אבסורד במשק החלב
5.12.2004
www@tkz.co.il
יובל אבני
הקיבוצים "המתחדשים", שאינם מחויבים עוד לעקרון "העבודה העצמית", פועלים בניגוד לרוח החוק (חוק תכנון משק החלב בישראל) בהעסיקם עובדים שכירים וזולים במקום את חברי הקיבוץ, וגורמים בכך להפסדים לבעלי רפתות במושבים ובקיבוצים המסורתיים.
מתוצאות סקר שהתפרסם לאחרונה עולה כי במגזר השיתופי (קיבוצים) מגיע מספר העובדים השכירים ל- 55%!! מכלל עובדי הרפת, עליה של כ-30% לעומת סקר שנערך בשנת 1999 כאשר במספר הזה כלולים גם הקיבוצים ה"מסורתיים", כך שב"מתחדשים" אחוז העבודה השכירה עוד גבוה בהרבה.

השינויים המתחוללים בקיבוצים הקרויים "מתחדשים" בשנים האחרונות, קרי מעבר ממשק קואופרטיבי שוויוני – למודל של תאגיד "עסקי לחלוטין" ש"בעלי המניות" שלו הם חברי הקיבוץ? - יוצרים אבסורד בענף רפת החלב כאשר הרפתנים במושבים (מכסה אישית) ובקיבוצים ה"מסורתיים" (אשר מקיימים את עקרון העבודה העצמית), מסבסדים מכיסם את הרווחים הגבוהים מענף הרפת של אותם קיבוצים "מתחדשים", רווחים הנובעים מהעדפתם ("התייעלות" עסקית כמובן) של האחרונים להעסיק עובדים שכירים (בעיקר תאילנדים) על חשבון חברי הקיבוץ ובניו שאמורים כעת לקחת "אחריות" ולדאוג בעצמם לפרנסתם, ושבפועל חלקם הופכים למובטלים, והשאר נאלצים למצוא לעצמם מקצוע אחר.

בחסות חוק "תכנון משק החלב בישראל (1992)" חוק שמטרתו העיקרית הנה – "הבטחת תמורה הוגנת לחקלאי עבור עבודתו והשקעתו בייצור החלב", נקבעת התמורה אותה מקבלים יצרני החלב עבור כל ליטר חלב שהם מייצרים במסגרת מכסת ייצור פרטנית שניתנה לכל אחד מהם, עפ"י שיטת ה"קוסט פלוס" כלומר, עלות הייצור הממוצעת לליטר חלב, פלוס "תמורה הוגנת" עבור עבודתו העצמית של החקלאי, שנקבע שתהיה שווה לעלות השכר הממוצע במשק ותמורה הוגנת להשקעתו, שנקבעה לכ- 10.5% תשואה שנתית על ההון המושקע ברפת הממוצעת.

עלות ייצורו של ליטר חלב נקבעת באמצעות "סקר עלויות" הנערך מדי שנתיים שלוש, שסוקר את סך התשומות הכרוכות בייצורו של ליטר חלב, כולל כמות ה"עבודה השכירה" וכמות ה"עבודה העצמית" המושקעות בממוצע ברפת הממוצעת. כאשר עובד "עצמי" אחד (עלות השכר הממוצע במשק) שווה בעלות העסקתו - לשני עובדים שכירים (עלות שכר המינימום).

התוצאה מכל זה הנה עיוות מוחלט של החוק ומטרותיו ע"י מתן פרס ליצרן חלב "יעיל", המעסיק עובדים שכירים זולים וזרים (קיבוץ "מתחדש") וקנס ליצרן חלב "בלתי יעיל", כזה שעוסק בעצמו בעבודת הייצור, שכן המחיר הוא אחיד ומשקף כאמור את הממוצע בין שניהם.

עיוות נוסף נובע מתמחור שונה (שכר דיפרנציאלי) בין מעט החברים שעוד נותרו עובדי הרפת, (שפעם נקראו הרפתנים), על פיו רובם משתכרים מתחת לשכר הממוצע, שנקבע כתמורה ההוגנת.

כל זאת כאשר "צו הפיקוח על המחירים-ייצור חלב (1957)" המסדיר את משק החלב בישראל, קובע מפורשות בהגדרתו את יצרן החלב – "אדם בעל עדר פרות ורפת, העוסק בעצמו בייצור חלב"

יש לזכור שמטרותיו של חוק "תכנון משק החלב בישראל (1992)" אמורות גם לספק את "התכלית הראויה" לעובדת היותו סותר את חוק יסוד "חופש העיסוק" בכך שהוא מונע את העיסוק בייצור חלב מכל אדם שאינו מוכר כיצרן חלב ע"י שר החקלאות ושאין ברשותו "מכסת חלב". החוק יוצר למעשה קרטל מונופוליסטי חוקי של יצרני החלב הקיימים ואינו מאפשר לאחרים כניסה ל"מועדון".

מתוצאות הסקר האחרון (2003) שהתפרסם לאחרונה עולה כי במגזר השיתופי (קיבוצים) מגיע מספר העובדים השכירים ל- 55%!! מכלל עובדי הרפת, עליה של כ-30% לעומת סקר 1999 ובמספר הזה כלולים גם הקיבוצים ה"מסורתיים", כך שב"מתחדשים" אחוז העבודה השכירה עוד גבוה בהרבה.

מנתוני הסקר ניתן לראות כי ההבדל ביעילותן של רפתות משפחתיות קטנות במושבים (50-60 פרות) לבין הרפתות הגדולות בקיבוצים (300-900 פרות) מצוי בעיקר בהרכב כוח העבודה ולא בכמות ימי העבודה, (פער של כ- 14 אגורות\ליטר לטובת הקיבוצים), כאשר בכל יתר הוצאות הייצור הפער מצטמצם לכדי 4-5 אגורות לליטר בלבד.

בכוונת קבוצה של רפתנים ממספר קיבוצים "מתחדשים" לפנות לבג"ץ בדרישה להעביר את מכסות החלב מהקיבוץ – לחבריו הרפתנים כמכסה אישית כמו במושבים, או לאגודה שיתופית נפרדת שחבריה יהיו אותם רפתנים העוסקים בפועל בייצור החלב.
הכותב הנו בן קיבוץ שפוטר מעבודתו ברפת והוחלף בעובד תאילנדי
אין האתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים

מסמכים חדשים במדור דעת אורחים