יתרונות השיטה ושאלות בצדן
אבישי גרוסמן, 16.7.03
אנחנו מרבים לדבר על חסרונות השיטה הקיבוצית. אולי זאת תופעה טבעית, כמעט אוניברסלית. מה שיש ברשותנו, חושבים רבים מאתנו, הוא מובן מאליו, מתנת טבע שמגיעה לנו מששת ימי בראשית. ולכן, מרבים להדגיש את החסר, את מה שהיינו רוצים שיהיה אבל אין ידנו משגת לממשו. מה עוד שאחת התכונות האנושיות הנפוצות היא שלעיתים קרובות אנחנו מצטערים יותר על מה שהחמצנו מאשר שמחים על מה שהשגנו. חברי הקיבוץ אינם יוצאים מהכלל בכול הקשור להגשמת כלל אנושי זה.
הקיבוץ הוא חברה סגורה, מוקפת גדר ממשית ווירטואלית. מה שמתרחש מחוץ לגדר, בחברה שמסביבנו, נתפס על ידנו לעיתים קרובות, כאילו הוא מתרחש במקום אחר, בבחינת מציאות הנשקפת מבעד למטפחת משי שקופה למחצה. עובדה זאת גורמת לנו לעיתים קרובות לעיוותים ביכולת ההשוואה, כלומר היכולת להערכת מצבנו לעומת מצבם של אנשים אחרים החיים במסגרות חיים אחרות. עיוותים אלה גוברים ככול שהדימוי שחנו בעיני עצמנו נמוך יותר.

בקיבוץ, כמו בכול מקום מגורים אחר חיים אנשים שונים באישיותם ובביוגרפיה האישית שלהם האחד מהשני. הצרכים והרצונות, החלומות והשאיפות, התסכולים ותחושות ההישג, הבריאות והחולי, שונים מאוד בין חבר אחד למשנהו. התשובה לשאלה האם המסגרת החברתית מאפשרת למירב חבריה את מתן התשובות הטובות לייחוד האנושי שלהם בכול מגוון הצרכים האנושיים, היא המעידה האם המסגרת החברתית בה חי האדם היא מסגרת שראוי לשמר בה את עיקרי התפיסה החברתית עליה היא בנויה , מכוחם ובאמצעות הגשמתם היא מתפקדת בחיי היומיום. על איזה צרכים אנושיים אוניברסליים עונה הקיבוץ הקלאסי? על איזה צרכים אנושיים אישיים שלי עונה המסגרת הקיבוצית ההיסטורית? האם יש זהות בין האישי והכללי? ניסיתי לעשות לעצמי מעין ספירת מלאי בחלקים החיוביים, לדעתי, בהנחה שהצרכים שלי אינם ייחודיים רק לי, ואנשים אחרים יוכלו למצוא בהם עניין.
1. דאגה לבריאות
כול אדם, במיוחד כזה שכבר עבר את גיל השישים, מוטרד לא מעט משאלות הקשורות לבריאותו האישית ולבריאות בני משפחתו. ממרום גילו הוא יודע שהביטוי העממי " העיקר הבריאות" יש בו חכמת חיים עמוקה. כאשר הבריאות של האדם נפגעת חשיבות מרכיבים אחרים שקודם מילאו את חייו תוכן ומשמעות יורדת לדרגה נמוכה הרבה יותר.
הקיבוץ במתכונתו הקלאסית מאפשר לחבריו, ולי באופן אישי כחלק מהם, לקבל מענה ברמה גבוהה ביותר לצרכים הבריאותיים הספציפיים להם. הקיבוץ כחברה הבנויה על שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, מאפשר את המענה הייחודי לצרכיו הבריאותיים של כול חבר ללא קשר למעמדו החברתי או תרומתו העכשווית לחברה בה הוא חי. העיקרון והגשמתו מקובלים עלי וראוי לנו לשמור ולשמר אותם.
