הזרם השיתופי        

9.4.2001    /   כתובת: אסף אתר, חצרים, ד.נ. הנגב 85420    /  aatar@netvision.net.il     /       גיליון מס 20

 

הכנס הראשון של הזרם השיתופי עבר בהצלחה!

 

המארגנים חששו קצת...  האולם שהוכן לכנס היה מחולק לשנים ובאמצעו מסך (כמקובל במקומות רבים): בתחילה המסך סגור והמתכנסים מתיישבים בחצי הקדמי של האולם. אם ימלאו רק חצי אולם – ימנע המסך את הרושם של אולם ריק. אבל מיד בתחילת הכנס היה צורך לפתוח את המסך לרווחה – האולם השלם התמלא עד אפס מקום. הייתה באוויר הרגשה של כוח. המראה הזכיר בהחלט התכנסות של ועידת התק"ם, או מועצת הקיבוץ הארצי (בימיהם הטובים) – הן מבחינת האווירה והן מבחינת היקף ההשתתפות. בין המשתתפים – רבים שבאו מקיבוצים "משתנים" ורבים אחרים שבאו מקיבוצים שיתופיים שאינם חברים עדיין בזרם. (באו כ-500 צירים ומשתתפים אחרים).

 


הפתיחה החגיגית הייתה מרשימה – אפילו מרשימה מאד. הגבעטרון בהופעה ארוכה, הופעה של להקת הדגל מקיבוץ שיתופי, שהופיעה באהבה ומתוך הזדהות ערכית – לא הופעת אורח! שלוש הרצאות פתיחה קצרות, במקום הנאומים הפוליטיים הארוכים שהיינו רגילים להם בהזדמנויות דומות. בימת כבוד מכובדת לפי כל קנה מידה, ובה, בין היתר, שנים מותיקי התנועות: סנטה יוספטל ונחמן רז.

היה שם מזכיר הקיבוץ הדתי – נחום ברוכי, שיתופיסט עם קבלות. והיה מזכיר הקיבוץ הארצי לשעבר – ומזכיר משותף של התנועה הקיבוצית – גברי ברגיל. נעדר מזכיר התק"ם לשעבר ומזכיר משותף של התנועה הקיבוצית – נתן טל.

 

התקיימו חוגי דיון תוססים, רובם רבי עניין. ההשתתפות בהם הייתה ערה. היו חוגים שהיה צריך לחלק אותם לשניים בגלל ריבוי המשתתפים. לחוג שהשתתפתי בו נכנסה חברה בתחילת הדיון והתיישבה, וכשנשאלה (כמו כולם) מדוע בחרה בחוג, ענתה שעברה בכל החוגים, וזה היה המקום האחרון שבו מצאה כיסא פנוי! נחמד... 

 

אחרי החוגים אכלנו צהרים. חינם!!! (על כך עוד ידובר...) ואחרי ארוחת הצהרים התכנסנו שוב לדיונים והחלטות. זה השלב שבו – כנהוג מאז ומעולם – מתחיל הדימום... חברים מתחילים לנסוע הביתה, קצת מתוך עייפות, קצת מתוך הרגשה שאת העיקר כבר עשו וההמשך פחות חשוב, וקצת בגלל התחייבויות קודמות – אבל בעיקר מפני שכך נהוג... זה כמעט לא מכובד להישאר עד הסוף. הנה לכם מנהג שראוי לתהליך שינוי...

ובכל זאת הכנס נמשך כסדר עד סופו המתוכנן. נערך דיון במליאה, נערכו הצבעות, התקבלו סיכומים.

 

יצאנו משם בהרגשה חגיגית. כמעט בהרגשת התעלות. הפגנת כוח – תחושה של אופטימיות ואפילו רוח קרב! אמר לי אחד הצירים – צעיר בשנות העשרים, בוגר התנועה בברזיל – שהייתה לו הרגשה של נסיעה במכונת הזמן. לא רע בשביל מי שזו לו הועידה התנועתית הראשונה בחייו.

 

אחד הגורמים שייצרו בכנס את רוח הקרב, היה עיתון "קיבוץ" שחולק למשתתפים (כמו גם "הדף הירוק") במהלך ההתכנסות.

