ערכים ודפוסים
מאת אהרון ידלין - חצרים, קיץ 2002
הדברים הבאים נכתבו בעקבות פגישות שהיו לאהרון עם צעירים, פגישות שדנו בשאלת השינויים בקיבוץ. במהלכן התברר שיש לצעירים שאלות הדורשות הסבר, היסטורי וענייני, מסודר.
רשימת המארים בסידרה:
מאמר ראשון: תורת הקיבוץ
מאמר שני: רווחיות וערכיות
מאמר שלישי: ערכים ודפוסים
מאמר רביעי: הגבולות הערכיים
מאמר חמישי: לשמור על הקוד הגנטי
מאמר שישי: החינוך בחברה של ימינו
מאמר שביעי: אתגרי החינוך
סידרת מאמרים
שפורסמו ב"בבית" – עלון קיבוץ חצרים, קיץ 2002
מאמר שלישי: ערכים ודפוסים
· שאלה: לאחר שהבנו את גורמי המשבר שזעזע את התנועה הקיבוצית - וחולל בתוכה תהליכי שינוי - אנו מבקשים לחזור ולשאול אותך את השאלה המטרידה אותנו ביותר כצעירים: האם אפשר להימנע מתהליכי שינוי? האם יש מנוס משינוי והתאמת הקיבוץ לתרבות החיים בסביבה החיצונית? האם השינוי איננו כורח שאין ממנו מפלט, גזירה שאין להתחמק ממנה?

תשובה: אינני פוסל שינויים. כבר אמר פילוסוף יווני קדום, הרקליטוס, ש"הכל זורם ואי אפשר להיכנס פעמיים לאותו הנהר". אכן, השינוי קיים תמיד – וכך הדבר גם בתולדות התנועה הקיבוצית.

הקיבוץ בראשיתו היה חבורה של צעירים, רווקים ואידיאליסטים, וכיום החברה הקיבוצית היא מרובת דורות, שואבת את חיוניותה מהתאים המשפחתיים ואף מ"חמולה" רב דורית, ולא תמיד קיים בתוכה להט אידיאליסטי בלתי מתפשר.

היו זמנים שבהם המשק הקיבוצי היה מבוסס על חקלאות בלבד וכיום הקיבוץ מושתת בדרך כלל על כלכלה מגוונת. יש והתעשייה היא הענף המרכזי ויש והתיירות והאירוח הם מקורות הפרנסה העיקריים. בעבר המושג של עבודת חוץ – במידה שהיה מקובל – חל על עבודה "ציונית כיבושית" – כגון סלילת כבישים, עבודה בנמל או בים המלח או התגייסות למשטרת הנוטרים המנדטורית. כיום – עבודת החוץ היא עבודה פרופסיונלית לגיטימית מחוץ למשק הקיבוצי, כמקור פרנסה יציב שאינו תלוי בתנודות השוק האנרכי. וכמובן, התפתחו שינויים בולטים ברמת החיים והרווחה.
פעם היינו חיים ב"חדר" וכיום בדירה מרווחת, רבת חדרים.
מעניין להזכיר בהקשר זה שכבר ב-1912 התלונן אחד מחברי דגניה א' (שנוסדה ב-1910), ש"הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם".
· שאלה: ברור לנו שהקיבוצים עברו שינויים דמוגרפיים פנימיים – של יצירת משפחות ושל סולם דורות וכי היו תמורות והתאמות במשק הקיבוצי על פי דרישות הטכנולוגיה והכלכלה המודרניים, דבר שאיפשר גם את עלית רמת הרווחה. אבל שאלתנו מכוונת לויכוחים האקטואליים בתנועה הקיבוצית בנושא שינוי אורחות החיים של הקיבוץ המסורתי. האם רצוי או אפשר להימנע משינויים אלו?

תשובה: בכל חברה יש שינויים השומרים על הזהות ויש שינויים שוברי זהות. אני תומך בשינויים השומרים ומחזקים את הזהות הקיבוצית המקורית ואני מתנגד לשינויים מוחקי זהות, המרסקים את הקוד הגנטי של הקיבוץ. ויש גם שינויים שהם ניטרליים מבחינת הזהות. הם אמנם נדרשים מסיבה כל שהיא, אך אין להם נגיעה לכאן או לכאן לזהותו של הקיבוץ ולמהותו העקרונית. כמובן, אי אפשר לשלול את זכותם של חברי קיבוץ כל שהוא לשנות לחלוטין את צורת חייהם. קיבוץ רשאי להחליט לחדול להיות קיבוץ, להפוך לישוב קהילתי רגיל או להיות לקואופרטיב נוסח "אגד". מותר להחליט שרוצים בצורת חיים שאינה קיבוץ. הקיבוץ הוא צורת חיים וולונטרית בנויה על הרצון החופשי של האנשים. עם זאת, מי שרוצה בהמשך קיומו של קיבוץ – חייב להבין כי לקיבוץ יש מהות משלו וקווי אפיון יחודיים. וגם זאת ראוי להדגיש – אין כל צידוק לְעַוֵת מושגים, להוליך שולל ולהמשיך לקרוא בשם קיבוץ לצורת חיים המושתתת על יסודות שונים וקוטביים לחלוטין. ההגיינה הציבורית והאמת הפנימית אינן מתירות לנו לכנות באותו שם – דבר והיפוכו.