2. חינוך
הקיבוץ הקלאסי מאפשר לבניו לקבל חינוך ברמות גבוהות ביותר. קביעה זאת נכונה כאשר אנחנו מתייחסים לחינוך הניתן לילדים בגיל הרך ועד לסיום בית הספר התיכון. לא במקרה בתי הילדים ובתי הספר הקיבוציים מוצפים בפניות של הורים החיים לא במסגרת קיבוצית לאפשר להם להכניס את בניהם למסגרות החינוך הקיבוציות. למרות השינויים שעבר החינוך הקיבוצי במשך השנים האחרונות, נשאר בו יסוד חזק של דאגה אישית לכול מתחנך והקפדה לתת תשובה לצרכיו המיוחדים. שיטות החינוך והטיפול שפותחו ושוכללו במסגרת החינוך הקיבוצי הקלאסי, עדיין מטביעות חותם משמעותי על מה שקורה במסגרות החינוך המתקיימות ומתפקדות עד היום. אזרחי מדינת ישראל הבוחרים להכניס את ילדיהם למסגרות חינוך קיבוציות עושים זאת מתוך הנחה שבניהם יקבלו את אותו הטיפול ואת אותו היחס שמקבלים בני הקיבוץ המתחנכים אתם באותה המסגרת. והילדים וחינוכם עמדו תמיד, עד היום, במרכז התעניינותו ונכונות השקעתו של הקיבוץ כחברה ושל חברי הקיבוץ כפרטים. הייתי רוצה שהתכוונות זאת לא תשתנה.
3. טיפול בותיקים
אצלנו אין "זקנים" במובן של כאלה שיצאו ממעגל החיים השוטפים. חברינו שאספו שנים ממשיכים להיות "ותיקים". זכויותיהם החומריות והחברתיות כחברי קיבוץ מן המניין נשמרות, זכותם להשתתף בחיים הדמוקרטיים הקיבוציים היא למעלה מכול ספק, צורכיהם הבריאותיים מטופלים ברמה גבוהה ביותר וכבודם האנושי נשמר. חלק מהחברים הותיקים בוחרים ללמוד נושאים המעניינים אותם במסגרת חברתית ולימודית המתאימה להם, השייכת בדרך כלל למועצה האזורית אליה שייך קיבוצם. עובדה זאת נותנת תשובה מצוינת לצרכים של חברים הרוצים להעמיק את השכלתם בנושאים שונים ומגוונים. רבים מהקיבוצים הקימו בתוכם בתים סיעודיים בהם חיים ותיקי הקיבוץ, לעיתים במשך שנים, כאשר הם מקבלים במקומות אלה טיפול בריאותי מלווה בעיסוק תרבותי ברמה גבוהה ביותר. מי שליווה את קרוביו בשנות חייהם האחרונות ונפגש עם רמת הטיפול הניתנת בבית הסיעודי יודע להעריך את מה שהם, והוא באופן אישי, קיבלו. לא כול אזרח במדינת ישראל יכול לאפשר להוריו ולקרוביו להזדקן בצורה כול כך מכובדת. הטיפול הניתן בבתים הסיעודיים הוא יקר ולא כול אדם ידו משגת להעניק אותו ליקיריו. אנחנו זכינו. וזוהי זכות גדולה שחשוב לי לשמר אותה גם לדורות הבאים.
4. ביטוי אישי
בחצר הקיבוץ שלנו מסתובבים חברים רבים שהצליחו לבטא את ייחודם האישי - היצירתי. אני מניח שכך גם המצב בקיבוצים אחרים. ביטוי אישי יכול לבוא לידי ביטוי במישורים שונים, הכול בהתאם לנטיותיו הייחודיות של האדם. יש המבטאים את הצרכים העיקריים שלהם בחיפוש אחרי משמעות לחייהם במסגרת טיפוח המשפחה, אחרים מוצאים את עיקר ביטוי ייחודם במסגרת עיסוקם - עבודתם, יש המביאים את כישוריהם לידי ביטוי בטיפוח גינתם, ויש העוסקים באומנות על סוגיה השונים. בעברנו, ואולי עד היום, יש כאלה שעצם היותם חברי קיבוץ, מגשימי רעיון בו הם מאמינים, נתן ונותן להם עד היום, אנרגיות אישיות הנובעות ממבוע האמונה שעדיין נובע מתוך עולמם הפנימי.