 

לעיתון הזה אני מבקש להקדיש – באופן יוצא מן הכלל – את החלק הארי של הדפים הבאים.

 

 

העורך


 

 

עיתון "הקיבוץ" מיום ה' כ"ז באדר תשס"א, 22.3.2001

 

לא לחינם עורר הגיליון הזה סערה רבתי במהלך הכנס. הוא באמת היה מעניין במיוחד.

אני מניח שרבים מקוראי העלון הקטן שלנו מקבלים, ואף קוראים, את עיתון "הקיבוץ". אבל לא כולם. חלק מאלה שמקבלים אותו - קוראים אותו באופן סלקטיבי. מפעם לפעם אני נוטל חירות לעצמי להביא מתוכו מובאות, ושמתי לב שעלונים לא מעטים מעתיקים את המובאות שלי – ולא את המקור... לכן זה לא בהכרח מיותר לצטט את העיתון המכובד.

 


 ראשית – לא היה בו כל איזכור לכנס הזרם השיתופי. מערכת העיתון התייחסה לכנס כאילו היה עוד אחת מההתכנסויות הנושאיות שנערכות בתנועה הקיבוצית – כמו למשל הכנס שדן בהטרדות מיניות שאחת המשתתפות בעיתון התייחסה אליו (להלן).

 

שנית – דווקא את הגיליון הזה בחרו עורכיו להקדיש לנתן טל. מקרה!! העיתון הקדיש שני עמודים שלמים למאמר-ראיון שכותרתו: "זה לא עוד שינוי – זו מהפכה", ושהיה מוקדש לנתן טל במלאות שנה להיבחרו למזכיר התק"ם. אחר כך הקדיש העיתון שני עמודים שלמים לראיונות עם פונקציונרים של התק"ם תחת הכותרת הכללית: "נתן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בשנה האחרונה". מה שקורין עיתונות ביקורתית לוחמת!  

 

אבל – לא הכל הצליח. אפילו בין השורות של הליקוק הדביק אפשר היה לקרוא פה ושם הערות ביקורתיות למדי. אורית נוקד ויונה פריטל מקלקלות קצת את השורה... כנראה שהעיתון הוא יותר עצמאי ממה שאנחנו נוטים לחשוב. באותו גיליון עצמו מתפרסם מאמר ביקורתי מאד על נתן טל – פרי עטו של עזרא דלומי. מאמר ברוח הזרם השיתופי פרי עטו של אורי הייטנר (שאת עיקרו אנחנו מביאים להלן), ומאמר חשוב מאד של עזריה אלון מבית השיטה המוקדש לבעיות הקשות מאד הצפויות לקיבוץ שיעסוק בשיוך דירות. מי שחושב על שיוך דירות, ויש לו גישה לעיתון "הקיבוץ" מומלץ מאד שיקרא את המאמר הזה בעיון רב!!

 

אבל המאמר שעורר במיוחד את משתתפי הכינוס היה מאמרה של הדסה ולנסי, הנושאת בתואר: "רכזת אגף חברה בתנועה הקיבוצית". כותרת המאמר: "הזרם השיתופי הכריז עלינו מ-ל-ח-מ-ה". (אגב – זאת ההתייחסות היחידה בגיליון לכנס הזרם השיתופי).

אני מרשה לעצמי לאפיין את המאמר הזה כ"מאמר נאצה". ממש כך. הוא רצוף חצאי אמיתות, אי דיוקים וגם שקרים ממש! עיתון "הקיבוץ" ביקש מניצן פלדמן תגובה, שפורסמה ביחד עם המאמר. ניצן בחרה שלא לתת למאמר את הכבוד שאינו מגיע לו. היא ויתרה על התייחסות לרוב דברי ההבל הכתובים בו, והתייחסה רק למה שנראה לה עיקר.

 

בחרתי מתוך המאמר שלוש נקודות שנראות לי מעניינות. אני מצטט להלן את שלושתן, ומעיר להן הערות משל עצמי. כרגיל – אני מזמין את ציבור עורכי העלונים לעשות בחומר הזה שימוש...

