תרומת התעשייה לקהילה
אלישע שפירא, עין-השופט, "הדף הירוק", 22.7.2004
hadaf_hayarok@maariv.co.il
למדור "עיתונות"
קביעת מטרה רב ממדית

בשונה מהקפיטליזם הגס, הרואה "ברווח לבעלים" מטרה בלעדית, חד ממדית, של העשייה הכלכלית, הולכת ומתגבשת תפיסה אחרת, רחבה יותר, המציגה "פונקציית מטרה רב ממדית" לפעילות הכלכלית. קהילת העסקים הנאורה מתבוננת בשנים האחרונות על שלושה ממדים עיקריים של התרומה, בסדר הבא: תרומה לעובדים, תרומה לקהילה ורווח לבעלים. תפיסה זו התבססה בשנים האחרונות עד כי יש המעריכים את שוויה הכלכלי של הפירמה על פי שלושת הממדים גם יחד. בנוסף לתרומה החברתית, מלמד הניסיון כי פירמות שפעלו מתוך מחויבות לשלוש המטרות, הביאו גם יותר רווח, לאורך זמן, לבעלים.

הקיבוץ הקדים את החשיבה הכלכלית-חברתית החדשה בשנות דור, בהבנת חשיבותם של שלושת הממדים הנ"ל, ובהבנת קשרי הגומלין שביניהם. יותר מכך, הקיבוץ יצר בפעילותו הכלכלית חפיפה רבה (שאף פעם לא הייתה מלאה) בין: הבעלים, העובדים והקהילה - הקיבוץ. לשלמות התמונה צריך להזכיר כי המשבר הכלכלי של הקיבוצים, בשני העשורים האחרונים, נבע מבעיות מבניות של המשק הקיבוצי ומתהליכים שעברו על הסביבה העסקית בארץ ובעולם. הכשלים לא נבעו, למיטב הבנתי, מהשילוב המקורי של: בעלים, עובדים וקהילה, גם אם נדרשו שיפורים מסוימים בניהול המערכות.
בין צדק לצדקה

עד כאן אני מאמין שרובכם, הקוראים, תסכימו עם הכתוב. סביר שתרימו גבה בתמיהה, על שום מה העליתי את הדברים על הכתב ולמה אני מטריד את מנוחתכם.

ובכן... הסיבה לכתיבת דברים אלו היא הפרשנות הרווחת, הבעייתית לדעתי, בלשון זהירה מאוד, על פיה פועלים עסקים רבים כדי לממש את המטרות שהזכרנו.

והרי כמה דוגמאות: בנק ידוע בישראל זכה לאחרונה בפרס יוקרתי על תרומתו לנזקקים. יפה מאוד, אך איש מבין שופטי הפרס לא שאל מה הייתה תרומתו של הבנק להפיכתם של אזרחים רבים לנזקקים. איש לא שאל כמה משפחות נזרקו לרחוב, על ידי אותו בנק, היות ולא יכלו לעמוד בתשלומי המשכנתה.

דוגמה נוספת: פירמה חשובה זכתה לסיקור מרשים בתקשורת על משלוח חבילות שי לחג, למשפחות חסרות אמצעים. חברה זו התפרסמה גם בזכות "מהלך כלכלי מבריק", כאשר פיטרה את כל עובדיה הקבועים וחזרה להעסיקם על ידי חברת כוח אדם, לאחר שמחקה את כל הזכויות שצברו העובדים בשנות עבודתם.

ואפשר היה להביא דוגמאות נוספות ולספר עוד ועוד...

נכון יהיה לומר, כי ככל שהחברה הישראלית נעשית יותר אכזרית ומקוטבת, עולה ופורחת בה "תעשיית הצדקה". היינו לחברה שיש בה יותר צדקה והרבה פחות צדק. זו חברה שמוביליה אומרים בערך כך: "הפערים הם טבע העולם ותנאי לכלכלה משגשגת. אי אפשר ולא נכון לשנות את המציאות בה העשירים מתעשרים יותר והעניים ממשיכים להתרושש. במציאות זו עלינו (המצליחים) לתרום משהו לנזקקים, כדי להקל מעט על מצוקתם". כך בפירוש הסביר לי פעם מנכ"ל של בנק גדול. משכורתו של אותו מנכ"ל די היה בה כדי לקיים בכבוד מאה(!) עובדים לפחות. ביודעין או שלא ביודעין נועדו התרומות הללו להשיג בעיקר "שקט סוציאלי" ולמרק את מצפונם של התורמים.
הקשר הקיבוצי

ייתכן שגם בשלב זה עדיין תתמהו על שום מה טרחתי לכתוב דברים כה ידועים, כמעט מובנים מעליהם.