במציאות בה אנו חיים כיום פחתה מאוד תופעת הקונפורמיות, יישור הקו על פי אידאולוגיה נוקשה הגורמת להדחקת רצונות אישיים לצורך שמירת המקובל בחברה. "מקצועות הבכורה" שפעם היו מקנים כבוד יתר לעוסקים בהם, כמו חקלאות ועבודות כפיים אחרות ירדו מגדולתם וחשיבותם אינה עולה יותר על עיסוק במקצועות אחרים שפעם נתפסו נחותים יותר כמו עבודה בשרותי הקיבוץ על סוגיהם השונים, הנהלת חשבונות, הוראה או כול עיסוק אחר המתבצע ,"בבגדי שבת". הגשמת התפיסה של שוויון ערך העבודה בצורה יותר מוקפדת ויותר אמיתית מאשר בעבר הקיבוצי, מאפשרת ליותר חברים לממש את כישוריהם ולהרגיש שווי ערך לחבריהם בקיבוץ. איני כופר בצורך של חברי הקיבוץ לפרנס ולהתפרנס. אבל חשוב ביותר, לדעתי, שלא נשפוך את הילד עם המים. חיוני שחובת הפרנסה לא תפגע באופן אנוש בזכותם של חברים להביא את ייחודם האישי לידי ביטוי. אחרי הכול אנחנו חיים רק פעם אחת ורצוי שלא נחמיץ את מה שאנו יכולים לממש. נורמה התנהגותית שהייתה נפוצה מאוד בקיבוץ הקלאסי היא נורמת ההתנדבות. להעניק ולתרום ללא לבקש תגמול חומרי עבור התרומה לחבר או לחברה כולה. נורמה זאת אפשרה לרבים מהחברים לא רק להביא תועלת לאנשים ולחברה, אלא גם להיות מסופקים מעצם הנתינה והתרומה הנעשית שלא על מנת לקבל פרס מדיד עבורה. חשוב לי ולדעתי גם לחברה הקיבוצית כולה, לשמר ולטפח את ההכרה בזכותו של כול חבר לממש את ייחודו האנושי לצד טיפוח נורמת ההתנדבות למען האחר, האחרים.
5. משפחה
כול אחד מאתנו חי במסגרת משפחתית ייחודית. עולם מלא שחלקו הקטן נחשף כלפי חוץ ועיקרו סמוי מהעין. בעשורים האחרונים התחזק מאוד מעמדה של המשפחה כיחידה עצמאית המטפלת בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לכול אחד מבני המשפחה. לאורך שנים וחיים שלמים מתמודדת המסגרת המשפחתית עם שאלות בתחומים שונים, לעיתים כאלה המעמידים את המסגרת בפני רצון לבחינה מחודשת של בני המשפחה האם להמשיך ולקיים את השותפות ביניהם ממנה נובעת גם אחריות הדדית מלאה. השאלה הנשאלת היא האם הקיבוץ הקלאסי כמו גם החברה הקיבוצית של ראשית האלף השלישי יצר ויוצר תנאים בסיסיים טובים כדי שהמשפחות החיות בתוכו יוכלו להתמודד עם השאלות העומדות בפניהן? השאלה נשאלת כאשר ברור על פניו שאת השאלות הקשות באמת, אלה הקשורות באובדנים, באפיונים אנושיים ובבריאות לקויה, אין מסגרת חברתית שיכולה לפתור. אבל ניתן להקל על הסבל, לרכך את המכה. המסגרת הקיבוצית הקלאסית עומדת בכבוד רב באתגר זה. ממתן טיפול ברמה גבוהה ביותר בנושאים בריאותיים חריגים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים כאחד, ועד הצעת דירה למגורים לכול אחד מבני הזוג כאשר הם מחליטים להתגרש. האם לא כדאי לשמר את היתרון הזה הגלום בשיטה הקיבוצית הקלאסית? תשובתי היא חד משמעית כן.
