הדרך העקומה לפרוק לוחמי הגטאות


רונן סנדר * | 6.7.04
על שתי מגבלות יסודיות הלינו חברים בקיבוץ לוחמי הגטאות; כמות הכסף הפנוי שבידי החברים לא הספיקה להם, וחוסר היכולת לצבור נכסים כדי להוריש לילדים. זאת תמצית את זעקתו של משה שנר מקיבוץ לוחמי הגטאות [מוסף הארץ 25.6.04] על חטאו של הקיבוץ. מכאן מלחמת החורמה שהפכה את הקיבוץ העשיר והמסודר לוחמי הגטאות לקיבוץ דיפרנציאלי.

הלוואי שרק אלה היו בעיותיהם וחסרונותיהם של קיבוצים, הלוואי וניתן היה להאמין כי זו ורק זו הייתה המצוקה שדחפה את שנר וחבריו לגרור את קיבוצם לסחרור הדיפרנציאלי – שכר משולב ולאחריו רשת ביטחון, לאחריו אם מותר לנחש הפירוק הוא קצה המנהרה.

האם הדרך לפתור את שתי המצוקות הללו היא שכר דיפרנציאלי? שטויות, זו אולי הדרך העקומה ביותר כדי לפתור את העניינים המציקים הללו, המטרידים חברים רבים בכל הקיבוצים. דרך עקומה בחרה הנהלת לוחמי הגטאות שגוררת איתה סל של בעיות ועיוותים אחרים החמורים שבעתיים.

הנה שתי דרכים פשוטות ויעילות להתמודד עם הצורך בהגדלת הכסף הפנוי, וההורשה לבנים.
הדרך הראשונה,
מפליא כמה פשוטה, שינוי דרך הקצאת כספי הקהילה לחברים ללא כל שינוי דרמתי במבנה הקיבוץ. כיוון שסה"כ תקציב הקהילה קבוע ומותנה ברווחי הקיבוץ, יכולה הקהילה באופן דמוקראטי להחליט על שינוי החלוקה של כספי הקהילה כך שסעיפי הוצאה משותפים כגון חינוך, בריאות, תחבורה ועוד סעיפים רבים שונים ומשונים יועברו להגדלת תקציבם האישי של החברים. עם יותר מזומן בכיסו יוכל כל חבר להחליט כמה על מה ולאן יוציא את תקציבו האישי וחופש ההחלטה יגדל. בדיוק כמו הפרטת סעיפי החשמל המזון והמספרה והעברת התקציב לידי החברים.

הקהילה גם יכולה להחליט על פתיחת תכנית חיסכון כתחליף להורשת הדירה של החבר, את הסכום המצטבר יעביר הקיבוץ ליורשי החבר ביום מותו. רצוי לציין כי בהצעות אלה יש מרחב תמרון גדול, חשוב להתחשב בהעדפותיהם של החברים, יכולתו הפיננסית של הקיבוץ ומתוך זהירות לשמור על הגינות רבה ככל האפשר.

זה לא רעיון שהגיע משום מקום, ישנם קיבוצים שיתופיים המיישמים חלוקת כספים ברוח זו ובכפוף ליכולתו הפיננסית של כל קיבוץ חבריהם טובעים בכסף פנוי.
הדרך השנייה,
מסובכת במקצת, אבל יישומית בהחלט; פירוק הקיבוץ מרצון. מהנתונים שהובאו במאמר שהתפרסם [מוסף הארץ 25.6.04] יש בידי הקיבוץ הון רב הניתן לחלוקה. על פי הערכה גסה, כל חבר שעבד מסיום שירותו הצבאי ועד הפנסיה בקיבוץ לוחמי הגטאות יכול היה לשלשל כמיליון ₪ לאחר מס לכיסו, ואף יותר.
סכום כזה היה מאפשר מחיה בעושר ובעושר של חברי הקיבוץ ועוד הורשה נאה לילדיהם. הקיבוץ היה הופך לישוב קהילתי על פי חוק והחברים היו נשארים בדירותיהם עד סוף ימיהם. למרות אי הוודאות בכל הקשור לשיוך דירות מסתמן ששיוך הדירות לקיבוצים מתפרקים קל ופשוט יותר מאשר תחת הגדרת קיבוץ מתחדש.

לא בטוח שהצבעה על פרוק הייתה עוברת בקלות, ידוע שהנהלות קיבוצים המצהירות בחדרי חדרים על שמטרתן הסופית היא פרוק הקיבוץ, נדרשות למידה רבה של מתק שפתיים, הונאה ואיומים כדי להעביר שכר הדיפרנציאלי. זאת מתוך ידיעה שלא יקבלו את הרוב הדרוש להחלטה על פרוק. אולם, אם נדרשו 15 אחוז מהון המניות של טיבעול כדי לשכנע את חברי לוחמי הגטאות להצביע בעד שכר דיפרנציאלי, בהחלט נראה שבסיוע חלוקת מאה אחוז מהון הקיבוץ בין החברים הייתה הצבעה על פרוק עוברת את הרוב הדרוש.

כך אולי הייתה נחסכת מחברי לוחמי הגטאות הדרך העקומה של פרוק בסלאלום דרך השכר הדיפרנציאלי.