"נאחזים בקרנות המזבח"
אבישי גרוסמן, 14.12.2002


רבים נוהגים להשתמש בביטוי "שומרי החומות" או לחילופין בביטוי אחר בעל משמעות דומה כאשר הם מתייחסים לחברי קיבוץ שאינם מסכימים לדעותיהם. הם בוחרים לכנותם "הנאחזים בקרנות במזבח". נראה שקשה לרבים להימנע מתיוג וסיווג. לעיתים, אולי כדי להיתפס רציניים יותר הם גם מבקשים לדעת את המקור ממנו נלקח הביטוי השגור הזה. ובכן המקור מופיע בספר מלכים א, פרק א, פסוק נ. וכך כתוב: " ואדוניה ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח" לא הייתי טורח להביא את הציטוט מהמקורות אלמלא משמעותו בהקשר הקונקרטי. המכונים בפי החברים הדוגלים בשינויים מהירים "הנאחזים בקרנות המזבח" הם אלה המפחדים מגורם כלשהו, אולי שלטון, אולי שינוי ואולי משהו אחר. המשתמע מהשימוש בכינוי זה הוא שכול המתנגדים לדעתם מונעים מפחדים ממשהו או ממישהו. וזהו המקור העיקרי לעיצוב עמדותיהם נגד כול שינוי. כלומר, לא חשיבה הנובעת מאמונות ורצון להגשים את הראוי בעיניהם, אלא משהו אחר, משהו שאינו ניתן לשיקול הגיוני.
כלכלה היא מדע חברתי. לעיתים אני מתמלא פליאה כאשר אני שומע אנשי כלכלה המניחים שחישובים כלכליים קרים הם המפתח העיקרי להצלחה או לכישלון. תמיד סברתי שהחלטות אסטרטגיות נכונות המשולבות ביחס אישי ומתן כבוד לזולת שהוא חבר ושותף להוויה הקיבוצית, הם המפתח להעלאת המוטיבציה של האדם לתרום לחברה בה הוא חי. מילה טובה, טפיחה על השכם, ואפילו מבט המביע יחס חם, יש בהם כדי לעודד את האדם להיות אדם מועיל בחברתו יותר מכול עילות אחרת. לא במקרה תמכתי בהמשך השימוש במושג מרכז, בשונה, אולי אפילו בניגוד לשימוש במושג מנהל, כאשר אנחנו מתייחסים לחבר האחראי על תפעול ענף או מפעל. מרכז פירושו ראשון בין שווים, יחסים של גובה עיניים, בעוד מנהל משמעותו הירארכיה מובהקת ומוגדרת. (אני אנהל, אני אנווט. אני אקבע ואתה תבצע).

כנראה שלא הצלחתי לבטא את עצמי בצורה בהירה עם היה מי שהתרשם שאני מתנגד לשינויים. קבעתי חד משמעית ברשימתי הקודמת שהקיבוץ השתנה ומשתנה ללא הפסק. טענתי רק שהשתנות זאת אסור לה שתפגע בערכי הליבה, עיקרי היסוד, עליהם מושתת קיבוץ. וגם מניתי עיקרים אלה כפי שאני תופס אותם. ( אגב, לא קבעתי שטיפוח מנהיגות כשלעצמו הוא אחד מערכי הליבה של הקיבוץ. טענתי שטיפוח מנהיגות הנשענת על דוגמא אישית, כלומר, התנהגות על פי העיקרון: קודם על האדם לקיים את הדברים בדרך הראויה על פי השקפתו ורק לאחר מכן לקרוא לאחרים לעשות את הראוי לדעתו). כלומר, דוגמא אישית, אם תרצה " האחרי הצהלי" הוא עיקרון התנהגותי שעל הקיבוץ לטפח ולשמר כאשר הוא מעצב את אורחות חייו. לדעתי מתן תחושה עמוקה של שוויון ערך בין אנשים ייחודיים ושונים זה מזה, הוא לא רק ערך אנושי נעלה אלא גם כלי מוטיבציוני רב ערך. הדוגמא שהבאתי המספרת על מנהל מפעל שהחליט לחזור הביתה לפני שהישיבה נסתיימה, כדי לאפשר לחבר אחר שהזמין את הרכב לצאת ליעדו בזמן, היא דוגמא להתייחסות אנושית שבצידה גם הגברת הזיקה ותחושת השייכות של החבר הנזקק לרכב לקיבוצו, ובעקבות זה גם למקום עבודתו. יש המייחסים התנהגות מסוג זה כשולית ולעיתים כמעילה בתפקיד. מה לעשות ובשבועות האחרונים נפגשתי עם עוד מנהל מפעל הממשיך בתפקידו כבר שמונה שנים והמפעל אותו הוא מנהל מרוויח עשרות מיליונים בשנה. גם הוא מתנהג בדיוק באותו סגנון אותו הבאתי כדוגמא להתנהגות ראויה. בעובדה, אורחות התנהגות הבנויות על עיקרון זה לא פוגעות, אולי אפילו מועילות לשגשוגו של המפעל.