6. קריטריונים להערכת החבר
מה קובע את מעמדו החברתי של חבר הקיבוץ הקלאסי? שאלה מורכבת שהתשובה עליה מורכבת יותר. עדיין לא פוענח הקוד על פיו מתעוררת סימפטיה או לחילופין אנטי פטיה לאדם אחר. מדוע כאשר אדם פוגש במישהו מסוים נוצרת ביניהם כימיה אישית, ותחושת רצון לקרבה ולהסכמה עם השני. ומדוע, לחילופין, מתעוררת התנגדות על גבול הזלזול או האיבה כאשר אדם פוגש ביצור אנושי המעורר בו את תחושת הדחיה. וזאת בדומה לסוד יצירת הכאריסמה האישית שעדיין לא פוענח וספק אם יפוענח אי פעם. מתוך כול המניעים הנעלמים מאתנו, לעיתים אפילו לא מודעים לאדם עצמו, מתבהרות כמה סיבות שניתן לראות בהן עוגנים עליהם ניתן להישען בבואנו להבין את התופעה. הראשון והחשוב שבהם הוא דוגמא אישית. אדם התובע קודם כול מעצמו לפני שהוא תובע לעצמו ומאחרים זוכה בדרך כלל להערכה גבוהה בקרב חבריו. כלומר, ככול שהפער בין המוצהר למקוים נמוך יותר, כך זוכה חבר הקיבוץ להערכה חברתית ואישית גבוהה יותר. נורמת התנהגות זאת נשענת על זיקה חזקה ליכולת לקיים שיח של אמת, לאהבת האדם, לסובלנות, להצנע לכת וליכולת אמפטית ברמה גבוהה. לקריטריונים המקובלים מאוד בחברה הישראלית הקאפיטליסטית כמו עושר, יוקרת מקצוע העיסוק, היכולת להשפיע על קידום אישי ומקצועי של הזולת שיש עמו טובות הנאה, סימני סטטוס מקובלים כמו גודל דירה או סוג המכונית בה נוסע האדם, יש השפעה קטנה ביותר על מעמדו החברתי ו - "עוצמת המילה" של החבר בחצר קיבוצו. והשאלה הנשאלת, האם במציאות של הקיבוץ המתקיים ופועל בראשית האלף השלישי רצוי או אולי הכרחי להחליף את הקריטריונים שהיו מקובלים במשך עשרות שנים להערכת החבר, קריטריונים הנשענים על אדנים מוסריים, בקריטריונים אחרים? מדידים ותועלתניים יותר? אולי כאלה המקובלים בחברה הסובבת אותנו? תשובתי לשאלה זאת שלילית.
7. הקשר בין סיפוק צרכים ויכולת כלכלית אישית
בקיבוץ הקלאסי ההתייחסות למילוי צרכיו של החבר הייתה על פי הצרכים המיוחדים לו. כול הילדים קיבלו את החינוך והטיפול הנחוץ להם לפי יכולת הקיבוץ ללא כול קשר להוצאה הכספית הנובעת מהצרכים הייחודיים של הילד, או האם היו הרבה ילדים ובשפחה. סוג עבודתם ותפקידם של הוריהם במסגרת הקיבוצית לא היוו מרכיב בהחלטות המסגרות החינוכיות להעניק טיפול מסוג זה או אחר לילד.הילד, בן הקיבוץ באשר הוא אדם שווה זכויות, נתפס כבר זכות לקבלת כול הנדרש לו בכול תחומי החיים. עם מדובר בתחום החינוכי – לימודי, או בכול תחום אחר מתחומי החיים. אותו הכלל תקף גם לגבי חברי קיבוץ מבוגרים, מעצבי הנורמות של שוויון בזכויות בכול הקשור לסיפוק צרכים הייחודיים לכול פרט.