ובכן, חברים, לאחרונה אני מזהה תופעות דומות גם בחלק מהקיבוצים.

מפעלים ועסקים ש"הופרדו מקהילותיהם" (להבדיל מהסדרת היחסים והניהול) מפעלים ש"השתחררו" כמעט ממחויבותם לעובדיהם חברי הקיבוץ, מפעלים שפגעו גם בזכויות עובדיהם השכירים, מפעלים שניהולם הועבר למנהלים חיצוניים, הרואים בקיבוץ רק "בעלים", במובן היותר מצומצם של המילה, מפעלים כאלו החלו להתגנדר בתרומתם לנזקקים בעיירה השכנה. איגוד התעשייה הקיבוצית קיים לאחרונה יום עיון, שהוקדש ל"תרומת המפעלים הקיבוציים לקהילה". בסדר היום של יום העיון לא נכלל אפילו דובר אחד שידבר על תרומת המפעלים לקהילות בתוכן הם פועלים ומתוכן הם צמחו - הקיבוצים. היו סיפורים מרתקים ומרגשים (באמת) על תרומה לנזקקים שבחוץ, על עשייה התנדבותית ועל תרומה כספית. התרומה לנזקקים אכן ראויה לכל שבח, בעיקר כאשר היא מושתתת על עשייה התנדבותית וכאשר היא באה בנוסף ולא במקום המחויבות הכוללת לקהילת הקיבוץ ולעובדים.

מחויבות זו כוללת, להבנתי, מגוון של מרכיבים, ביניהם: תרומה לתעסוקה מפרנסת לאוכלוסיות מגוונות ומרחב למימוש עצמי, השתתפות בחינוך הנוער לערכי העבודה, עידוד ההשכלה כחלק מטיפוח ה"הון האנושי" של המפעלים והקיבוץ, תרומה לחיי החברה וליצירה התרבותית והאמנותית, שמירה על איכות הסביבה במעגל הרחב וטיפוח חזות נאה למפעל ולסביבתו הקרובה, חיזוק ההזדהות עם המפעל והקיבוץ ויצירת "גאוות יחידה" על ההישגים המשותפים.... כל אלו ועוד. הפירוש המצמצם את התרומה לקהילה למעט צדקה, חוטא לעניין וגורם לציניות, במקום שנחוצה דווקא מידה רבה של פתיחות, יושרה, הזדהות ויוזמה.
השפעה על החברה הישראלית

לסיום הערה קצרה על מעורבותנו בהתרחשויות המסעירות את החברה בישראל. החברה הישראלית אינה מצפה לתרומותינו ולהתנדבותנו, המבורכות לעצמן. יותר מכל היא זקוקה לשותפי אמת, כדי לבנות ביחד כוח חברתי - פוליטי חדש. כוח שיאבק על שינוי המגמות בתוכה. כוח שיפעל כדי לצמצם פערים, יילחם על יותר צדק חברתי ויחזיר לנו את מידת הסולידריות הנחוצה לקיומה של כל חברה. (כל זאת בנוסף למאבק המתמשך על השלום). כוח שימלא את החלל שנוצר לאחר קריסתה של תנועת העבודה. אנחנו, חברי הקיבוצים, איננו כבר ה"אליטה המשרתת", כפי שהיינו עשרות שנים, אנחנו ה"עם הסובל". כמו רבים אחרים, גם אנחנו בין נפגעי המדיניות הכלכלית-חברתית ההרסנית. אנחנו אמורים להשתתף במאבקים החברתיים, כבעלי עניין וכנובע מערכינו גם יחד.

השתתפות זו תהיה אחת הפנים היותר חשובות של תרומתנו לקהילה.