חסרי תקנה
אמרי רון, רכז הזרם-השיתופי, "הקיבוץ", 17.10.2002
דוא"ל למערכת "הקיבוץ"
למדור "עיתונות"
לא ייתכן, שבנושאים מהותיים ההחלטות התנועתיות מתקבלות בחדרי חדרים * לאחר מכן מתנהל לגביהן מו"מ חשאי עם רשויות ממלכתיות * והקיבוצים נקראים בדיעבד לקבל תקנה, שלא ידעו על "בישולה" * רכז הזרם-השיתופי מצביע (וחושף) וגם מציע (ותוקף)
לפני יותר משנה סיכמו מזכירי התנועה, נתן טל וגברי ברגיל, עם שר העבודה דאז רענן כהן על הורדת הרוב הנדרש בתקנון למעבר לשכר דיפרנציאלי: מ-75% (בחלק מהקיבוצים) ו-66% ל-60% ובלבד שמדובר על "שנת ניסיון". לעניין זה - כמה הערות.
בשם יסודות החוק
הכוונה המקורית של המחוקק הייתה, שאין כול(!) אפשרות לשנות תקנות יסוד מהותיות של אגודה. מאוחר יותר תוקנו התקנות כך, שלשינוי מהותי יידרשו 75% מכלל המצביעים או יותר (אם נקבע כך בתקנות האגודה). בחלק מהקיבוצים החליטו על שינוי סעיף 118לתקנון באופן, שהרוב הנדרש לשינוי מהותי הוא שני שלישים מכלל החברים, שעדיין מהווים, בדרך כלל, יותר מ-75% מהמצביעים. לכול הדעות, המעבר להסדרי שכר דיפרנציאלי מהווה שינוי מהותי ומחייב תמיכת הרוב הנדרש בתקנון. אלא שהתקנות נתנו סמכות (בלתי רגילה) לרשם האגודות השיתופיות לאשר תיקונים מהותיים בתקנות האגודות גם אם נתקבלו ברוב רגיל באסיפה ובלבד שהרשם אישר אותם שלושה חודשים לפני כן. הללו, לכשתוקנו בשעתו, התכוונו לרשם, שלא מנסח רעיונות שונים ומשונים (כמו שליחת חברי הקיבוץ ל"חופש", הסדר "זמני"), שבאים לעקוף את התקנות ובעיקר את כוונת המחוקק. תיקון סעיף 7 (תיקון התשס"א - 7א') המאפשר מעבר "זמני" להסדרי שכר דיפרנציאלי ברוב של 60% לא זו בלבד שהוא מוריד באורח משמעותי את "רף" הרוב הנדרש לשינויים מהותיים, אלא שכנראה גם לידתו (ערב הבחירות, תחת לחצים פוליטיים) לא הייתה לגמרי תקינה.
בשם ערכי הדמוקרטיה
אבל מעבר להיבט החוקי - קיים ההיבט הדמוקרטי. במישור התנועתי - עד לקדנציה הנוכחית - נושאים פחות כבדי משקל משינויי תקנות הקיבוץ עברו דיונים בפורומים תנועתיים וגם דיונים ואפילו הצבעות בקיבוצים. בקדנציה הנוכחית נראה שאין רגישות ל"כללי המשחק" הדמוקרטיים. לא ייתכן, שבנושאים מהותיים, שהם בנפשו של כול קיבוץ - ההחלטות התנועתיות מתקבלות בחדרי חדרים, לאחר מכן מתנהל לגביהן מו"מ חשאי עם רשויות ממלכתיות - והקיבוצים נקראים בדיעבד לקבל חוזה או תקנה, שלא ידעו על "בישולה". בלי קשר לעמדה כזו או אחרת - אין להשלים עם דפוס בלתי דמוקרטי אשר כזה.

גם במישור הקיבוצי נשברים עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. הרי כבר מזמן הסכמנו, שמבחנה של הדמוקרטיה איננו ביעילות הניהול בלבד (כולל יעילות העברת השינויים על ידי הרוב) - אלא דווקא בדרך שבה הממסד/השלטון, כול שלטון, נוהג כלפי מיעוטים. בקיבוץ - על אחת כמה וכמה. הרי ה"חוזה" שהחברים חיו על פיו עד ל"שינוי" הבטיח את כול הצרכים לפי יכולת הקיבוץ (מול ההתחייבות לתרום לקיבוץ ככול היכולת של החבר). עם ביטול הערבות ההדדית הזו, במעבר ל"חוזה" החדש, לא מובטחות הזכויות האלמנטריות, שכול אזרח זכאי להן: זכות הקניין, זכויות העובד ביחסי עובד-מעביד נורמליים וזכויות ה"נזקקים". החבר הופך לשכיר ללא כול זכויות. אין גם כול אפשרות של בחירה חופשית בחוזה אחר לכן אין גם סימטרייה במצבם היחסי של הרוב ושל המיעוט. הרי אותו מיעוט של 40%, שרוצה חיי שיתוף וערבות הדדית ושמאשימים אותו בהפעלת "עריצות המיעוט", ר"ל, נתון במצב של אין ברירה: שכן שום קיבוץ, גם לא קיבוץ שיתופי, לא יקלוט (בדרך כלל) חבר שגילו מעל 40. ואילו לתומכי השינוי - הרי יש ברירות בשפע מחוץ לקיבוץ וגם עומדת לרשותם האפשרות להחליף "חברות" ב"תושבות". לכן כפיית ה"שינוי" בכוח היא מעשה בלתי דמוקרטי בעליל.
בשם עתיד הקיבוץ
אז מהו הפתרון הצודק ל"מצבים התקועים"? פשוט להתפשר. המיעוט צריך להסכים לפתור בעיות מוטיבציה לעבודה, לדוגמה, על-ידי קשר חזק יותר בין עבודה לתקציב (השימוש ב"בונוס", למשל) או - לקיים את השאיפה לחזקת יתר של החבר על דירתו באמצעות חוזה בינו לאגודה ולא חוזה פרטני עם מינהל מקרקעי ישראל, שמתאים לקיבוץ מפורק. הרוב צריך להסתדר עם פשרה זו ולא לכפות על מיעוט גדול לחיות שלא על-פי מצפונו. ומי שרוצה לחיות ביישוב קהילתי? הרי דרכים רבות פתוחות בפניו.
לסיכום:
הצורך והחובה לפתור בעיות באמצעות הידברות ופשרה - אינם רק מצווה יהודית או סוציאליסטית, אלא נטועים עמוק בקרביה של השיטה הדמוקרטית האמיתית, במובן העמוק והבסיסי ביותר. תקנה 7א', הן בתוכנה והן בדרך שהותקנה - סותרת את כול אלה. וזו הסיבה, שאומנם הזרם-השיתופי לא יזם את העתירה לבג"צ נגדה, אבל הצטרף ליוזמיה ותומך בהגשתה.