שערכה מינה צמח בהזמנת התנועה ובמימונה מצביע על ירידה במספר החברים שמבקשים להחזיר את הגלגל לאחור, וכיום הם מהווים כ~20 אחוז מכלל הנשאלים. טל: "בסקר גילינו שהאוכלוסייה שהכי מרוצה מהתהליכים מונה את האקדמאים מגיל 30 עד 60. הקשישים מגלים שביעות רצון פחות נמוכה, ובאופן כללי כל האוכלוסיות שבעות רצון מהמצב שלהן ברמה האישית ומעידות שטוב להן יותר. עם זאת, יש חרדות וחששות.
אנחנו נמצאים בתקופה כלכלית קשה שבה רמת החיים יורדת בכלל האוכלוסייה ויש אי ביטחון כללי, אבל בגדול אם היו עושים היום הצבעה מחודשת, אף קיבוץ לא היה בוחר לחזור למה שהיה לפני השינוי. יותר מזה, גילינו שרוב החברים היו ממליצים לקיבוצים שלא עשו שינוי לעבור אותו, והתמיכה ברעיון הולכת וגוברת".

· הבעיה היא שאין לחברי הקיבוצים שהופרטו זכויות בביטוח הלאומי.
"נכון שלחברי הקיבוץ לא מגיעה אבטחת הכנסה ולא דמי אבטלה מהביטוח הלאומי, ונכון שישנם קיבוצים שלא עשו לצערי הסדרי פנסיה לחברים, אבל זה שונה מקיבוץ לקיבוץ. עם כל זה, אין חבר שאין לו אבטחת קיום. כמזכיר התנועה אני יודע לומר שכל חבר בקיבוץ שעבר הפרטה ומקיים את החלטות הקיבוץ, זכאי למינימום הכנסה שברוב הקיבוצים היא בערך פי שניים מהכנסת המינימום במדינה, או מה שנקרא קו העוני. הסכום נע בין מינימום 6,000 שקל נטו לזוג ועד 3,000 שקל ליחיד, כולל פנסיונרים".

· יש טענה שהמרוויחים הגדולים הם אנשים בתפקידי ניהול, שמקבלים משכורות עתק.
"האמירה הזאת לא נכונה ונובעת מצרות עין וקנאה. המשכורות בחוץ יכולות להרקיע שחקים לעשרות אלפי שקלים בחודש לבעלי תפקיד ברמה של מזכיר קיבוץ או גזבר, אפילו אם החבר עובד בקיבוץ אחר. רמת השכר בקיבוצים המופרטים נקבע לפי שווי אלטרנטיבי אמיתי".

· מתי יסתיים תהליך רישום הנכסים בטאבו?
"אני מקווה שבחודש וחצי הקרוב יסתיים התהליך של החלטות המינהל בנדון, ואז זה יקרה בתהליך של עד שלוש שנים. זאת מהפכה אמיתית, שההצבעה עליה נעשית ברגליים. תהליך העזיבה כמעט נעצר. בקיבוצים רבים עשרות בנים מבקשים להתקבל לחברות, ובנים שנמצאים היום בהסדרי שנת חופש וישבו על הגדר, רצים להתקבל בהסדרים החדשים".
כאמור, הנהנים הגדולים מהשינוי הם האקדמאים, שלמדו על חשבון קופת הקיבוץ כשהיה שיתופי, ובעלי תפקידי הניהול שמשכורותיהם לא פעם גבוהות פי כמה ממשכורות החברים שלא רכשו השכלה. על רקע זה הולך וגדל מספר החברים והחברות הממורמרים שנותרו פתאום חסרי כול, ושידיעות על מצבם הקשה שורבבו מדי פעם לעיתונים.