כול חבר זכאי לקבל מקום מגורים באופן שווה ערך לכול חבר אחר החי אתו במסגרת הקיבוצית. ככלל, בכול תחומי החיים ההתייחסות הרשמית ולעיתים קרובות גם המעשית, נשענה על העיקרון ההומניסטי של שוויון ערך האדם, שנתרגם לשוויון ערך החבר באשר הוא חבר במסגרת הקיבוצית. לא במקרה לא באה ויקי כנפו מהמציאות הקיבוצית. בקיבוץ הקלאסי אין שום סיבה מוצדקת לאם חד הורית, או למישהו אחר, השייך לשכבה חברתית מסוימת, לצאת למאבק על זכויותיו הייחודיות במסגרת הקיבוץ. האם אנחנו רוצים להחליף את המסד הערכי הזה במסד ערכי אחר, השונה ממנו באופן מהותי? מסד שבו לחזק ולעשיר יש הכול בעוד שלחלש והעני יש הרבה פחות? תשובתי לשאלה זאת שלילית ביותר.
8. רכוש משותף
בקיבוץ הקלאסי הרכוש היצרני והצרכני ( למעט רכוש אישי המוגדר על ידי החלטות הקיבוץ ככזה), שייך באופן שוויוני לכול חברי הקיבוץ. כול פעילות כלכלית הנוגעת ברכוש זה לוקחת בחשבון עובדה זאת. האם עלינו לשמור על עיקרון זה? ואולי יש להתחיל בשיוך רכוש הכלל לחברי הקיבוץ על פי קריטריונים שנסכים עליהם במשותף? האם הגיע הזמן ובשלו התנאים לפתיחת מאבקים קונקרטיים על זכויות וחלוקת טובין השייכים כיום לקיבוץ כמסגרת כוללת? תשובתי לשאלות אלה שלילית.
9. תרבות הפנאי
הקיבוץ באמצעות בעלי התפקידים ומערך השירותים שהוא מקיים, משחרר את חבריו מעיסוקים רבים ולעיתים קרובות טורדניים המכלים את זמנם של רבים מאזרחי המדינה החיים במסגרות חיים אחרות. כוונתי לשירותים שמספק ענף הבגד לחברי הקיבוץ, לניהול חשבונות משותף המשחרר את החבר מביקורים דחופים בבנק, ומהתחשבנות עם הרשות המקומית בכול הקשור למיסוי מסוגים שונים, וכן משוחרר חבר הקיבוץ ממעורבות אישית במאבקי כוח ושליטה עם בעלי זרוע המנסים להשיג טובות הנאה על חשבון האזרח הפשוט. עובדה זאת מפנה לחבר הקיבוץ זמן פנוי איכותי אותו הוא יכול לנצל לטיפוח משפחתו ותחומי עיסוק בהם הוא מעוניין לעסוק. הייתי רוצה לשמר את היתרון החברתי והאישי הזה.
