תורת הקיבוץ
מאת אהרון ידלין - חצרים, קיץ 2002
הדברים הבאים נכתבו בעקבות פגישות שהיו לאהרון עם צעירים, פגישות שדנו בשאלת השינויים בקיבוץ. במהלכן התברר שיש לצעירים שאלות הדורשות הסבר, היסטורי וענייני, מסודר.
סידרת מאמרים
שפורסמו ב"בבית" – עלון קיבוץ חצרים, קיץ 2002
מאמר ראשון: תורת הקיבוץ
· שאלה: בתנועה הקיבוצית מתקיים כיום ויכוח נוקב בין שני זרמים בולטים – הזרם השיתופי המבקש לשמר את הקיבוץ המקורי-הקלאסי והזרם הקהילתי הגורס במפורש או במעורפל – שנגזר על הקיבוץ להגיע לסוף דרכו, וכי בעולם של תהליכי גלובליזציה והפרטת הנכסים הלאומיים הקיבוץ חייב לאמץ גם בתוכו את כללי כלכלת השוק וכל המקדים בכך הרי זה משובח.

ויכוח זה הוא בראש ובראשונה תוצאה של המשבר הכלכלי פיננסי של קיבוצים רבים שפרץ בסוף שנות ה-80. לפני שתתייחס למהותו וסיבותיו של משבר זה – השאלה היא האם זהו המשבר הראשון של הקיבוץ, ומהם המשברים שקדמו לו?

תשובה: אכן אין זה המשבר הראשון. במהלך השנים, החל מ-1910 – שנת יסוד הקבוצה הראשונה – דגניה, לוו את התנועה הקיבוצית משברים ופילוגים לא מעטים.
המשבר הראשון התחולל בדגניה עצמה. קבוצת חברים ממייסדי הקיבוץ (למשל, אביו של משה דיין, שמואל דיין) טענה שאין עתיד לדגניה כישות שיתופית. הדבר מנוגד לטבע האדם. ולכן, את הכפר העברי החקלאי החדש, שאין בכוונתו להעסיק שכירים, יש להשתית על עצמאות המשפחה כיחידה יצרנית וצרכנית. קבוצת מייסדים זו עזבה את דגניה והצטרפה להוגי הרעיון של מושב העובדים ויחד הקימו ב-1920 את מושב העובדים הראשון, את נהלל. המכנה המשותף לדגניה ונהלל היה בשני עקרונות: חשיבות החקלאות כבסיס לישוב העברי והשמירה על עבודה עצמית. מאידך – נהלל הושתתה על הבעלות הפרטית והמשפחתית של המשק החקלאי ודגניה על הבעלות הקואופרטיבית והמשותפת.
מעניין שהמשבר הזה דווקא חיזק בדגניה את היסוד העיקרי של הקומונה – מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו. בשנים הראשונות של דגניה ניהלו לחברים חשבונות נפרדים. העזיבה של חסידי מושב העובדים – גרמה לביטול החשבונות הנפרדים ולאימוץ ההסדר של קופה משותפת.

· שאלה: האם המשבר השני בא לידי ביטוי בפילוג דגניה לדגניה א' ודגניה ב'?

תשובה: לא הייתי מגדיר תופעה זו כמשבר. יצירת דגניה ב' וכן דגניה ג' (היא קבוצת גניגר) נבע מתפיסה מסוימת לגבי הגודל של הקיבוץ.
ראשוני דגניה דגלו ברעיון הקבוצה הקטנה. הם האמינו שאפשר לקיים אורח חיים שוויוני, שיתופי וסולידרי ללא חשבונות פרטיים ואינטרסים אישיים – רק אם מספר החברים בקבוצה יהיה קטן (20 – 30 חברים).בתנאים אלו אפשר לשמור על יחסי קרבה בין החברים ולקיים את הקבוצה האינטימית כמעין משפחה מורחבת. וכשם שבמשפחה קיימת סולידריות וכולם דואגים לכולם – כך יהיה הדבר בקיבוץ (והם קראו לזה אז "קבוצה"), אם מספר חבריו לא יהיה גדול יתר על המידה. ועל כן דגניה החליטה להגביל את גידול אוכלוסייתה והיא חילקה את אדמותיה והעמידה אותם לרשות חבורה נוספת שרצתה לחיות חיי שיתוף וקומונה. מכאן דגניה ב'. לקבוצה השלישית לא הספיקה אדמת דגניה והיא התיישבה בעמק יזרעאל.
יצירת דגניה ב' איננה משבר של הרעיון או ההגשמה הקיבוצית לעומת פרישת המייסדים והקמת נהלל, על בסיס האוטונומיה של המשפחה והקניין הפרטי של איש המושב.