 


 

הזרם השיתופי הכריז עלינו מ-ל-ח-מ-ה

 


כותבת הדסה בין השאר:

"הזרם ממומן מתוך תקציב התנועה, כפי שסוכם במוסדותיה. עד כאן הכל בסדר. אבל ההתנהלות של הזרם מתקיימת בחוקים אחרים לגמרי מאלה שאנחנו בתנועה מחויבים אליהם. משום מה הכסף הזה, שקשה כל כך לקיבוצים לשלם אותו, מנוהל על ידי הזרם באופן שכאילו אומר: נראה אתכם אם ואיך תעצרו אותנו. לדוגמה: אגף החברה מקיים כנס חשוב מאד, בנושא הטרדות מיניות בתנועה הקיבוצית. הדבר נעשה על פי נורמות קפדניות מאד, המקובלות עלינו: האולם בלאונרדו, כיבוד קל, תוכנית מחושבת מאד, ופרסום צנוע בעיתונות הקיבוצית, תוך חישוב אחראי מאוד שכל ההוצאות יכוסו על ידי המשתתפים. מאוד היינו רוצים להזמין חינם את שומעינו, אבל בשל המשמעת והמחויבות שלנו לתקציב ולמשלם המיסים, אנחנו מוותרים על כך. והנה באותו זמן ממש מתקיים הכנס של הזרם השיתופי בגבעת חביבה, וראו איזה רוחב יד. המשתתפים מוזמנים, בלי הגבלה ובלי לשלם, ל: ארוחת בוקר קלה, ארוחת צהרים, הופעת הגבעטרון והופעת התיאטרון. וזה לא הכל: המודעות בעיתונות הקיבוצית כפולות בגודלן מהמודעות של אגף החברה, ומופיעות הרבה יותר פעמים. ואני שואלת: מי משלם? על פי איזה נורמות? מה זה אומר על שיתוף פעולה וכבוד הדדי? מנקודת המבט שלי זה נראה כמו זלזול מוחלט והתגרות. ובכלל: בכנס מתוכננות להתקבל החלטות. מי מחליט? בשם מה? את מי זה מחייב? האם כל מי שיש לו זמן להנות ממנעמי ה"זרם" זכאי להצביע ולהחליט? ואת מי מחייבות ההחלטות? גם זה נראה לי כסוג של התגרות. ולכן, עם כל הפרטים הללו ברקע, כשמגיעה נבחרת שוחרת שלום של הזרם לישיבת מזכירות התנועה, אני לא יכולה להאמין שמדובר בבקשה בתום לב לשותפות. לי זה נראה המשך של תרבות ה"כאילו": ההתגרות והמשחק של איום ופלגנות. במשחק הזה אני לא רוצה לקחת חלק."

 

איזה יופי!!! "מנעמי הזרם". היא מתכוונת לוולבו ולפלאפון שמקבל כל משתתף בזרם. או לחילופין "נבחרת שוחרת שלום של הזרם"; אם כן – לא נבחרת שוחרת שלום ולא נבחרת שוחרת מלחמה. לכל היותר מדובר בנבחרת שוחרת קיבוץ. את יודעת – קיבוץ! זוכרת? קיבוץ!!!

ולעניין עצמו: הדסה וחבריה היו מתים שכנס של הזרם השיתופי יהיה שווה ערך לכינוס של אגף חברה בעניין הטרדות מיניות (חס לי לזלזל בחשיבות הטיפול בהטרדות מיניות). כל זמן שהזרם יהיה בעיני הדסה מעין סמינר לעורכי עלונים שרוצים קצת להתרענן ביחד – אין לנו על מה לדבר. מעניין לדעת –  משתתפי מועצת התק"ם למשל, האם הם צריכים לשלם בעבור השתתפותם במועצה? הרי גם שם מחלקים קפה, שוכרים אולם. זה עולה כסף.

 

ועוד לעניין הכסף: לפי הדסה עשתה התנועה חסד עם הזרם, והסכימה לממן את פעילותו (יש ויכוח על הסכום, אבל מילא). את הפעילות הזאת מממנת התנועה מכספים אנונימיים.