10. תחושת שייכות
הקיבוץ הקלאסי מאפשר לחבריו לחיות במסגרת חברתית קטנה ומוכרת, מסגרת המאפשרת לרבים מהחברים לחוש תחושת שייכות עמוקה למקום ולחברה בה הם חיים. במציאות המודרנית בה קללת הניכור והזרות הופכת לנורמה שכמעט לא ניתן להשתחרר ממנה, השייכות למסגרת הקיבוצית משרה על רבים מהחברים תחושת ביטחון הנובעת מהיות החבר חלק מתוך חברה סולידרית שיש ביכולתו, אם הוא רוצה בכך, להשתתף באופן מעשי בעיצוב דמותה. להנחה זאת יש תרגום מעשי. עלינו לטפח מקומות מפגש בהם תינתן הזדמנות נוחה לחברים להיפגש, להחליף דעות, לשוחח על נושאים שברומו של עולם ובחצרו של קיבוצם. אין ספק שחזרה לנורמה שהייתה בעבר מקובלת יותר של קיבוץ לומד, המברר לעצמו את מהותו המיוחדת בהקשר של תרבות העולם, יש בה כדי לחזק את תחושת הסולידריות והבנת במיוחד הרוחני – חברתי, אותו אנחנו מגשימים בחיי יומיום. האם אנחנו רוצים לוותר על ההתכוונות הזאת שנוצרה במשך עשרות שנים במציאות הקיבוצית? תשובתי לשאלה זאת שלילית ביותר.
11. נוף וסביבה ירוקה
בקיבוץ הקלאסי קיימת הקפדה גדולה על טיפוח הנוף והסביבה הירוקה. בזיעת אפיהם של עובדי הנוי וחברים שטיפחו את גינותיהם צמחו בחצרו של הקיבוץ פארקים ירוקים בעלי יופי נדיר. חיוני לשמור ולשמר נכס זה ככול שידנו משגת. נראה שעל מגמה זאת לא התעוררו חלוקי דעות בקרב חברי הקיבוץ החיים במסגרת הקיבוצית עד היום.
סכום
" כאשר פותר אדם בעיה אחת מיד צצות שתיים חדשות" אומר הפתגם העממי. מכאן נובעת ההנחה שהגשמת רצוי אחד עומדת לעיתים בסתירה להגשמתו של הרצוי המנוגד לו. קיבוץ הוא הווית חיים אנושית מורכבת בה מתרוצצים רצונות אנושיים שונים, ובתוקף עובדה זאת לא ניתן להגשים במציאות החיה והנושמת את הרצוי האישי בטהרתו. בקיבוץ מתרחשת ללא הרף פעילות אנושית המתנהלת במסגרת חברתית מורכבת ובמציאות בה קיימות ומשפיעות מגבלות אנושיות וכלכליות, לעיתים קשות ביותר. השאלה העומדת לפני כול אחד מאתנו באופן אישי ושלנו כחברי קיבוץ באופן קולקטיבי האם כתוצאה ממגבלות אלה יש לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה. כלומר, לוותר על יתרונות הגלומים בשיטה הקיבוצית הנובעים ממהותה המיוחדת. במציאות הקיבוצית המורכבת בה אנו חיים כיום חובה על כול אחד מאתנו לגבש לעצמו את ההתכוונות הרצויה לו אישית. עליו לענות לעצמו על השאלה איזה ערכים המתרגמים לאורחות חיים בקיבוצו היה רוצה לשמור ולטפח. מהתשובה לשאלה זאת אמורה לנבוע עמדתו לאיזה כיוונים יש, לדעתו, להשקיע את המאמץ החברתי והכלכלי כדי להתקרב עד כמה שניתן לרצוי האנושי בו הוא תומך. הליכה אוטומטית בכיוון אליו הולכים רובם של ההולכים, בהנחה שאם כולם הולכים למקום מסוים, הרי ששם כנראה מצוי הטוב האפשרי, הישענות על חקיינות של נורמות חיים שגובשו בחברה השונה באופן מהותי מהחברה הקיבוצית, ספק עם תספק לנו לאורך זמן, תשובות לשאלות אנושיות שאנחנו כאנשים החיים במציאות הישראלית בימים אלה, זקוקים להן. " סוף מעשה במחשבה (עצמאית) תחילה" שנו חכמינו וצדקו.

השעה עדיין לא מאוחרת. ניתן לחדש ולשמר, לשמר ולחדש. והכול במינון המתאים לכול קיבוץ בהתאם לאופיו המיוחד. והבחירה בידנו היא.