· שאלה: אנו מבינים שאתה שולל את התיאוריה הדטרמיניסטית הגורסת שאין סיכוי לשמור על הקיבוץ בעתיד מול האילוצים של הגלובליזציה וכלכלת השוק ולנוכח המגמות האוניברסליות של ההפרטה. ואנו מסכימים לדעתך שאין סתירה בין שמירה על ערכי הקיבוץ לבין הסיכוי להבטיח רווחיות סבירה למשק הקיבוצי. יתכן גם שדווקא ערכיות מובהקת תורמת לרווחיות ברת קיימא.

והנה, בויכוחים המתנהלים על הצעות לשינויים בקיבוץ שומעים אנו גם את הגירסה הטוענת כי מי שמתחיל בתהליכי שינוי - ימצא את עצמו, במוקדם או במאוחר, בהוויית חיים לא קיבוצית. כביכול, כל שינוי נושא עמו פוטנציאל של סכנה ושל איום על דמותו של הקיבוץ. ועל כן מוטב לנקוט גישה שמרנית ולהתנזר עד כמה שאפשר משינויים. מה שהיה הוא שיהיה.
האמנם בכל שינוי יש פוטנציאל של איום על עתיד הקיבוץ? כיצד נבחין בין שינויים רצויים לבלתי רצויים?

תשובה: כדי להבחין בין שינויים רצויים לבין שינויים בלתי רצויים, בין שינויים המחזקים את הקיבוץ לבין שינויים המרסקים את הקיבוץ – אנו זקוקים להגדרת ערכי הקיבוץ הבסיסיים, שלאורם נבחן את משמעות השינוי. כמו כן אנו זקוקים להבנת מערכת המושגים הסוציולוגיים הקשורה בתהליכי שינוי חברתיים בכל חברה וחברה.

במערכת זו קיימים ארבעה מושגי מפתח (בלשון רבים): ערכים, דפוסים, אילוצים, ופונקציות.
הערך – הוא אַמַת מדה עקרונית שמהווה מַצְפוּן לאדם ומַצְפֵן לחברה,
הערך הוא תפישה אודות הרצוי, הטוב, הנעלה והנאצל. זוהי תפישה מופשטת למדי, עקרונית, מהותית, ועם זאת יש לה תוקף מחייב בהתנהגות האדם ובאורחות החיים של החברה. לאורם של ערכים אנו בוחנים את ההתנהגות האנושית ואת סדרי החברה, מעניקים להם הצדקה ולגיטימיות או שוללים אותם מכל וכל. למען ערכים – אנו מוכנים לשלם מחירים – חברתיים, כלכליים, פוליטיים, ואף לסכן את החיים עצמם.
הדפוס - הוא המסגרת הממשית והמעשית להגשמת הערך המופשט, העקרוני.
הדפוס הוא האמצעי להגשמת הערך, כלי למימושו במציאות הריאלית.
אם ערך מרכזי של הקיבוץ הוא השוויון – הרי הקופה המשותפת היא האמצעי להגשמתו. אם הדמוקרטיה ההשתתפותית היא ערך – כלומר לכל חבר קיבוץ זכות שווה להשתתף בהחלטות על מדיניות הקיבוץ ואורחות חייו – הרי האסיפה הכללית, הקלפי והועדות הם דפוסים למימוש הערך של הדמוקרטיה.

כאשר באים לבקר בקיבוץ – אפשר להבחין בדפוסים (בתי ילדים, חדר האוכל, רפת אחת גדולה וכו'). את הערכים לא תמיד ניתן לתפוש במראה עיניים. אפשר לעמוד על משמעותם מתוך מכלול הדפוסים היחודיים של הקיבוץ, ומתוך האני מאמין של החברים.
האילוץ הוא כורח – חיצוני או פנימי – המחייב התייחסות או התמודדות של החברה.
האילוץ החיצוני יכול להיות אקלימי – כגון בצורת או שיטפון. הוא יכול להיות מַקרו כלכלי – אינפלציה, מיתון או צמיחה של המשק הלאומי והוא יכול להיות מדעי-טכנולוגי (למשל, הופעת אמצעי תקשורת חדשניים – טלוויזיה, אינטרנט).
האילוץ הפנימי בקיבוץ הוא בדרך כלל דמוגרפי – הקמת משפחות או חלילה גירושין, גידול שכבת הקשישים, מחסור או שפע בקליטת צעירים.