למעשה: הקיבוץ שלי חבר בזרם ומשלם לתנועה הקיבוצית המון מסים שמשלמים את שכרך. לפי מיטב ידיעתי – זה כל מה שעושים במסים שלי. אני חושב שזה שימוש מאד לא אחראי בכסף. את לא עושה בשבילי שום דבר טוב, אינני מקבל מהתנועה שום שירות (אפילו תמורת הכנס לטיפול בבעיות הטרדה מינית אני צריך לשלם לחוד). המסים של ארבעה מקיבוצי הזרם לבדם יכולים לממן את כל פעילות הזרם בלי להתווכח על כך עם נתן טל. אני מציע לחברי לחדול להעביר מסים לתנועה, או לפחות חלק מהמסים, ובמקום זאת להעביר את הכסף לקרן שתממן את פעילות הזרם. מחד לא יגרם לנו שום נזק. ומאידך – נוכל לעשות המון דברים חשובים באמת שאנחנו רוצים לעשות, בלי לבקש טובות מממסד ששאיפתו הראשית היא לראות אותנו נעלמים לו מהעיניים.

 

ועוד מוסיפה הדסה:

"במשמר השרון, קיבוצי, אין אפילו התירוץ של המרחק. אנחנו באמת במקום טוב באמצע. אז למה יש לנו המון דירות פנויות להשכיר לתושבים, אחרי ששנים כבר לא בונים אצלנו אף דירה חדשה? כנראה חסר לנו משהו אחר, שמתמצה במה שנהוג לקרוא איכות חיים."

 

באמת, למה? בחצרים, קיבוצי, יש ויש התירוץ של המרחק. אנחנו נמצאים בפאתי הנגב. מקום רע בפינה. אז למה אין לנו אף דירה פנויה? (מה זה דירה להשכיר לתושבים? זה שפה שאני לא מבין.) וזה אחרי שכל הזמן בונים אצלנו דירות חדשות. כנראה שיש לנו משהו שאין ברמת השרון. אולי המשהו הזה זה הוא השיתוף? כי הרי איכות חיים אפשר להציע לשוכרי הדירות בכל אחד מעשרות הישובים הקהילתיים הפזורים על פני הארץ. מה יש לנו שאין ללהבים? רק אורח החיים שלנו. שום דבר אחר. אולי יבדוק אגף החברה, ואולי יתברר לו שמה שמאפיין את הקיבוצים השיתופיים זה מחסור בדיור והרבה ילדים? אולי אפשר להסיק מזה גם מסקנות?

 

ומסיימת הדסה:

"זכיתי להיות מוזמנת ולהצטרף לצוות המוביל של התנועה, שרואה לפניו מחויבות לפעול בדיוק בנושא הזה, של התחדשות הקיבוץ. לא נזקקתי למסע בילוש כדי לדעת מהו הקו התנועתי, הרי עליו נבחר נתן טל להיות מזכיר התק"ם. זהו הקו שהביא ומביא נתן טל לכל מקום שהוא נמצא בו, וזה הקו המתקבל באהדה גדולה כל כך בקיבוצים, במפגשים אזוריים, ובכנסים השונים. זה הקו לגביו שואלים: למה כל כך לאט, למה עוד לא רואים תוצאות, עיזרו לנו למצוא פתרונות הולמים למאוויינו, החלטותינו, קהילותינו. חשוב עד מאוד שלא ניעצר ולא ניבהל גם מהאמירות המנסות לשים אותנו בצד של הרעים. לא נתחרה על בזבוז כספי הציבור, ונפעל הלאה באופן נחוש להעצמת החברים וההנהלות בקיבוצים עד שנראה את האור."

 

אז מהו הקו? חוץ מזה שעל זה נבחר נתן טל, ושבכנסים כולם זועקים שצריך ללכת בו יותר מהר – מהו הקו?  הדסה לא מגלה לנו. אבל יש לנו מקור אחר. מספר עזרא דלומי על כינוס (בתשלום?) של פורום "הקיבוץ המתחדש" בבית ההארחה של שפיים. ואני מצטט: "דברי גלעד שפרן 'קנו' את הדסה ולנסי (משמר השרון ואגף חברה בתנועה). 'לא רוצה שוויון' היא מצהירה, 'רוצה ללכת קדימה עם קווים אדומים מינימליים של לא תרצח ולא תגנוב. זה צריך להיעשות בתהליך קצר, כדי שאנשים לא יתייאשו ויברחו'." אז קודם כל שיהיה ברור מהו "הקו".

