הגבולות הערכיים
מאת אהרון ידלין - חצרים, קיץ 2002
הדברים הבאים נכתבו בעקבות פגישות שהיו לאהרון עם צעירים, פגישות שדנו בשאלת השינויים בקיבוץ. במהלכן התברר שיש לצעירים
שאלות הדורשות הסבר, היסטורי וענייני, מסודר.
________________________________________________
רשימת המארים בסידרה:
מאמר ראשון: תורת הקיבוץ
מאמר שני רווחיות וערכיות
מאמר שלישי: ערכים ודפוסים
מאמר רביעי: הגבולות הערכיים
מאמר חמישי: לשמור על הקוד הגנטי
מאמר שישי: החינוך בחברה של ימינו
מאמר שביעי: אתגרי החינוך
סידרת מאמרים
שפורסמו ב"בבית" – עלון קיבוץ חצרים, קיץ 2002
מאמר רביעי: הגבולות הערכיים
· שאלה: ובכן, מהם לדעתך ערכי היסוד של הקיבוץ שיש להקפיד לשמור עליהם ואשר כל שינוי מהותי של אחד מהם הופך את הקיבוץ לצורת חיים אחרת שאין לקרוא לה בשם קיבוץ? ואולי אפשר לשאול בניסוח שונה – מהם הגבולות הערכיים שאין לעבור אותם ואשר בתחומם אפשר, ולפעמים אפילו רצוי, לחולל שינויים?

בדרך כלל מדברים על שוויון ושיתוף כערכים ייחודיים המגדירים את המושג קיבוץ. האם אלו שני ערכים שונים או אותה הגברת בשינוי אדרת?
תשובה: הערך הראשון של הקיבוץ הוא השיתוף.
השיתוף משמעותו בעלות הכלל על אמצעי הייצור השייכים לקיבוץ, על השירותים החברתיים והצרכניים של הקיבוץ, ועל ההכנסות של חברי הקיבוץ. רכוש הקיבוץ הוא משותף ואינו ניתן לחלוקה בין החברים. רווחי המשק הקיבוצי וכל הכנסות החברים מעבודה ומגמלאות נכנסים לקופה המשותפת.
ערך בפני עצמו הוא ערך השוויון.
הוא מותנה וקשור לערך השיתוף, אך הוא כולל בתוכו תכנים ערכיים נוספים משלו.
אולי ראוי שלא לחסוך במילים ולהגדיר את הערך כך: שוויון ערך האדם ושוויון ערך העבודה. השוויון הקיבוצי הוא שוויון של ערבות הדדית מרחיקת לכת. הוא שוויון של סולידריות מלאה. תפישת השוויון של הקיבוץ אינה מכירה בתלות שבין המאמץ והתרומה האישיים לבין התגמול האישי, החומרי והכספי, הניתן מטעם הקיבוץ לחבר. הרעיון הקיבוצי מכיר בעובדה שבני האדם שונים זה מזה. אבל הוא גורס שהם בכל זאת שווים זה לזה. שוויון אינו זהות.
סיסמת הקיבוץ היא כפולה – מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו. בקיבוץ הבנוי כבר על משפחות הניסוח הנכון הוא: מכל משפחה לפי יכולתה ולכל משפחה לפי צרכיה. צריך להדגיש גם את החלק הראשון של הניסוח. יש בו תביעה מכל החברות והחברים לתרום את מלוא היכולת, את מירב הכישורים ואת מלוא המסירות והמאמץ לחברה ולמשק. יש כאן דרישה מוסרית נחרצת לשאת באחריות ולמצות את כל האנרגיות למען שגשוגו ואיתנותו של הקיבוץ. החלק השני של הנוסחא – מתייחס לאחריות המשותפת של הקיבוץ לספק את הצרכים הבסיסיים והמיוחדים של החברים והמשפחות. כל זאת בהתאם ליכולת הריאלית של הקולקטיב הקיבוצי.

· שאלה: אז מדוע אנו קוראים לערך הזה שוויון, כאשר גם התרומה וגם התמורה אינם שווים? הרי היכולת של כל חבר היא שונה, והצרכים של כל חבר וכל משפחה הם שונים.

תשובה: השוויון הקיבוצי מבחין אמנם בשוני שבין החברים ומשפחותיהם, אך הוא גורס שוויון במובן של זכות שווה לסיפוק הצרכים השונים והמגוונים.

אני מבקש להוסיף – הסוציולוגיה מכירה בשלושה סוגים עקרוניים של תגמולים.
א. תפישת ה"מגיע לי" – על פי התרומה, בהתאם להשכלה או כתוצאה מהמעמד בסולם ההיררכי והמדורג של הניהול.