· שאלה: אז מהו איפוא המשבר השני של התנועה הקיבוצית?

תשובה: המשבר השני הוא המשבר של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור שקם בתקופת העלייה השלישית. לעומת הרעיון של הקבוצה הקטנה טופח בקבוצת כינרת על ידי שלמה לביא הרעיון של הקבוצה הגדולה. טבנקין הגדיר זאת קיבוץ גדול וגדל ללא גבול. לביא הגדיר את הקבוצה הגדולה כ"עיר שדה" – כלומר: ישוב שיתופי המבוסס לא רק על חקלאות, אלא על כל ענפי המשק המודרני (בראש ובראשונה תעשייה) ובזכות גודל האוכלוסייה הוא ממזג את יתרונות העיר, שיש בה גם מוסדות השכלה ותרבות, עם הקירבה לטבע והבסיס הכפרי של עיבוד האדמה.
חלוצי העלייה השלישית (1920 – 1927) שהקימו את גדוד העבודה הושפעו מרעיונות הקיבוץ הגדול והרחיקו לכת בתפישתם הכלל חברתית. גדוד העבודה היה למעשה תנועה קיבוצית ראשונה, שכללה יישובים (עין חרוד, תל יוסף, רמת רחל) ופלוגות עבודה שיתופיות. גדוד העבודה ראה עצמו גרעין של חברה חדשה, והוא האמין שראוי לקיים קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל. אוטופיה זו חייבה להשתית את הגדוד על קופה משותפת של כל הישובים והפלוגות, שאליה נכנסים כל ההכנסות מהעבודה בכבישים, מהחקלאות וכן גם תקציב ההתיישבות של המוסדות הציוניים.

המשבר השני של התנועה הקיבוצית הוא משבר התפיסה המהפכנית של גדוד העבודה. המשבר התבטא בפילוג הגדוד בין חסידי הקופה המשותפת של הגדוד כולו לבין תומכי האוטונומיה המשקית של כל יישוב קיבוצי, שמקיים קופה משותפת לחבריו בלבד.
תוצאת הפילוג הייתה הקמת "קיבוץ עין חרוד" שהתפתח לתנועת הקיבוץ המאוחד. זו הייתה אמנם תנועה בעלת כלים של עזרה הדדית ומרות חזקה לגבי הקיבוצים ("המשקים" בלשון התקופה) הנפרדים, אך היא הכירה באוטונומיה הכלכלית והפיננסית של כל קיבוץ. שרידי גדוד העבודה – לאחר הפילוג – התפוררו, חלקם עזבו את הארץ ונסע לברית המועצות וחלקם הצטרף לקיבוץ המאוחד.

משבר האוטופיה של הקומונה הכללית מיסודו של גדוד העבודה היה מאד דרמטי, רווי ויכוחים נוקבים,אכזבות וייאוש מהרעיון הציוני. ואף על פי כן – הקיבוץ לא הגיע לסוף דרכו. במהלך העלייה הרביעית והחמישית התגבשו שלוש תנועות קיבוציות – הקיבוץ המאוחד על פי הדגם של עין חרוד (קיבוץ גדול וגדל), חבר הקבוצות על פי הדגם של דגניה (הקבוצה הקטנה), והקיבוץ הארצי שהוקם על ידי בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר, ושביקש לשמור על יחודו האידיאולוגי והפוליטי.
המכנה המשותף לכל התנועות – האוטונומיה של הקיבוץ בתחומי תנועה קיבוצית וקיום כל קיבוץ על יסודות השוויון המלא, השיתוף בייצור ובצריכה, קופה משותפת וסולידריות ללא סייג.

· שאלה: ועכשיו אנו מגיעים למשבר האחרון – המשבר הכלכלי של תקופת המדינה שעדיין משפיע על תהליכי השינוי בקיבוצים רבים. הנכון הדבר?