יתכן שילוב של אילוץ חיצוני ופנימי. למשל, בתחום הכלכלי נוצר לאחרונה אילוץ כלכלי שחייב שינוי דפוס משמעותי. כוונתי להקמת תאגיד נטפים וניתוק המפעל מניהול ישיר של הקיבוץ.
פונקציה – פירושה תרומה ליציבות ואיתנות החברה. כך למשל הטכס והחג מהווים בכל חברה גורמים מלכדים, המחזקים את ההשתייכות של הפרטים השונים לחברה ומבצרים את איתנותה. הפעילות התרבותית בקיבוץ, המזמנת את חברי הקיבוץ למפגש משותף והמבליטה את הערכים המשותפים, היא תרומה חשובה וחיונית לחיזוק החברה הקיבוצית, מעבר לחשיבותה הפנימית.
דפוסים יכולים להיות פונקציונאליים או דיספונקציונאליים.
ולכן, כאשר אנו מתייחסים להצעות לשינויים בקיבוץ – עלינו לנתח את הרקע של האילוצים הדוחפים לשינוי, לבחון באיזו מידה הדפוסים המומלצים תואמים או סותרים את הערכים ולהחליט האם ראוי לאמץ שינוי או להימנע ממנו כתוצאה משיקולים פונקציונאליים. חשוב להבין האם השינוי תורם לאיתנות החברה או חלילה פוגע בה.

· שאלה: על בסיס ההבחנה שלך בין ערכים – כאמות מידה עקרוניות ותפישות מצפוניות, לבין דפוסים – כמסגרות ומבנים ארגוניים – האם נכון יהיה לומר, למשל, שחדר האוכל הוא דפוס ולא ערך, אלא שיש לו תרומה פונקציונאלית של מפגש חברתי?

תשובה: אכן כן. חדר האוכל הקיבוצי בא לעולם כאילוץ של תקופת המחסור וכניסיון לחסוך בהוצאות המזון. הוא בנוי על הערך הקיבוצי – כל אחד לפי צרכיו, והוא דפוס אופייני הנותן תשובה לא רק בתחום האכילה (לבוא רעב לצאת שבע), אלא בראש וראשונה – בתחום הסולידאריות, המפגש החברתי ותחושת ההשתייכות לקהילה. ולכן, גם אם אפשר לספק את צרכי המזון על פי צרכי החברים ומשפחותיהם בדרך אחרת – פגיעה בדפוס של חדר אוכל משותף מחלישה את החברה הקיבוצית, דוחפת לאטומיזציה חברתית ומטשטשת את הזיקה לכלל.
עלינו איפוא להבחין בין שינוי ערכים לבין שינוי דפוסים.

אם רוצים לשמור על צורת החיים של הקיבוץ, אם מאמינים בקיבוץ ואוהבים לחיות בו – מן הדין להיצמד לערכיו. שינוי ערכים הופך את הקיבוץ ללא קיבוץ. מאידך מותר ולעתים רצוי לשנות דפוסים. יש שמתחייב שינוי דפוסים כתוצאה מאילוצים, ויש שינוי דפוסים שאינו סותר את הערכים. לעתים הדפוס החדש הוא ניטרלי מבחינה ערכית ולעתים הוא אפילו מחזק אותם. עם זאת, תמיד ראוי לבחון אם שנוי או ביטול דפוס כל שהוא פוגע ביציבות ובלכידות החברתית. בנסיבות כגון אלה ראוי לשמר אותו משיקולים פונקציונאליים או למצוא לו תחליף שימלא את אותה פונקציה.

· שאלה: שמעתי שפעם הייתה מקלחת משותפת. היא הייתה בודאי תוצאה של האילוץ הכלכלי כאשר אי אפשר היה לבנות שירותים בכל אוהל, צריף או חדר. מספרים שבמקלחת המשותפת הייתה נמסרת האינפורמציה המפורטת על הנעשה בקיבוץ. הייתה זו לפי הגדרתך, תרומה פונקציונאלית חשובה, הלא כן?

תשובה: נכון מאד. המקלחת המשותפת הייתה אמצעי קומוניקציה חשוב. אבל זו הייתה תקשורת חד מינית, גם אם אפשר היה לצעוק אל מעבר למחיצה. התחליפים שגיבשנו במקומה הם מועדון החברים ועלון "בבית". שונה הדבר עד כה לגבי אסיפת החברים. גם כאשר הוספנו דפוס חדש, המחזק את ערך הדמוקרטיה והוא הקלפי הכללית והחשאית – שמרנו על האסיפה, בגלל תרומתה הפונקציונאלית למפגש חברים ולדיאלוג של פנים אל פנים.

בשיחה הבאה נגדיר את ערכי הקיבוץ ונבחן לאורם תהליכי שינוי.