ב. תפישת השוויון המתמטי – לכל אחד ניתנת הכנסה או משכורת שווה.

ג. התחשבות בצרכים האישיים והמשפחתיים – מספר הילדים, מצב הבריאות, צרכי פיתוח אישי ומיצוי כשרונות.

קיבוץ ושיטת המגיע לי הם תרתי דסתרי, דבר והיפוכו.
הקיבוץ דוגל בשיטת ההתחשבות בצרכים. אך הוא יכול לקיים בתוכו – ללא שינוי מהותי – צירוף של שתי שיטות – התחשבות בצרכים ושוויון מתמטי. הקיבוץ יכול להגדיר תקציבים מסוימים על פי השוויון המתמטי, אך הוא מצווה לנהוג על פי שיטת הצרכים לגבי גידול הילדים והדאגה לבריאות ולסיעוד של החברים. לכן – כשם שערך השיתוף שולל את חלוקת הרכוש היצרני והצרכני של הקיבוץ, ערך השוויון שולל הן שכר דיפרנציאלי על פי מקצוע, השכלה, מעמד ניהולי או פריון עבודה, והן הפרטה בתחומי החינוך, ההשכלה, הבריאות והסיעוד.
ערך נוסף של הקיבוץ – הוא מקסימום עבודה עצמית.
זהו יסוד ערכי שעיקרו אי ניצול של עבודת הזולת. זהו עקרון בסיסי של השיטה הקואופרטיבית, הגורסת שהבעלים הם העובדים והעובדים הם הבעלים של המשק, אמצעי הייצור ומקורות ההכנסה. (בעלים = עובדים). לערך הזה יש גם צידוק משמעותי מבחינה כלכלית. כבר ציינו כי העבודה העצמית מגייסת את משאבי האנוש הפנימיים ביעילות מירבית וחוסכת הוצאות כספיות, הזורמות לסביבה החיצונית.

אמנם, הקיבוץ כקהילה קטנה יחסית הפועלת בתוך מערכת כלכלית מודרנית שבנויה על התמחות, התמקצעות ויתרונות לגודל – זקוק מדי פעם לעובדים מבחוץ שאינם חברי קיבוץ. עם זאת, רצוי למזער את ההזדקקות לעבודת שכירים. יש לשים לב לתופעה של כמות ההופכת לאיכות שונה. ריבוי עובדים שכירים לעומת מיעוט של חברים פוגע ביסוד הקואופרטיבי של הקיבוץ, ועלול להפוך אותו לחברה מעמדית נצלנית. מבחינה ערכית – הסתייעות במומחים המקבלים משכורת גבוהה היא פגומה פחות מהעסקת עובדים בעבודה שחורה ובשכר נמוך.
ערך נוסף של הקיבוץ הוא הדמוקרטיה ההשתתפותית והניהול העצמי.
הקיבוץ אינו מסתפק בדמוקרטיה של בחירת נציגים, המקבלים את הסמכות לקבלת החלטות וקביעת המדיניות. הקיבוץ אינו יוצא ידי חובתו הדמוקרטית על ידי בחירה של בעלי תפקידים וחברי ועדות. הוא מצווה לקיים דמוקרטיה ישירה, השתתפותית, שבה כל חבר שותף לעיצוב חיי הקהילה, להכרעה על המדיניות וגם לקבלת החלטות ספציפיות.

· שאלה: ברור לנו שבדרך הטבע הקיבוץ מדגיש את ערך הקולקטיב, את החשיבות של הכלל, את השיתוף, את השוויון עם הזולת ואת הכרעת הרוב הדמוקרטי כמחייבת. מה מקומו של היחיד בתפישה הרעיונית של הקיבוץ? האם עקרון החירות איננו עקרון קיבוצי?

תשובה: הקיבוץ איננו שולל ערכים של חירות ושל אוטונומיה של היחיד. אמנם היו זמנים שבתנועות הקיבוציות השונות דגלו בקולקטיביות רעיונית ואפילו פוליטית במובן של חובת השתייכות למפלגה מוגדרת. על רקע זה גם התפלגו תנועות וקיבוצים. כיום – זכותו של כל חבר להשתייך לכל מפלגה ציונית הקרובה ללבו ולהשקפתו או להיות בלתי מפלגתי. חופש הדעה, הביטוי והמצפון – עקרון ליברלי זה הוא מקובל ומוסכם בתנועה הקיבוצית. יתר על כן, החברה הקיבוצית היא חברה סולידרית, השואפת לקידומו ולהתפתחותו של כל פרט בתוכה. ובאותה מידה היא תובעת מהפרט אחריות לחברה ולמשק, השתתפות פעילה במילוי תפקידים וחברות בועדות, יוזמה לשיפור איכות החיים ולהגדלת הרווחיות והתנהגות בהתאם לערכים. השיתוף הקיבוצי מתבסס על חירותו ואחריותו של כל פרט ופרט.