כך, למשל, כלת פרס ישראל יהודית ארנון, אחת הכוריאוגרפיות הנודעות בארץ ובעולם והמנהלת והמייסדת של להקת המחול הקיבוצית שזכתה לפרסים בינלאומיים. ארנון, 77, בת קיבוץ געתון, מתקיימת כיום מתקציב חודשי של 3,000 שקל שמעביר אליה הקיבוץ מכספי רשת הביטחון, ובראיון לעיתון "הקיבוץ" בחודש שעבר חשפה את מצוקתה הכלכלית: "לפני תשעה חודשים נכנס געתון למודל רשת ביטחון עם הפרטות מלאות וללא הסדר פנסיה. מעכשיו עלינו לשלם הכול: אוכל, תרופות, אנרגיה, מס קהילה. בעלי ואני נאלצים להסתפק ברשת ביטחון של 6,000 שקל, ועוד סכום של 800 שקל בגין פיצויים מהשואה. זה מספיק רק למזון ותרופות... נקלעתי לקשיים כספיים. יש חברים בגעתון שמקבלים פנסיה שצברו לעצמם והם חיים בכבוד יחסי. לי אין את הפריבילגיה הזו. רבים ממכיריי רוצים לעזור, אבל אני מתנגדת... לא מגיע לי לסיים כך את מפעל החיים שמלווה אותי כבר יותר מ~50 שנה".

בתגובה לאותו ראיון אמר מזכיר געתון, שהקיבוץ מאפשר לחבריו לקחת את הרנטה במלואה, וכל גמלאי שבחר להמשיך ולעבוד גם לאחר השינוי מקבל שכר בגין עבודתו. "יהודית ארנון ובעלה לא עובדים בקיבוץ, ולכן הקיבוץ לא יכול לסייע להם מעבר לרשת הביטחון שנסמכת על כספי פיצויים והפרשי פנסיה של חברים. לדעתי אין מצוקה אמיתית בגעתון, וכל פנייה לעזרה מטופלת כנדרש", אמר המזכיר.
חשבון דיפרנציאלי
כבר שנים שנפתלי קראוס, 57, בן קיבוץ המעפיל ואב לארבעה שהקטנה בהם בת עשר, עובד במדגה של המשק שנקלע לקשיים כלכליים חמורים. לפני שנתיים עבר הקיבוץ לשכר דיפרנציאלי, והוא ממשיך להתקדם בתהליכי ההפרטה. קראוס, שהיה בעבר אחד מעמודי התווך בקיבוץ, נשמע היום מודאג ומאוכזב. "אני לא מהמתנגדים לשינוי, אבל אני מתווכח על האיך. אני בעד צדק חלוקתי. המשכורת הדיפרנציאלית משרתת את אלה שמובילים את השינוי. הם למעלה, ולא חשוב אם הם אחראים לברוך הכלכלי שאליו הגענו, הרי הם האשמים בנפילה של הקיבוץ. זה בדיוק כמו מה שקורה במדינה, כשהמנהיגות אומרת שאין כסף לעניים בשעה שהמנהלים במשק מקבלים משכורת עתק. אצלנו בקיבוץ התמונה דומה. מחלקים שכר דיפרנציאלי בצורה לא
הוגנת ולא שקופה, אין שיקולי ותק בקביעת השכר, חייל משוחרר שעובד במדגה מקבל שכר זהה לשכר שאני מקבל אחרי עשרות שנות ניסיון ועבודה. אז למנהלים זה לא מזיז כי הם למעלה ומקבלים הרבה, והבכירים מקבלים פי ארבעה בשכר אז הם אומרים שזה צודק.

"הם אומרים שהם דואגים לאוכלוסייה הוותיקה, ובאמת כשהאבא הזקן שלי יזדקק לכך יש לנו בית סיעודי, אבל הבעיה היא של אנשים בני גילי, בין 50 ל~65, שהשקיעו את השנים הכי טובות שלהם מבחינת בריאות ועכשיו אין להם פנסיה ופיצויי פיטורין, ודיני עבודה לא חלים עליהם כי אין יחסי עובד מעביד. השררה היא הדבר הכי רציני שיש פה. חגיגה של שררה".

· מה עם רשת הביטחון שאמורה לדאוג לכולם?
"רשת הביטחון תומכת במי שלא מגיע לשכר המינימום, ובוותיקים שלא מקבלים רנטות או אלה שמקבלים שכר נמוך ונזקקים להשלמת הכנסה. אבל גם זה לא מובטח, כי אם חבר לא ימצא עבודה, אין לו דמי אבטלה והשלמת הכנסה והוא נמצא בתחתית הסולם מבחינת זכויות סוציאליות. יש הבדל בין עובד בחוץ לעובד בקיבוץ. לעובדי החוץ יש דירות מפוארות ורכבים מפוארים צמודים, וידם של הקיבוצניקים אינה משגת למרות שנתנו את
נשמתם בלי חשבון במשך עשרות שנים לקיבוץ".