באשר לכנסים וההתלהבות הגדולה של המשתתפים בהם – הדבר מזכיר לי את הסיפור על החכם שחיפש מתחת לפנס את המטבע שאבדה לו במקום אחר, בחושך. אני יודע למשל על כנס אחד, שהשתתפו בו 500 חברי קיבוצים, ששררה בו אי הסכמה מוחלטת עם "הקו". ובאמת גם שם לא שמעו נתן טל והדסה ולנסי מילה רעה מהמשתתפים. כי הם פשוט בחרו שלא לבוא. החוכמה היא לדעת באיזה התכנסות להשתתף.

ולבסוף – באותו עניין עצמו – תזכורת על בחירתו של נתן טל למזכיר התק"ם: מול נתן טל העמידו השיתופיסטים מועמד אחר. התנהלה ביניהם מערכת בחירות רצינית, ולכאורה אין לדעת איך היא הייתה מסתיימת. חודש לפני הבחירות, בגלל סיבות אישיות (מחלה במשפחה) פרש המועמד מן המירוץ. השיתופיסטים נשארו ללא מועמד. במשך חודש אחד הם חיפשו מועמד, גייסו את יונה פריטל והריצו אותה ללא הכנה ראויה לשמה. ואף על פי כן – ניצחה יונה ברוב הקיבוצים (רוב קטן) והפסידה בסך כל קולות המצביעים בכ-100 קולות. נתן טל – שהיה מודע היטב לשברירות ניצחונו הקטן, הבטיח להיות המזכיר של כולם, ולדאוג לייצוג נאות לשיתופיסטים בכל מערכות התנועה. איך את זה מתרגמים ל"קו" תנועתי

אנטי שיתופי – לאלוהים ולהדסה ולנסי פתרונים.


 

מי צריך אידיאלים?

 "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' 19) קולל האדם הראשון כשגורש מגן העדן. מכאן ניתן להבין, ויש המסיקים זאת, שהאידיאל היהודי, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה עבודה, שהרי העבודה היא קללה.

בחינה מדוקדקת יותר תוכיח את ההיפך. ייעודו של האדם בגן העדן, יעודה של הצבתו בגן העדן, הוא: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' 15). האידיאל, האוטופיה גן העדן – הוא חיים של עבודה ויצירה.

מהי אם כן הקללה? הקללה היא  הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידיאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידיאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו; אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן.

 

הניסיון הוא העיקר

הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את האידיאל הזה. אין זה ניסיון מושלם, ואין הוא יכול להיות כזה. פירוש המילה "אוטופיה" הוא "אי מקום", מקום שאינו קיים. מותר האדם מן הבהמה הוא בעצם הרצון לא להסתפק בקיים ולשאוף לטוב יותר. התגלמות "מותר האדם" היא בניסיון להגשים את האוטופיה, את האידיאל. עצם השאיפה היא החשובה, גם אם לעולם לא יגיע האדם לאידיאל. עצם הניסיון מקדם את האדם לחיים ראויים וטובים יותר, ואת החברה לצודקת ויפה יותר, גם אם לעולם לא יוגשם האידיאל בטוהרתו. היופי בקיבוץ הוא בעצם הניסיון(!) ליישם  את הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה.

ההפרדה הזאת מעולם לא הייתה מוחלטת, כיוון שהיא התממשה רק בתוככי הקיבוץ. היא אינה קיימת בסביבה בה הקיבוץ פועל. לכן הקיבוץ כקולקטיב אוכל את הלחם בזיעת אפו. הכנסות הקיבוץ ורווחיו הם של קולקטיב שהינו פרט בתוך חברה קפיטליסטית, שיש בה קשר ישיר בין תרומה לתמורה. כך, לכאורה, ניתן לראות בשיטה הקיבוצית מעין משחק של רמייה עצמית: בתוך גדר הקיבוץ אנו שומרים על ערכים של שוויון ושיתוף, אך החיים האמיתיים נמצאים מחוץ לגדר.