ושוב, בתקופה הבראשיתית של הקיבוץ, תקופת המשימתיות ההתיישבותית, היה כמובן דגש חזק על צרכי הקולקטיב והיו אילוצים שהגבילו את חופש הבחירה. כיום – בכלכלה קיבוצית מגוונת ובתהליך עלית רמת החיים – מתעצם והולך מרחב חופש הבחירה של היחיד. זכות החבר לבחור את תחומי השכלתו, את המקצוע שלו, את מקום העבודה – הוא ערך חשוב בחיי הקיבוץ, הנובע גם מתפישת ההתחשבות בצורכי האדם כנורמה קיבוצית.

בסיכום, ערך היחיד וערך היחד אינם סותרים זה את זה. בהוויה הקיבוצית נדרשים מאמץ ותשומת לב לאיזון צרכי הפרט וצרכי הכלל. אך בעיקרו של דבר ערך היחיד וערך היחד משלימים זה את זה. חזון הקיבוץ הוא חזון של צמיחת האדם בתוך חברה של שיתוף ושוויון.

· שאלה: ומה מקומה של המשפחה בתוך הקיבוץ? קראנו שהיו ימים שהקיבוץ התייחס בחשדנות אל התא המשפחתי. ההתלכדות המשפחתית נתפשה כבת תחרות להזדהות הקיבוצית והאינטרס המשפחתי נראה כמאיים על טובת הכלל. על רקע זה המציא כנראה הקיבוץ את שיטת הלינה המשותפת של הילדים. בית הילדים הקיבוצי היה הסדן החינוכי לנטרול ההשפעה המשפחתית ולחינוך אדם חדש, אדם קיבוצי טהור ונאמן. האם הלינה המשפחתית הייתה תוצאה הכרחית של ערכי הקיבוץ?

תשובה: הקיבוץ לא שלל מעולם את המסגרת המשפחתית והוא התייחס בכבוד לזיקת הגומלין בין בני הזוג ובין ההורים וילדיהם. בטויי בוסר של אהבה חופשית ושל ראיית הילדים כילדי הקולקטיב בלבד – חלפו עד מהרה.
אין לנו כיום ספק כי הקיבוץ בנוי על קיומן של משפחות, וככל שהמשפחות משליכות עוגן בחיי הקיבוץ – הקיבוץ מתחזק חברתית. רציפות הדורות של המשפחה בתוך הקיבוץ – היא סם החיים של הקיבוץ.

בתקופת הכיבוש ההתיישבותי ובימי מחסור כלכלי – היו אילוצים כלכליים שחייבו את הקיבוץ לכונן דפוסים שנראו כאילו בלתי משפחתיים – כגון הלינה המשותפת. לדפוסים אלו ניתן גם ביסוס רעיוני, חינוכי ופסיכולוגי. עם זאת – הקיבוץ שאב את חיוניותו דווקא מהתהוותן של משפחות בתוכו. ובעקבות הגדלת הדירות של המשפחות – חל שינוי בדפוס הלינה – ממשותפת למשפחתית. שינוי הדפוס לא היה בבחינת סטייה ערכית. הערך הקיבוצי מחייב שהקיבוץ יקבל על עצמו את האחריות הכלכלית והחינוכית לגידול הילדים ללא התחשבנות עם ההורים. כל עוד הקיבוץ מספק את צרכי הגידול והחינוך של הילדים ללא תלות בתרומת ההורים – וכל עוד הקיבוץ מעמיד לרשות המשפחה תנאי דיור מתאימים בהתחשב במספר הילדים (כזכור, עקרון השוויון הוא הזכות השווה לסיפוק צרכים שונים) – ניתן היה לבטל את דפוס לינת הילדים המשותפת ולהימנע מחולשותיה (קשיי הפרידה, תחושת חוסר הביטחון וכו'). זוהי עוד דוגמא להבדל בין שינוי ערכים לבין שינוי דפוסים. הנהגת שכר דיפרנציאלי וחוסר התחשבות בצרכי הילדים והמשפחה – זהו שינוי ערכי ההופך את הקיבוץ ללא קיבוץ. לעומת זאת שינוי שיטת לינת הילדים הוא שינוי דפוס במסגרת הגבולות הערכיים של הקיבוץ.
וראוי להבחין תמיד בין שינויים בתוך הקיבוץ לבין שינוי הקיבוץ.