· עובדה שלרפורמיסטים היה אצלכם רוב.
"כי הוליכו חלק מהציבור שולל והם חתמו בלי לדעת על מה. לקחו גם הצבעות של תשושי נפש מהבית הסיעודי ועשו לובינג רציני שאם לא יתמכו, הקיבוץ יקרוס. תחת איומים כאלה דחו את כל הדרישות שלי להשמיע גם דעות הפוכות של מתנגדים כמו אמרי רון. הצבעתי לחלוקה צודקת ואפילו לא הביאו את ההצעה שלי להצבעה. הציבור התעייף ויש הולכת שולל גדולה במידע. הבעיה היא של שכבת הגיל שלנו. אנחנו מטפלים בהורינו, אבל מי יטפל בנו?".
בלוף אחד גדול
בדיוק על שאלות כאלו מנסה להיאבק אמרי רון, חבר קיבוץ משמר העמק, שמרכז ומוליך את השיתופיים, 28 קיבוצים שהחליטו לא לעבור לשכר דיפרנציאלי. "אנחנו עושים מה שלדעתנו התנועות היו צריכות לעשות, כלומר התאמות ושינויים בהתאם למציאות אבל באוריינטציה שיתופית. הפרטות בקיבוצים זה לא נורא בעינינו, אנחנו לא בעד להישאר במקלחות משותפות, אבל השאלה היא איך לעשות את זה ולהישאר עם השוויון הבסיסי שהוא מהות הקיבוץ".
· למה אתה מתנגד לשיטה הדיפרנציאלית ולשיוך הנכסים?
"אם מדובר בהחלטה רצינית של קיבוץ, שאחרי סדרת דיונים קבע שהוא הגיע לסוף הדרך ולא רוצה יותר ערבות הדדית או שוויון ערך העבודה, זה לגיטימי לגמרי. קיבוצים שהופכים להיות יישוב קהילתי, אני מאחל להם שיהיו יישוב קהילתי פורח, שזה יותר חשוב מקיבוץ נטוש. אבל מה שמטריד אותי מאוד זה מודלי הביניים, שהם לא מעבר ליישוב קהילתי או למושב, שיש בהם הרבה מגניבת הדעת וגם מגניבת הרכוש. באים לקיבוץ מנהלים ואומרים לחברי הקיבוץ שהשינוי הוא בשביל שיפור הניהול, ואז אומרים שכדי שהעניין ינוהל טוב יעשו תמחור דיפרנציאלי, ומדביקים תוויות לכל חבר כמה הוא שווה בשוק".

· מה דעתך על שיטת התימחור וההערכה שנעשית לחברים?
"אני חושב שזה לא נחוץ בשביל ניהול תקין. חשוב מאוד לתמחר כל פעילות, אבל אין שום צורך לתמחר אנשים ולהדביק תגיות. הערך הכלכלי האמיתי של יום עבודה כלשהו הוא הערך האלטרנטיבי שמשתנה מעת לעת. בתורת הכלכלה מביאים כדוגמה את הדייג שלא דג שום דג. אז יכול להיות שיום עבודה שלו הוא בעל ערך אלטרנטיבי נמוך מאוד, אבל אחרי שהוא חוזר עם ערימת דגים הערך האלטרנטיבי שלו בשמים. זה משתנה באותו היום מהבוקר עד אחר הצהריים, ולהדביק לו תווית כמה הוא שווה בשוק זו שגיאה כלכלית וגם שגיאה מבחינת הערכים של הקיבוץ".