 

ש"ס של החקלאים

גישה זו, של הכל או לא כלום, היא האויב הגדול ביותר של החתירה לאוטופיה והיא מובילה לניהיליזם. החתירה לאוטופיה מבוססת מיסודה על "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה רשאי להיבטל ממנה". הפרט אינו יכול להביא לתיקון עולם, אך אין הוא פטור מלתרום את תרומתו.

ההשתייכות לחברה המנסה להגשים את האוטופיה, המנסה לקרב את האדם לגן העדן של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, היא נדבך חשוב בתיקון העולם. העולם בנוי קהילות קהילות. בעצם העבודה שקיימות קהילות החיות על פי הרעיון הזה, יש חשיבות רבה. אם הקהילות הללו מצליחות ומהוות מופת – התרומה גדולה שבעתיים. אם הן מעורבות בחברה, לוקחות על עצמן משימות מחוצה להן, חברתיות ולאומיות; אם הן מעורבות במאבק חברתי למען יותר צדק ויותר שוויון במדינה – על אחת כמה וכמה. עצם העובדה שחברה קיבוצית חיה בתוכה על בסיס ערכים של שוויון ערך האדם, נותנת לקיבוץ מעמד ציבורי נכבד וזכות מוסרית להיאבק על דמותה של החברה.

אבל מה קורה היום? הקיבוץ אינו לוקח על עצמו כמעט משימות לאומיות. התנועה הקיבוצית אינה מעורבת בכל מאבק למען צדק חברתי. מתוך התנועה הקיבוצית משודר שדר של דארוויניזם חברתי קיצוני יותר מאשר בחברה הסובבת. ביטויה הציבורי של התנועה הקיבוצית מתמצה במאבקי כוח על איוש עמדות שיאפשרו הטבה מיגזרית, מעין ש"ס של החקלאים. הדבר הגיע לשיאו בהתניית התמיכה בממשלת אחדות, במתן תיק החקלאות לשלום שמחון, והתניית התמיכה בשלום שמחון (וכפועל יוצא מכך בממשלת האחדות)  בהבטחת מנכ"ל מהתק"ם למשרד החקלאות. התנועה הקיבוצית מייצגת בציבריות הישראלית מאבק נדל"ני בלתי צודק בעליל, על שיוך הקרקע הבלתי חקלאית. התנועה הקיבוצית איננה מקימה עוד קיבוצים ואף מצדדת במדיניות של חורבן קיבוצים, ועוד מכנה את הזוועה הזאת "שלום". התנועה הקיבוצית נוהגת כתנועה מנוונת, שבראשה הנהגה צינית.

 

נקודות אור בודדות

הכל מתחיל בכך שהתנועה הקיבוצית ויתרה על שאיפתה להיות חברת מופת. הקיבוץ ויתר על האוטופיה. הביטוי המובהק לכך הוא העובדה, שברבים מן הקיבוצים (ואולי כבר, או בקרוב, רוב הקיבוצים) הונהג שכר אישי דיפרנציאלי. רבים מהקיבוצים ויתרו על המאבק למימוש האוטופיה ובחרו מרצון בקללת הגירוש מגן העדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם". ובתוך ההוויה הקשה והכמעט מייאשת הזאת, מנצנצות כמגדלור כמה נקודות אור: רביד, אשבל, נערן החדשה. הוכחה לכך שמול הניוון הרעיוני המכלה כל חלקה טובה בתנועה הקיבוצית, ומיוצג באופן מושלם בידי הממסד התנועתי הנוכחי, מתעורר דור צעיר שלא ויתר על החתירה לגן העדן. תקוותי היא שלנוכח משבר המנהיגות הקשה בו שרויה התנועה הקיבוצית, המגדלור הזה יהווה את המנהיגות האמיתית שלאורה נלך.

אורי הייטנר, אורטל


 

 

על עבודה ופרנסה ומה שאחריהם 

גילה אדר - געתון

האם "עבודה ופרנסה" זו מילת קוד שמאחוריה מסתתר השכר הדיפרנציאלי? 

