תלושים מהקרקע - לחבר הקיבוץ הדיפרנציאלי, המתקיים מ"כלכלת עבודה", שאלת הזכויות בקרקע לא מעלה ולא מורידה. מי שנותק מרווחי המפעל, גם לא יראה דבר מרווחי הנדל"ן, במידה ויהיו



תלושים מהקרקע
מאת רונן סנדר, 22.2.2006

ראשי >

במשך זמן רב נמנעתי מלעסוק בנושא הרגיש והטעון שעניינו קרקעות הקיבוצים. ואולם,  בימים אלה, בשעה שבכירים בתנועה יוצאים למלחמה נוספת על הקרקעות, מצאתי לנכון להציע זווית ראייה נוספת לדיון בנושא.

בניגוד לדעה רווחת, המדינה היא אולי סוחר הקרקעות הגדול והמרושע ביותר. זה מתבטא בחלוקת קרקעות למקורבים ובעושק של האזרחים בעת שאלה רוכשים את דירתם. לפיכך אי אפשר לטעון שהצדק החלוקתי הוא נר לרגלי המדינה בנושא זה.

לא אתנדב לפרש את דעתי, בעד או נגד חלוקת קרקעות מדינה ליחידים. אסתייע באדם סמית', מי שנחשב למייסד הכלכלה המודרנית. כיוון שבשנים האחרונות השתעבדו בהנהלות התנועה לקפיטליזם הניאו ליבראלי – ואין פלא בכך, שהרי  באוניברסיטאות בארץ לא מלמדים תיאוריות אחרות - הנה כמה ציטוטים מפי האיש הנערץ ע"י כלכלנים רבים, המייחסים לו, משום מה, השקפות שלא התכוון אליהן.

וכך כותב סמית' בספרו החשוב ביותר, "עושר העמים", על אפשרות ההורשה של קרקע מאב לבן לדורי דורות: 

"חוק ההורשה לצמיתות (entaitls) הוא התולדה הטבעית של חוק ירושת הבכור. הוא הונהג כדי לקיים ירושת שושלת מסוימת - רעיון שהחוק ירושת הבכור העלהו לראשונה - וכדי למנוע חלק כלשהו מן הנחלה המקורית מלהילקח מן השושלת - אם במתנה, אם בירושה ואם בהעברת בעלות - בגלל סכלותו של אחד הבעלים בעתיד, או בגלל מזלו הרע. חוק זה לא היה ידוע כלל לרומאים. לא חוק ההמרות שלהם ולא חוק  fideicommisses  [שידול היורש להעביר חלק מן העיזבון לצד שלישי] אינם דומים כלל לחוק ההורשה לצמיתות, אף שעורכי דין צרפתים אחדים ראו לנכון להעטות על המוסד החדש את לשונם ומחלצותיהם של המוסדות העתיקים האלה......

ואולם במצבה של אירופה היום, כאשר אחוזות קטנות, כמו אחוזות גדולות, שואבות את ביטחונן מחוקי ארצן, אין אווילי מזה. הוא מבוסס על הנחה שאין אווילית ממנה, שאין לכול דור של בני אדם זכות שווה לאדמה ולכול אשר בה; ושאת רכושו של הדור הזה יש להגביל ולהסדיר על פי שרירות ליבם של מי שהלכו לעולמם לפני חמש מאות שנה, למשל. ואולם ברובה של אירופה עדיין מכבדים אותו, ובייחוד בארצות שבהן המוצא האצילי הוא תנאי הכרחי לקבלת כיבודים אזרחיים וצבאיים.

חוק ההורשה לצמיתות נחשב שם לחוק הכרחי לקיום זכות היתר הבלעדית של בני האצולה למשרות ולכיבודים החשובים של ארצם; והיות שמעמד האצולה חמסו להם יתרון לא צודק אחד על פני שאר האזרחים בארצם, מחשש שמא עוניים ישים ללעג ולקלס את משרותיהם הרמות, סבורים הם שמידת ההגיון היא שיזכו ביתרון נוסף."  ["עושר העמים" עמ' 360 – 361]

בניגוד למה שסוברים, אדם סמית' מתגלה לאורך כל ספרו כמי שאיננו אוהב את בעלי ההון יתר על המידה. הנה עוד חיזוק לכך:

"בעלי הקרקעות הם המעמד היחיד משלושת המעמדות שהכנסתם אינה כרוכה, לא בעבודה ולא בדאגה, אלא היא באה כביכול מעצמה. היא אינה תלויה בכול תוכנית או יוזמה משלהם. בגלל אותה בטלה, שהיא התוצאה הטבעית של הנוחות והביטחון שבמצבם, לעיתים קרובות הם לא רק בורים, אלא גם לא מסוגלים לאותו מאמץ מחשבתי הדרוש כדי לצפות ולהבין את תוצאותיה של כל תקנה ציבורית." ["עושר העמים",  עמ' 265]

מומלץ מאוד לקרוא את "עושר העמים" שתורגם לעברית ממקור ראשון – הן כדי להעשיר את ההבנה בכלכלה והן כדי לעמוד על דעתו האמיתית של האיש שעליו מבססים מרצים וכלכלנים רבים את התיאוריה המופרכות שלהם.

לחבר הקיבוץ הדיפרנציאלי, המתנהל על-פי כללי ההמצאה הקיבוצית הנקראת "כלכלת עבודה", אין זה משנה אם קרקעות המדינה ישויכו או לא ישויכו לקיבוץ לדורות. הוא הרי אמור לחיות רק משכר עבודתו. מי שנותק מרווחי המפעלים של הקיבוץ, ממילא ינותק גם מרווחי המקרקעין ולכן המאבק על הזכויות בקרקע איננו המאבק שלו. הוא לא ירוויח ממנו דבר.

 

 


ראו גם:
חברים ונעשקים - גם אם הצליחו תאגידים בקיבוצים דיפרנציאלים לשפר את רווחיותם, רוב החברים מנותקים מהצלחה זו. הם הרי הופרדו מהתאגידים שבבעלותם