· יש לך דוגמה ספציפית?
"הסיירת של קיבוץ משמר העמק מלאת גאווה על כך שהיא מביאה את הרווח הגדול לקיבוץ. אלה חבר'ה צעירים, שעובדים שנה~שנתיים ברצפת הייצור במפעל. אם יבוא מתמחר מעפולה הוא ידביק להם תגית של תאילנדי או של שכר מינימום, ובקיבוץ הם נחשבים בסולם ערכים גבוה מאוד, ואותו דבר חל על מטפלת תינוקות שכולם מעריצים אותה, אבל תקבל תווית נמוכה.
"החברה הקיבוצית הופכת לחברה מעמדית מהסוג הגרוע ביותר. אנשים שהקיבוץ הכי צריך אותם - המטפלות, הפלחים ואנשי הייצור - הופכים בסולם הערכים להיות במקום הנמוך ביותר, כי ככה גם המדינה מתייחסת לאנשי חינוך. ומי שמקבל שכר גבוה הם המנהלים, שחלק גדול מהם עשו את הפאשלות הגדולות גם בקיבוצים וגם מחוץ לקיבוצים, אבל הם רוצים היום לקבל יותר כסף מעוגה שלא גדלה".

· מה זאת אומרת?
"אנחנו מדברים על החברה הישראלית שבה המנהלים והדירקטורים שוחקים את הערך הנכסי דרך משכורות עתק, וכולנו יודעים לבקר את זה. ואז זה קורה אצלנו בבית: המנהלים הם בעלי ההצעות והם מעמידים אולטימטום. אחרי שהכול כבר מתומחר הם אומרים שזה רק מפתח לניהול תקין, והופכים את זה למפתח לחלוקת שכר ומקבלים פי שלושה וארבעה. ומיד יש עשירים ועניים, כאלה שיכולים לשלוח את הבן לחמישה חוגים וכאלה שלא יכולים ללכת לאף חוג, ובנים חיילים למשפחה ענייה וחיילים למשפחה עשירה, והכול בקיבוץ".

· ולא מתלוננים על זה?
"יש בעיה עם תלונות כאלה, כי עניים לא מתפארים בעוניים ולא רצים לתקשורת. מי שמספר לתקשורת הם המנהלים, שהצליחו להעביר שינוי בקיבוצים ומתפארים בכך".
· נתן טל ציטט סקר לפיו 70 אחוז מחברי הקיבוצים נהנים מהשינוי.
"הסקר הזה מוזמן על ידי נתן טל, ולא השתתף בו אף אחד מהקיבוצים של הזרם השיתופי. זה סקר של המנהלים בקיבוצים הדיפרנציאליים. הם גם הנחו אותם מה לשאול וגם סיפרו מה התוצאות, בעוד שסקרים הרבה יותר מוסמכים וגדולים שנעשים על ידי המכון הקיבוצי בחיפה מראים על תוצאות הפוכות, שמצביעות על ירידה בהרגשת הביטחון של החברים אחרי השינוי הדיפרנציאלי. הם גם חושבים שמובילי השינוי דאגו לעצמם ולא לקיבוץ, וסבורים שכנראה לא היתה ברירה, אלא לעשות את השינוי בגלל המצב הכלכלי של הקיבוץ".
· ומה אתה חושב?
"גבעת עוז וסאסא, שהיו במצוקה נוראית מתחת לבוץ, יצאו מזה בלי לעבור לשיטה דיפרנציאלית. אני מתנגד למעבר לשיטה הזאת משום שהיא לוקחת רכוש משותף שכולם עמלו עליו הרבה שנים, ושוחקת אותו בכך שמנהלים וכמה אנשים עם משרות גבוהות, שלמדו על חשבון הקיבוץ בזמן שאחרים טיפלו בילדים שלהם, מקבלים בגמר הלימודים פי ארבעה וחמישה מאותם אנשים שעבדו כדי שהם ילמדו. אם קיבוץ החליט שהגיע לסוף הדרך, צריך לעשות את זה בצורה צודקת יותר, שאומרת קודם כול נחלק את הרכוש".

· אבל זה מה שעושים עכשיו בשיוך.
"לא. אף אחד מהקיבוצים הדיפרנציאליים לא עשה שיוך נכסים עד היום, ואף אחד לא שינה את התקנון שלו. כל השיטה בנויה על בלוף אחד גדול, על חוברת שיועץ חיצוני הציע, והחברים הצביעו עליה ולא על תקנון. לפי החוק הם היו צריכים לקבל תקנון שרוב הקיבוץ מצביע עליו, אבל זה לא קרה. הם נשארו עם פערים בשכר ולא חילקו את הרכוש. צריך לחלק את הרכוש לפי הוותק, ואז מי שהוא מנהל ויותר צעיר ויש לו כוח יקבל פחות רכוש מהוותיק שאין לו כוח, וזה יאזן את העניין. כיום זה הפוך: המנהל הצעיר מקבל יותר מהוותיק, שמגיע לו. אנחנו במשמר העמק העברנו תקנון רדום, שאומר שהיה אם יעברו לשיטה דיפרנציאלית, קודם יחלקו את כל הרכוש לפי הוותק ויעשו קרן רצינית לעזרה לנכים, לחלשים, לעיוורים ולפיסחים".

