בלי הסכמות, זה לא ילך
דובי הלמן, יטבתה, "הדף הירוק", 22.7.2004
hadaf_hayarok@maariv.co.il
למדור "עיתונות"
דובי הלמן
רק כשהנעל לוחצת, אומרים, מתחילים להרגיש את כף הרגל. כל עוד הלב פועל כסדרו, מי מאתנו נותן את דעתו על המשאבה הפלאית הזו שעליה תלויים חיינו כעל חוט השערה. כאשר הלב ומערכת כלי הדם סביבו מאותתים לנו שהם בצרות, מייד נפתח דף חדש בחיינו שבו תולדות הלב, תפקודו, מערכת התמיכה התרופתית - מתחילים למלא תפקיד מאוד מרכזי. כאשר בקיבוצנו עברו חלוצי הלב את ניתוחי המעקפים, ונוכחנו שהם חוזרים למסלול החיים כאילו עוד יותר
בריאים, חשבתי לעצמי שאולי כדאי לעשות לכולנו, כטיפול מונע, החלפה מוקדמת של כל כלי הדם הסובבים את הלב, במקום להיות מופתעים מהתקפות מן המארב.

הרהורים אלה תפסו אותי כאשר התחילו לעסוק בתנועה באובססיביות מופגנת בנושא הערבות ההדדית. כל חיינו עד כה היו מבוססים על סוג משובח של ערבות הדדית ואנחנו לא ידענו כלל את שמה. עכשיו, אנחנו יושבים וכותבים לא רק על לוח לבנו, אלא על לוחות החוק בישראל - כך וכך תראה, תישמע, ותוכתב, אותה ערבות הדדית. אחת ההגדרות הקולעות ששמעתי לערבות הדדית היא ההגדרה הבאה: ערבות הדדית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מן הערבים חי ומתנהג כאילו אין בעולם אף אחד שיכול לערוב לו. כל כך למה? כי כל קבלת ערבות מחלישה בלי שתרגיש בכך את זהירותך שלא להיכשל ולהכשיל גם את חברך. מדוע כשלה הערבות ההדדית החוזית שהייתה קיימת בין הקיבוצים? משום שלא ידענו לזהות את הגבול הדק המושגי שבין עקרון פעולה לבין הסדרים הבנויים על אותו עיקרון. אם אתה חושב במונחים של ערבות לשותף שלך, לחבר שלך - תמצאו כבר את הדרך להפעיל אותה ולתת לה ביטויים בהקשרים רבים ושונים ללא שום הסדרים. אם מדובר במי שאינו חברך ואינך נותן בו אמון - כל הסדר של ערבות הדדית רק יסבך את שניכם. הפניקה הנוכחית האופפת את המהלכים לרוץ אל רשם האגודות ולרשום שם תקנה חדשה מחייבת להסדרי ערבות הדדית, אינה אפילו בגדר של תרופה ללב חולה. שום מערכת יחסים בין חברי קיבוץ לא תשוקם ולא תתוחזק ע"י הסדרים בפיקוחו של רשם האגודות. לעומת זאת, אנחנו מביאים אל בתינו את בתי המשפט, בעל כורחם, כדי שהם יהיו המסדירים את חיינו פנימה.

בעת הדיונים בוועדת הסיווג, היה זה אריאל הלפרין שניסה בכל כוח השכנוע שלו למנוע את ההמלצות בדבר ערבות הדדית הסדרית. הוא הזהיר אותנו מפני מציאות של אין סוף תביעות שלא יהיה להן מענה אפשרי מבחינת מצבם הכלכלי של הקיבוצים או בכלל. מאחר ובעבר כתבתי דברי ביקורת על התבטאויותיו של אריאל לאחר גמר עבודת הוועדה, אני מוצא לנכון להודות כאן שבנושא זה הוא ראה את הדברים נכוחה. לכולנו הייתה הרגשה שכמו גם בעבר כן גם עתה - יש חשיבות לקבוע גבולות להגדרת הקיבוץ. לא חשבתי שזיהוי הצהרתי זה יהפוך לדרך בה התנועה מבקשת להיות הסמכות הקובעת, בעזרת השוט של הרשם ובתי המשפט, את גבולות המגרש. איחוד התנועות קם על הרעיון של הרחבת גבולות הגדרת הקיבוץ היחיד והרחבת ההגדרה של התנועה כדי שעין זיוון, שניר, משמר העמק וחצרים - יוכלו להמשיך להיות חברים באותה תנועה. עכשיו מבקשים הגדרות חדשות, אשר ישאירו מייד כמה קיבוצים מחוץ לתנועה. יש דברים בחיינו שהם הרבה הרבה יותר חשובים מהצורך של מזכירים לבשר ברבים שהנה הנה, בפעם הראשונה, נולד המושג רב ההדר שערבות הדדית שמו, או שהנה סוף סוף יש לנו תנועה שיש בידה גם שוט. מה שרבים וטובים בינינו כבר שכחו, עוד לא למדו אלה המבקשים היום לרצוע את הקיבוצים אל מזוזה חלולה.

כאשר אתה מבקש לברוח מקבלת אחריות על דברים קשים, יש לפניך שתי דרכים עיקריות לברוח בהן. האחת היא לסגת לאחור והשנייה היא מה שקוראים לברוח קדימה או אל המרום. מה שעושה התנועה מזה זמן רב היא הנסיגה לאחור. כמובן שרצוי לתת לכל התקפלות את ההילה של מעבר לדרך חדשה. יעני ניהול קרב של תנועה לאחור. לא מספיק להודות בכך או לאהוב את הרעיון שעדיף רכוש פרטי על רכוש משותף או עדיף סיוע הדדי מוגבל על פני ערבות הדדית לא מוגבלת. לא מספיק פשוט לרצות לצבור רכוש פרטי וגם להוריש אותו לבני חלציך. צריך לתת לכל הצרכים הטריוויאליים הללו נופך של חדשנות חברתית ובשורה לכל החולמים על עולם של צדק ושוויון.

אבל כאמור יש גם דרך אחרת. אתה יכול להתרומם מעלה מעלה, או לרוץ קדימה קדימה, ולהגיד שצריך לאחד את כל האנשים, להביא אותם לפעול במשותף, תוך הבנה הדדית והמון הסכמות, וכך תתגשם החברה האזרחית החדשה, החברה הטובה, החברה האלטרנטיבית. כל מעשה שהוא פחות מחזון זה, קטן ממנו, הוא כלום. למרות שאינני יודע האם יש אי שם שדה כוח רוחני שבו פועלים בהרמוניה כל הגורמים האנושיים על פי אותם חוקים. למרות שאינני יודע עדיין אם לא תורת הכאוס היא התורה המסבירה יותר מכל תורה אחרת גם את העולם הגשמי וגם את העולם הרוחני, למרות זאת, אני ממשיך להאמין בכך שצריך שיהיה חזון מדריך. אלא שהדרכה זו נחוצה רק כדי שיינתן דחף לאנשים להמשיך ולתקן, להמשיך ולחפש במה יכול אני, שכל עולמי הוא עולמה של נמלה, לתת משהו לאחרים. כאשר הופך החזון להיות אמצעי לבריחה מההליכה בתלם הארוך, הקשה, המתסכל, מוטב לו שנזהה אותו כעוד סוג של משיחיות.