החינוך בחברה של ימינו
מאת אהרון ידלין - חצרים, קיץ 2002
הדברים הבאים נכתבו בעקבות פגישות שהיו לאהרון עם צעירים, פגישות שדנו בשאלת השינויים בקיבוץ. במהלכן התברר שיש לצעירים שאלות הדורשות הסבר, היסטורי וענייני, מסודר.
_________________________________________________
רשימת המארים בסידרה:
מאמר ראשון: תורת הקיבוץ
מאמר שני: רווחיות וערכיות
מאמר שלישי: ערכים ודפוסים
מאמר רביעי: הגבולות הערכיים
מאמר חמישי: לשמור על הקוד הגנטי
מאמר שישי: החינוך בחברה של ימינו
מאמר שביעי: אתגרי החינוך
סידרת מאמרים
שפורסמו ב"בבית" – עלון קיבוץ חצרים, קיץ 2002
מאמר שישי: החינוך בחברה של ימינו
חברה אנושית לא תוכל להתקיים ולקיים רצף של דורות ללא חינוך. "דור לדור יביע אומר" – ובכך מובטחת ההמשכיות החברתית. התחום החינוכי הוא איפוא תחום חיוני ומרכזי בכל חברה – בין שהיא פרימיטיבית, מסורתית, מודרנית או פוסט מודרנית

אבל בעוד שבחברות טרום מודרניות, עיקרו של החינוך היה בהנחלת התשתית הנורמטיבית, הערכית והדתית, שביסוד היחסים החברתיים, הרי בחברה של ימינו, הפוסט מודרנית – מושם דגש חזק על התמצאות בעולם הידע המדעי – המכפיל את עצמו כל ארבע חמש שנים. החברה העכשווית היא חברה של התפוצצות המידע, של סחרור טכנולוגי, ושל תקשורת משוכללת ומחשוב מהפכני.

אנו מדגישים בצדק שהמוצר החשוב ביותר בימינו הוא הידע המדעי והיישום הטכנולוגי. זהו מוצר חשוב מנפט ומזהב. כי עוצמתה של מדינה מושתתת כיום לאו דווקא על אוצרות טבע, שליטה בטריטוריות או כוח צבאי, אלא על אוצרות הדעת, טיפוח מקוריות אינטלקטואלית ויצירתיות טכנולוגית. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהמשאב החשוב ביותר – המידע והידע – הוא בהישג ידינו והוא בלתי מוגבל. הוא מתרבה ומתעצם בקצב מסחרר.

בחברות טרום מודרניות הייתה המשפחה הגורם החינוכי החשוב. לימינה ניצבו כוהני דת ולאחר מכן גם מורי הוראה שלימדו את ספרי היסוד של החברה. ספרי היסוד (התנ"ך או התלמוד בחינוך היהודי) וספרי הלימוד דרשו בראש ובראשונה שינון ושליטה בעובדות. לא במקרה המוסד החינוכי נקרא בית מדרש או בית ספר. והמבחנים של בית הספר היו בראש ובראשונה מבחני זיכרון.
בחינוך המודרני, המביא בחשבון את התעצמות הידע המדעי ובה בעת גם את התיישנותו המהירה, חיוניים דגשים חדשים ולא שגרתיים. בית הספר לא יכול להיות עוד בַית של הספר, כמקור בלעדי של ידע. המוסד החינוכי צריך להיות מוצב בצומת המידע העולמי – קשור למערכות טלוויזיה ותקשורת אינטרנטית, וקשוב למחקר האקדמי המעודכן. התלמידים צריכים גם להכיר מקרוב ולהתנסות במגזר הכלכלי והפוליטי (במפעלי תעשייה, בבנקים, במשרדי ממשלה ושלטון מקומי – למשל). מכאן הצורך בתמורות פדגוגיות ובשינויים במתודות של לימוד.

אין לצאת ידי חובה בשיעורים פרונטליים מוצלחים, והעיקר – במרכז ההוראה יש להציב דיסציפלינות מדעיות, יותר מאשר הקניית ידיעות מבודדות. אין לזלזל בפיתוח הזיכרון ובשינון עובדות ונתונים. אך פיתוח המחשבה עדיף על פיתוח הזיכרון. דגש חזק יש לשים על הכשרה בסיסית בתחום האנליזה והסינתזה של ידע מאשר על השכלה מפורטת. אין לרדוף אחר כמויות של חומר לימודי תוך תחושה שחייבים להספיק להקנותו בשיעורים המאורגנים. מותר אולי לומר שהמורים אינם מוכרחים ללמד הרבה, אבל חיוני שילמדו היטב, כהלכה. יש ללמד תלמידים ולא רק חומר לימודים. יש להקצות מקום נכבד לעבודה עצמית של התלמיד. התלמידים אינם ברגים בפס ייצור ובית הספר אינו בית מלאכה של ציונים. חשוב שהתלמיד יכיר את עולם הידע באמצעות חקירת תופעות, העלאת שאלות, הצגת הנחות וכתיבת עבודות אישיות וכל זאת ללא הבחנה בין תלמיד חזק לבין תלמיד חלש. יש להקנות לתלמיד כלים והתנסויות שישפרו את תהליך החשיבה שלו ואת יכולתו להתמודד עם דילמות ולברור את החלופה האופטימלית.

במבחני אינטליגנציה (I.Q.) אנו בודקים למעשה את מידת המהירות שבה מסוגל התלמיד לפתור בעיות בלתי חשובות במינימום של טעויות. אך מה שחשוב לפַתֵחַ בתלמיד הוא את הכושר לגילוי, להמצאה, לאלתור, לחידוש מקורי ולתרגום של ידע למיומנויות טכנולוגיות ומנהלתיות.

אנו זקוקים בעולם העכשווי לכוח אדם יצירתי, לאנשים שלא רק סופגים חומר, אלא לומדים איך לחשוב ואיך ללמוד באורח עצמאי ותוך עבודת צוות.

במבצע הסברה של ארגוני המורים להעלאת יוקרת המורה – טבעו את הסיסמא "מורה לחיים". בעולמו של החינוך בימינו מתבקשת הסיסמא – תלמיד לחיים. מערכת החינוך מצווה לגדל אנשים שכל הזמן לומדים – רוצים ללמוד ומוכשרים ללמוד. לא במקרה הרבה חברות עסקיות מצליחות בעולם – הכריזו על עצמן כארגון לומד.
גם הקיבוץ צריך שיהיה חברה לומדת תמיד!