· הדיפרנציאלים קוראים לזה קרן ביטחון.
"אבל זה לא תחת שום חוזה. מאוד יכול להיות שבחצי השנה הראשונה המנהלים יאמרו 'מי שהיתה לו בת מפגרת, נמשיך לשלם עליה', אבל יכולה לבוא הנהלה אחרת ולומר 'אין לנו אמצעים' ולשלם רק 50 אחוז מההוצאות. אנחנו מציעים שאם כבר מגיעים למצב שבו הכול תחת חוזים, יש לי זכויות קניין, זכויות עובד, זכויות של צרכים מיוחדים. אם אני עובד במפעל ושכני הטוב שהוא גם הבוס שלי פיטר אותי, אני מובטל
ואף אחד לא מגן עליי. לא אקבל לא דמי אבטלה ולא ביטוח לאומי".

· והקיבוץ צריך לשלם את זה?
"הם היו צריכים לדאוג עוד לפני השינוי שהשלטונות יהיו מוכנים לשלם לחברי הקיבוץ דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואז זכויות העובד היו נשמרות. אבל היום עברו לשכר דיפרנציאלי בלי לשמור על הזכויות, משום שהצביעו על חוברת ולא על מסמך משפטי. אף קיבוץ מאלה שעברו לשיטה הדיפרנציאלית לא עשה תקנון חדש או בסיס משפטי, וזה פגע בחברים. הם הבטיחו לוותיקים שייתנו להם 3,000 שקל ברשת הביטחון כי הם היו זקוקים לאצבעות שלהם בהצבעה, אבל אחר כך הם התחילו לשחוק את הסכום הזה. המשק לא מתאזן, אז מורידים את הסכום ל~2,800 שקל. ואם אתה מובטל ולא מצאת עבודה מוכנים לעזור לך, אבל תתחיל לשלם קנסות על כל יום שאתה לא עובד. זה פשוט טירוף מה שהולך, ואני מתנגד לכל המערכת הזו.

"אם לא רוצים את התגית הקיבוצית אז תעברו בצורה מסודרת וצודקת, אל תשאירו פצועים בשטח. זו רעה חולה שצריך לטפל בה, בין אם הקיבוץ עבר לשיטה דיפרנציאלית ובין אם הוא במתכונת ישנה. בשיטה הזאת אין הרגשה של שליטה במערכת, ואומרים שכל אחד יהיה אחראי לעצמו ולמשפחתו וידאג לפרנס באמצעים שלו. חלק מהחברים פשוט גונבים, כי לפי תקנון הקיבוץ אם מישהו לוקח לכיס שלו כסף מעבודת חוץ, זה כסף לא שלו.
"לרשת הביטחון אין מקורות ונתן טל יודע את זה מצוין, רק שהוא לא מספר את זה לקיבוצים. זה מודל לא צודק, מלא חורים אדירים וזמני. שיווי המשקל ייווצר רק אם הקיבוץ הדיפרנציאלי יהפוך לקיבוץ קהילתי וכל אחד יהיה בעל קניין".


· אבל היום כבר מדברים על שיוך נכסים.
"לא היו צריכים לעבור לשכר דיפרנציאלי בלי השיוך. מדברים על זה כבר חמש שש שנים ועוד לא שייכו דירה אחת באף קיבוץ. ככול שיעבור הזמן יצוצו העוולות ויהיו שביתות בקיבוצים. אנשים שותקים משום שהם חוששים מאוד לפרנסתם. יש פה פחד וחשבון אדיר".

· פעם היינו מדברים
אחת מהעוולות הפוטנציאליות שאמרי רון מדבר עליהן היא התימחור: שיטת השכר הדיפרנציאלי ייבאה לקיבוץ יועצים חיצוניים, שתימחרו והעריכו את שוויו של כל חבר בכל קיבוץ על פי פרמטרים שונים, כשהיועצים עצמם מקבלים שכר אדיר ובין החברים נוצר פער עצום בין מקבלי השכר הגבוה לבין מקבלי התמיכה מרשת הביטחון.

