האם אורח החיים הקיבוצי מתאים לטבע האדם?

התשובה היא כן

 

מאת: הנרי רפפורט, קיבוץ גלעד*

 

לדעתי, השאלה הנ"ל, שרבים שואלים את עצמם, נובעת מחוסר מודעות על אודות הטבע הבסיסי, ז"א ביולוגי, המשותף לכל בני אנוש, והמתחייב מזהות זאת. אי-מודעות זו אחראית לחולשתה הנוכחית של תנועתנו ולאי יכולתה להשפיע על החברה הישראלית והאנושות בכלל, לרוע מזלם של כולם.

 

הגזע האנושי יכול להתפתח מקוף ועד "הומו-ספיאנס", לשרוד ולטפח תרבות, הודות לתשוקות הביולוגיות לשמירה עצמית, להתקבלות והערכה חברתית, חברות וידידות, אהבה במשפחה וסיפוק מיני, יופי, משחקים (עם או בלי תחרות), שינוי בחוויה ומימוש עצמי. (ראוי לשים לב שמלבד התכונה האחרונה, יש לנו הרבה במשותף עם ידידינו הכלבים ומינים עיליים אחרים). התשוקה למימוש עצמי נובעת מיכולתו של המוח האנושי לשלוט בדמיונו, דבר שמאפשר חשיבה סיבתית ויצירתית. לאכזבתם של פילוסופים רבים ואלה המושפעים מהם, שרואים בסגולה זו תכונה מטאפיזית, היא איננה אלא שלב התפתחותי, על יסוד הדמיון התגובתי, האסוציאטיבי והקליידוסקופי של החיו×ת. יכולת זאת פועלת אצלנו ביחסי גומלין עם חשיבתנו המניפולטיבית. האחרונה היא אשר מעניקה לאישיות האנושית את אופיה האוטונומי. יתר על כן, סקירת התשוקות הביולוגיות מגלה, שסיפוק  כל אחד מהם תלוי בתגובה חיובית אם רגשית, מעשית או שתיהן ביחד מצד הזולת ו/או החברה. אם כן, ההדדיות החיובית היא הפונקציה השניה של אישיות האדם. כמו כן ידוע, בודאי באופן כללי , שכל פרט הוא ייחודי. ובכן, מאחר ואוטונומיה, ייחודיות והדדיות הן התכונות הפונקציונליות של אישיות האדם, עליו לכבד אותן כדי להיות מסוגל לספק את התשוקות הביולוגיות, לפי יכולתו ובאופן מתורבת. לא במקרה הן נחשבות כמרכיבי האושר האנושי. מאחר וגם ספונטניות החיים טבועה באישיות, השאיפה לאושר מחייבת את הפרט לפעול מרצונו החופשי ולפי מיטב הבנתו ויכולתו, למען האושר המשותף.

 

חוסר הבנה כללי לגבי חובות הפרט כלפי עצמו הוא אשר הוביל אל "החטא הקדמון" של שיתוף פעולה על תנאי, כשהתנאי הוא כמובן המחיר. עקרון התשלום לפי ההיצע והביקוש לא חל רק על תוצאות העבודה, אלא גם על כושר העבודה שהן מייצגות. בתור מצרך, חלק זה של האישיות נתון לתכתיבים של הקונה (ציבור הקונים). מצב זה פוגע באוטונומיה של האישיות. יש לקונה גם זכות לערוך השוואות בין "מצרכים" דומים, ובזה לעודד תחרות בינם לבין עצמם. כך נפגעת ייחודיותם, כי גם תחרות זאת כרוכה בהשוואה מסחרית הדדית. לבסוף, "המצרך" מקבל מחיר לפי מצב השוק, כאשר הדדיות אישיותו אינה רלוונטית.

איך העקרון המסחרי הזה פוגע בטבע האדם (ואינו רק שיקול פילוסופי) התגובות מוכיחות בבירור.

הפגיעה באוטונומיה מעוררת את השאיפה להגיע למעמד חברתי או כלכלי סמכותי ככל שניתן. זהו ערך בפני עצמו, בנפרד מיתרונות אפשריים אחרים.

התגובה למנהג ההשוואה היא השאיפה להגיע למעמד חברתי גבוה ככל האפשר, וגם להראות את סמליו. ומאחר וערך הפרט לחברה נמדד, בדרך כלל , לפי הכנסתו, הרי שהיא אף פעם לא יכולה להיות גבוהה מדי. העשיר יכול לקנות שירותים ומצרכים בשפע, ולפי סטנדרטים גבוהים, ולראות בזה את חובת החברה לספקם. הנה הדדיות.

ברור שהשאיפה לסמכות, ליוקרה שבמעמד ולעושר, היא על חשבון החירות, הכבוד והרווחה של האחרים, ומתוך כך גם על חשבון אושרם. לכן זאת חברה הירארכית, ספקולטיבית ונצלנית, ושסועה ע"י אינטרסים מנוגדים. אי-יציבות כלכלית, אבטלה ועוני במימדים משתנים גם הם בין תכונותיה הקבועות. מצב סוציו-כלכלי שלילי כזה מצמיח, באופן טבעי, הרבה קנאה ושנאה (למשל אנטישמיות) וגם פשע יכול להיות די נפוץ.

את התשוקה החברתית מנסים רבים לספק ע"י שוביניזם (כי העקרון של "כולם נגד כולם" חל גם על אומות). מאחר והמצב הכלכלי גורם גם להרבה יאוש, כולל יאוש מטבע האדם ומבינתו, יש גם תגובות כגון חיפוש פיצוי דמיוני בבידוד נחות או מסוכן, או לחילופין בבורא עולם ושמיים היפוטתי, שהוא מדריך מוסרי, ואשר למרותו צריך לציית, כדי להגיע לגן העדן. ההתחיבויות הקושרות לאמונה בלתי מציאותית כזאת יכולות להיות כל דבר, בין האבסורד לרצחני.

אבל, מצד אחר, אמונה כזאת גם הובילה לתיאור של אישיות אידיאלית שבשמיים כדוגמא לבני תמותה. כך צמחו אלמנטים של אתיקה טבעית, כגון ההטפה ל"ואהבת לרעך כמוך", שפירושה המעשי הוא: "כבד את האוטונומיה, הייחודיות וההדדיות שלך ושל רעך", ואם לא נמלא את משימתנו, ככתוב "ונברכו בך כל משפחות האדמה", מותר לחשוש שהחטאים הנ"ל יהרסו את המפעל הציוני, או לפחות יהפכוהו לבלתי רלוונטי.

 


 

מאמר זה מבוסס על חיבור מדעי מפרי עטי, "הפילוסופיה של הביולוגיה האנושית", שעדיין לא יצא לאור, אבל המעונינים יוכלו לקבל ממני עותק בעברית או באנגלית (שפת המקור).

 

הנרי (צבי) רפפורט

קיבוץ גל-עד


 


למפת אתר הקיבוצים

[כל היישומים] [כל המחלקות] [כל הכלים] [כל המאגרים]