תשובה: לא. עם הקמת המדינה ב-1948, בשנותיה הראשונות התרחש משבר הממלכתיות. אמנם – מצד אחד הוקמו ישובים חדשים (בעיקר קיבוצי פלמ"ח) במרחבי הארץ, אך מצד שני התרחשה עזיבה רבתי של חברי קיבוץ אל הערים. הרקע למשבר היה כפול. ראשית – נשאלה השאלה האם יש עוד צורך בקיבוץ – אשר מילא בעבר משימות התיישבותיות וביטחוניות, כאשר קיימת מדינה שתפקידה לשאת באחריות למשק, לביטחון ולקליטת העלייה. ובמיוחד כאשר העלייה ההמונית מארצות האיסלאם וממחנות ההשמדה באירופה – לא רצתה ולא הוכשרה להיקלט בקיבוצים. הקליטה בחקלאות הייתה בצורת החיים של מושב העולים. ושנית – נפתחו במדינה בפני הקיבוצניקים אפיקי תעסוקה ושליחות אלטרנטיביים – בשרות המדינה, בפיקוד בצבא, באקדמיה ובתחומי תרבות, אמנות כלכלה וחברה מגוונים. משבר זה בלם את מגמת הגידול המתמיד של הקיבוצים והקטין את אחוז הקיבוצניקים בתוך כלל האוכלוסייה, אך יסודות השיתוף והשוויון בתוך כל קיבוץ לא נתערערו. החברים ודור ההמשך נשארו בקיבוץ דווקא בגלל ייחודו וערכיותו של הקיבוץ.

· שאלה: ואז בא המשבר האחרון, הכלכלי – הלא כן? ונדמה שמה שמאפיין את המשבר הזה שהוא הופך להיות גם משבר אידיאולוגי-ערכי. ואף זאת – רבים מאלו שהתייאשו מחיי קיבוץ אינם מבקשים לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות אותו מבפנים, להפוך אותו ליישוב קהילתי סתם. האם זה החידוש שבמשבר האחרון?

תשובה: אכן, תקנות הקיבוץ הגדירו מהו קיבוץ ושמרו עליו מפני שינויים ההופכים קיבוץ ללא קיבוץ, או מאפשרים לחלק את הרכוש בין החברים. השינוי מבפנים, תוך מתן גיבוי תנועתי לכך – הוא בהחלט תופעה חדשה.
אבל ראוי להזכיר עוד משבר אחד – שאף הוא פרץ בשנים הראשונות של המדינה. כוונתי לפילוג בקיבוץ המאוחד, בין חברי מפא"י לחברי מפ"מ על רקע שאלת ההזדהות עם ברה"מ והקומוניזם הסובייטי. היש זיקה בין הקיבוץ-הקומונה הישראלית, לבין הקומוניזם – כמשטר ממלכתי? זו הייתה השאלה שפילגה קיבוצים ומשפחות בתוך הקיבוצים. כיום - ברור לנו שהמשטר הטוטליטרי הסובייטי – שלא היה בו חופש פוליטי ופערי השכר שבתוכו היו מהגדולים בעולם – היה אכן רחוק, כרחוק מזרח ממערב, מהקיבוץ הישראלי הבנוי על חופש ההצטרפות והעזיבה ועל שוויון מוחלט, המתייחס לצרכים האמיתיים של האנשים. אולם – אז, בשנות ה-50, תנועות התפלגו והתאחדו על רקע המאבק הגלובלי בין הקומוניזם לבין הדמוקרטיה המערבית.

· שאלה: וסוף סוף - אנו מגיעים למשבר שנות ה-80?

תשובה: אכן, זהו בעיקרו של דבר משבר כלכלי פיננסי שהוא בפשטות תוצאה של ניהול כלכלי מוטעה ומסוכן. ההנהגות הכלכליות בתנועה הקיבוצית כולה ובמרבית הקיבוצים, גייסו שפע של הון והשקיעו אותו בחוסר אחריות כלכלית. כאשר נלוו לגיוס ההון טלטלות מקרו-כלכליות במשק הישראלי – תחילה אינפלציה מטורפת ולאחר מכן ריבית רצחנית, שהייתה מרכיב חיוני במאמץ לחסל את האינפלציה, מצא עצמו המשק הקיבוצי בחוסר יכולת של פירעון החוב. הסכנה של פשיטת רגל כלכלית גרמה להלם פסיכולוגי ולאבדן תחושת הביטחון, וההלם הפסיכולוגי גרם למבוכה ערכית. והמבוכה הערכית הניעה תהליכי שינוי.