האם "אחריות החבר לפרנסתו" זו אימרה שמסתירה את ביטול השותפות? 

האם שימור התקציב הציבורי לבריאות וחינוך מבטיח את קיום את הערבות ההדדית? 

 


האם יש, בכלל, טעם בהצגת השאלות הללו?  

אולי צריך לשאול שאלות בהפוך, כמו למשל: 

מה באמת עדיין חשוב לי? האם אני רוצה לשמר משהו מתוך כל אותם נושאים שהיו חשובים לי בעבר? איך אפשר לתרגם את אותם עקרונות עליהם בניתי את חיי למציאות העכשווית? 

אני בטוחה שכל אחד ואחת מאיתנו עורך חשבון נפש מדי פעם ושואל את עצמו, בפרטיות שלו, את השאלה הבאה: האם נשאר לי משהו מספיק חשוב, בחיי הפרטיים ובחיי הקיבוץ, שעליו אינני מוכן/מוכנה לוותר?  

 

עם התקדמות תהליך השינויים עומד ענין השכר במוקד הויכוח בגעתון כמו בקיבוצים רבים אחרים ואנשים רבים מתיחסים לנושא זה כמו אל קו הגבול האחרון בהגנה על עקרונות הקיבוץ.  

האמנם? 

תשובתי היא כן ולא. 

 

כן, כי הכנסת משכורות דיפרנציאליות מסירה את תוית התקן של הקיבוץ. במהלך 70 השנים בהם מתקיימים קיבוצים היתה בכל אחד מהם קופה משותפת של נכסים קבועים ושל כסף. הקופה המשותפת שילמה את הוצאות החיים הבסיסיות של כל החברים/ות ובכך סימלה את השותפות. הנכונות לעבוד ללא תמורה כספית ישירה, היתה הבטוי העיקרי של השותפות ואילו המשק, ענפי הצריכה ותקציבי הצריכה היו הביטוי לערכי השוויון והערבות ההדדית.  

ועוד אפשר להוסיף כי תשלום משכורות על ידי הקיבוץ לחבריו פרושו שהבעלים של העסק, כלומר אני, משלם לעצמי משכורת שלא אני החלטתי על גובהה אלא מישהו שהוא בעל שליטה עלי. או לחילופין אני מחליטה על המשכורת שלך שתהיה שונה משלי..... באיזו זכות? או בוריאציה אחרת: אני משלמת לעצמי....אבל זה הרי מה שנהוג בקבוץ היום.   

 

לא, מכיוון שהזמנים השתנו והקיבוץ איננו עוד כלי להגשמת הציונות ובנית מדינה ובמהלך הזה לא השכלנו להרחיב, להעמיק ולשנות את המשמעות  של ערכי היסוד. 

לא, משום שהקיבוץ של העבר לא היה מספיק טוב, הקבוץ של אתמול היה טוב לאחדים ורע לאחרים. 

לא, מכיוון שעם המציאות המשתנה מסביבנו יכולנו לשנות סדרי עדיפויות אבל בחרנו ללכת בדרך הקלה ולשמר את מה שכבר ידענו לעשות. 

לא, משום שמלבד שיטות ונוהלים יש גם מה שקוראים רוח הענין ולכן שיטות חלוקה עשויות להשתנות תוך שימור מהות חברתית.  

 

בין הכן והלא אנחנו הולכים ומאבדים דברים שהיו יקרים לכולנו. האם לא עדיף להתישב ולחשוב מה לזרוק ומה להשאיר ולטפח? האם מה שמבטיחים לנו זה מה שבאמת יקרה? 

האם אנחנו עומדים להוריד את הגיבנת האמיתית? 

 

במהות שלנו אנחנו "ב'ליבתים".  