ספקי שירותים כמו מטפלות, אקונומים ופועלי ייצור במפעלים, שהיו מוערכים מאוד בחברה הקיבוצית בשל הערך הסגולי של תרומתם, תומחרו עכשיו במשכורות שנראות להם משפילות. כך לדוגמה שרה כהן (שם בדוי) מאחד מקיבוצי הגליל, שסיפקה שירותים בעסק קיבוצי שנסגר ולפיכך נשלחה לעבוד כפועלת ליד מכונה כששכרה נמדד על פי התפוקה בכל יום. "אני גרושה, והשינויים הללו פוגעים בעיקר במשפחות חד הוריות
ובנשים שהשכר שלהן נמוך יותר והאפשרויות שלהן פחותות. לא הכינו אותנו שיקרה דבר כזה. רוב הנשים עבדו אצלנו בחינוך, ומי שלא למדה להיות גננת או מורה סמכה על הקיבוץ. בגיל 40 עברתי לעסוק בתחום שההכנסה שלו איננה גבוהה, אבל אם הייתי יודעת שזה הכיוון הייתי פונה למקצוע אחר עם הכנסה גבוהה יותר".
המצב הלא פשוט, אומרת כהן, הביא אנשים לעשות דברים שלא עשו בחייהם. "ההנהלה מתנהגת בצורה לא אנושית ובקיצור, גונבים לנו את הכסף".

· מה זאת אומרת?
"סגרו את העסק שבו עבדתי בקיבוץ, ולמעשה לא היה לי הרבה לאן ללכת אז אמרו לי 'תחפשי, תחפשי'. היתה תקופה שנסעתי לערים סמוכות לקיבוץ, אבל לא שילמו לי את הוצאות הנסיעה והפסקתי עם זה. אחר כך עבדתי במפעל בקיבוץ בעבודה נוראית, לשבת שמונה שעות ולעשות את אותן תנועות כמו בסרט 'זמנים מודרניים' של צ'פלין. הרגשתי מושפלת. המנהל עמד לידי וכל הזמן שאל אותי 'כמה הספקת? כמה הספקת?'".

· איך את מסתדרת במצב הנוכחי?
"אני מאוד מצטמצמת ועושה חישובים. רציתי ללכת לחוג התעמלות ואני לא הולכת כי זה עולה כסף, אז אני משתדלת לעשות משהו בבית כדי לתחזק את הגוף. זה יצר מעמדות, כי יש כאלה שכן הולכים. הפסקתי ללכת לאירועי תרבות, כי לקחת מכונית זה יקר. גם הקיבוץ השתנה: פעם היו יותר נוסעים יחד, היום פחות נפגשים, אין חדר אוכל וכל אחד עושה לעצמו".

חברים רבים בקיבוצים שהופרטו מגדילים את הכנסתם על ידי עבודה מחוץ לקיבוץ שעליה הם לא מדווחים. "החלטתי שאני צריכה להגן על עצמי ולחיות ממשהו", אומרת אחת המרואיינות, "אז אפילו שאני מקבלת רק 2,000 שקל בחודש על העבודה הנוספת, אם אדווח עליה אצטרך להעביר מחצית מהסכום כמס לקיבוץ. אם הייתי צעירה יותר הייתי יוצאת למאבק משפטי, המנהלים גונבים לנו את הכסף ואבוד מי שאין לו משפחה".
בניגוד אליה, צעיר מאחד מקיבוצי הדרום דווקא מצליח ליהנות משני העולמות, מהשינוי וגם מהתרמית. "השינוי מקדם את הצעירים בקיבוץ ואני תומך בו תמיכה מלאה. למרות זאת, העבודה שלי במשק בשירותים איננה מספקת אותי בתחום האמנות, ולכן אני עובד בסתר בעבודה אמנותית נוספת מחוץ לקיבוץ ואיש מהחברים אינו יודע על כך, ואני לא משלם מס לקיבוץ על הסכום הקטן שאני משתכר".
מובטל אחד בקיבוץ
לחברי הקיבוצים שבחרו להישאר במתכונת השיתופית יותר קל להיחשף, במיוחד לאלה שמתנגדים לשינוי בחריפות. כך לדוגמה חברת קיבוץ בית ניר, אמירה בן אדיר בת ה~60, שכשהחל הקיבוץ בתהליך ההפרטה לפני שש שנים, היא החליטה לעזוב אותו ולעבור לקיבוץ משמר העמק השיתופי. בן אדיר: "החלטתי שאם לחיות בצמצום, זה רק אם יש אידיאולוגיה. בבית ניר הצליחו להתעשר ממפעל שבעבר פשט רגל, אבל לא הייתי מוכנה להשלים עם פערי השכר הגדולים לחברים. יוצא שמי שעבדה עשרות שנים בגידול ילדים ובחרה שלא לצאת ללימודים גבוהים על חשבון הקיבוץ נשארה בתחתית הסולם, ואלה שלמדו על חשבוני הפכו לגיבורים גדולים. זה חוסר צדק משווע, זה הופך אנשים לרעבים".

בקיבוצים העשירים והגדולים דוגמת קיבוץ שפיים וגליל ים, לא ממהרים לרוץ לשינוי ולהפרטה, למרות שכאמור מזכיר התנועה הקיבוצית טל היה במשך עשר שנים מזכיר קיבוץ שפיים והוא זה שמוביל את השינוי בתנועה. גם הוא וגם מזכירי קיבוצים נוספים מסבירים שמי שנאלצו לעבור את השינוי הם הקיבוצים שנמצאים במשבר, ומעטים הקיבוצים בעלי מצב כלכלי טוב שהולכים לשינוי.
"כשאתה עשיר או כשאתה עשיר בתודעה, המוטיבציה של האנשים לשינוי נמוכה", מסביר נמרוד זיו, מזכיר קיבוץ אייל שמצפון לקלקיליה, שהוביל את השינוי בקיבוץ שנקלע לקשיים כלכליים בסוף שנות השמונים. במסגרת הסדר הנושים של המשק נאלץ הקיבוץ לוותר על 1,000 דונם קרקע חקלאית של המינהל לטובת הבנקים, כששליש מהקרקע הועבר לסלילת כביש חוצה ישראל. בשאר הקרקעות חברי הקיבוץ עדיין מעבדים מטעים, אבל הקרקע שייכת רק למינהל. אייל הוא הקיבוץ הראשון באיזור שהתחיל בתהליך ההפרטה כבר לפני שנתיים, ולדברי זיו ההצלחה הכלכלית בשנים האחרונות דווקא קידמה את התהליך.

מבין 130 חברי הקיבוץ מספר זיו שיש רק מובטל אחד, כ~80 מהחברים עובדים בקיבוץ והשאר מחוצה לו. לדברי זיו, מעביר כל חבר שמונה אחוזים משכרו לרשת הביטחון, כשכל המשכורות עוברות דרך גזברות הקיבוץ. הוא מאמין שאף אחד מהחברים איננו מרמה. "השינוי אצלנו עבר ברוב של יותר מ~90 אחוז מהמצביעים, ו~83 אחוז מהחברים תמכו בו. כולם מטופלים, אף אחד לא רעב ללחם. ההכנסה הממוצעת למשפחה במשק עומדת על סכום שבין 6,000 ל~7,000 שקל. אנחנו מנהלים את עצמנו בקפדנות וההכנסות וההוצאות שלנו מאוזנות".
באייל הגיעו לשלב שבו הוחלט על שיוך דירות ונכסים עסקיים. זיו: "כבר קיבלנו את ההחלטות העיקריות לגבי הנכסים העסקיים. הוחלט להנפיק לחברים, על פי הוותק, 49 אחוז מניות מהתאגיד שבו נכללות כל האחזקות של הקיבוץ, שנשאר אגודה שיתופית שתהיה לה שליטה של 51 האחוזים הנותרים".
זיו וקיבוצו שייכים כנראה למעט המאושרים והמעושרים בתודעה ובכיס. אבל אולי מדובר כאן בסיפור אחר, של פערים מעמדיים בין הקיבוצים עצמם, או באותו סיפור עצמו של אנשים שהאמינו פעם בשוויון והיום מופרטים לשווים ולשווים פחות.