יש לנו תעשיה מפותחת, שהיא כמו קרציה על גבנו, שדוחפת אותנו לרוץ, להשיג עוד ועוד כסף על מנת להרחיב ולהשקיע, ולהעסיק עוד ועוד שכירים שאמורים לרפד ולכלכל אותנו. מכאן גם נובעות עמדות שאימצנו לנו: הפרדת משק מהקהילה שפרושה (גם, לא רק) "שהחברים לא יתערבו במה שהם לא מבינים ויתנו לנו לנהל את הענינים בשקט". וכך גם המושגים של מרכזי רווח ותאגידים שמאפשרים יד חופשית בהעסקת פועלים שכירים במימדים שמעולם לא היכרנו וללא מיגבלה. לעומת זאת ענפי הצריכה המשותפים, שהם המבחינים בין קיבוץ למושב שיתופי, מאוימים בסגירה, כי רמת השירות לא תתחרה במחיר השרות הביתי שאינו בר תשלום, ומי שישרוד ישרוד.... (ולתזכורת: לגישות הללו קוראים טאצ'ריזם ורייגניזם על שם ראש ממשלת אנגליה ונשיא אר"הב בעבר, שהם מזמן פאסה.)  

ועוד תופעה, התנהגות הנסמכת על המבנה המשקי שמאפשרת  לשבת בבית ולהנות מפירות  הרכוש. למה להתאמץ כשאחרים עובדים למעני?   

 

כולנו שבויים בתוך קונצפציות שבנינו לנו ובתוך מבנה שאין לנו דרך להשפיע עליו, איבדנו את האפשרות לעצב את אורחות חיינו ולהתמקד בדברים שבאמת חשובים. שיטות החלוקה הפכו לעיקר בחיינו. 

בקיצור, התחלנו כעובדי אדמה ואנחנו גומרים כעובדי העגל.  

 

מה שגורם לי להרגיש רע זו הידיעה שמזמן איבדתי את גאוותי ושזה לא היה שווה בתמורה לנזיד העדשים שקיבלתי.  

 

גם היום, בגילי המופלג, חשוב לי מאד שלחיי תהיה משמעות. חשוב לי שאוכל, במידת מה, לעצב את הסביבה הקרובה אלי. דברים אלה היו חשובים לי בעבר ויהיו חשובים גם בעתיד. 

 

זו הסיבה שאינני רוצה להיתקע בויכוח על המשמעות המעשית של "חובת החבר לפרנסתו" ואני לא רוצה שיעטפו אותי ב"רשת בטחון". 

אני רוצה למצוא משמעות חדשה למושגים כגון שותפות, אחריות הדדית, הגשמה אישית, בצד עצמאות כלכלית, כבוד הדדי והעצמה אישית.  

 

המושג "ערכים" הוא מושג חמקמק שאף אחד לא יודע להגדירו במדויק, זאת למרות שערכים משמשים אותנו כמצפן להתנהגותנו בחיי יום יום בעוד אנחנו מעדיפים להתנהג כאילו אינם קיימים כלל. אני שואלת את הקוראים; למה לא ניקח את כל החבילה שנקראת ערכי הקיבוץ המסורתיים - שותפות, עזרה הדדית, עבודה עצמית, עבודת כפיים, הסתפקות במועט, דוגמה אישית, ערך האדם וערך העבודה ועוד ועוד - נשים אותם על השולחן, נמיין, נפרש, נדלל, נזרוק ונסכים על המשמעות המעשית של מה שנשאר? 

 

טוב, אז מה אם הגזמתי קצת, נזכרתי להוריד מהבוידם אלטע זאכן. בכל זאת אני מציעה להתחיל לדון בשני נושאים: בערך "עבודה" (שויון ערך העבודה, עבודה עצמית, עבודה כערך מול עבודה כהכרח) ובערך "משק" (עצמאות מישקית, יחסי משק קהילה, משק מעורב, משק ופרנסה). 

 

איננו הקיבוץ הראשון שהולך לשינויים, את התלם הזה חרשו לפנינו רבים והאופק שלו ברור. 

בלשון המעטה אומר שזה לא לטעמי, אך גם קיבוץ העבר כבר לא מספיק טוב בשבילי. 

על פי תאוריות סוציולוגיות ידועות המתנגדים לשינויים מתחלקים, על פי תגובותיהם לארבע קבוצות: פועלים, מוחים, משלימים ועוזבים. מהי החלוקה בגעתון ואיפה אני, את ואתה?