לא טענתי ואיני טוען שבעברנו הכל היה מושלם. שלוש פעמים כיהנתי בתפקיד המזכיר בקיבוצנו והראשונה שבהם הייתה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר ותיקנו היו אז במלוא אונם. הכרתי את עוצמותיהם וכן את חולשותיהם. כמונו גם הם היו בני אדם רגילים. גם הם צדקו וטעו חליפות, גם בהם הייתה נדיבות לצד רצון לראות בנפילתו של האחר. וגם במציאות אותה הם עיצבו היו ביטויים של חולשות אנוש שאחת מהן, הייתה התאווה לרכב פרטי. אז מה? בגלל שגם להם היו חולשות עלינו להימנע מלהיאבק על הראוי בעינינו? לדעתי בשום פנים ואופן לא. מספר חברים באו בטענה גדולה בעקבות קביעתי שעמדותיהם של הרוצים בשינוי מהיר לוקות בעמימות. ברצוני להבהיר שעמדתי זאת מתבססת על העובדה שמעולם לא שמעתי מהם ערכי הליבה אותם הם רוצים לשמר גם לאחר השינוי. וכידוע אין אפשרות לעשות שינוי מבלי לציין מהם היסודות הערכיים אותם רוצים לשמור לטפח גם לאחר שיתבצע השינוי הרצוי למציע ההצעה. אשמח לשמוע הבהרות בנושא זה ולהיווכח שטעות בידי.
שמעתי אומרים את האמירה הבאה המכוונת לכתובתם של המתנגדים למעבר לשכר דיפרנציאלי בכל צורה שהיא: "בהסתגרות שלכם אתם גורמים לפלגנות ולמחנאות בתוך קיבוצנו. כנראה שבכרכור זה לא קורה כך..."

ושוב חוזר הניגון: "שלכם" "אתם" מחנה אחד. הלשון לא קפאה כאשר באמצעותה נשמע כתב אשמה גורף המזכיר את ימינו הרעים כאשר השתעבדנו כתנועה וכיחידים לסטליניזם בשנות החמישים של המאה הקודמת. לתומי חשבתי שנלמד הלקח ושוב לא נחזור להכללות ותיוגים של אנשים המחזיקים בדעות אחרות משלנו. המילה פלגנות המוליכה אל פלגנים הנשמעת פה ושם מפי תומכי השינויים המהירים, מילים הנשאבות מארסנל המילים המפלגתיות של פעם מתקשרת בעולם האסוציאציות שלי אל המושג "סטיה רעיונית" שבעקבותיה באה המילה בגידה, בה הרבו ותיקנו להשתמש כאשר היו שקועים בויכוחים פוליטיים חובקי עולם, ויכוחים בעלי אופי של שחור לבן, צודק טועה, כאשר הם תמיד ניצבים בצד הנכון. היריב לעומת זאת, כפועל יוצא הכרחי, מסכן בעמדותיו את הגשמת החזון. למילים יש כוח משלהם ולכן חיוני להקפיד להיזהר בשימוש בהן. חילוקי דעות הן תופעה לגיטימית, הייתי אומר אפילו רצויה. הדבקת תוויות על בעלי דעה מסוימת יכולה להביא להחנקת דיאלוג שתוצאתו הימנעות מהעשרה הדדית באמצעות מחשבה משותפת.
המפתח לקבלת החלטות נכונות הוא בהקפדה על:
א. פתיחות לשינויים החלים במציאות בה החברה מתפקדת.

ב. לא לקבל כמובן מאליו דעות והשקפות הנתפסות בזמן נתון כהכרח היסטורי, בבחינת אמת שעדיין לא נתגלתה להמונים אבל יודעי ח"ן, בדרך כלל חכמים בעיני עצמם, או מנהיגות רשמית ומוסמכת, כבר הגיעו להבנת דמות העתיד ההכרחית. החיים לימדו אותנו שקצת ספקנות, הצגת סימני שאלה לא הזיקו לאיש, כולל גם לקיבוץ. אני זוכר את התקופה בה האמנו בסוציאליזם המהפכני, זה שיביא במהרה בימינו באמצעות מהפכה אלימה את המשיח האדום גם אלינו, אל ארץ חמדת אבות. מאז התפקחנו, למדנו שמהפכות אינן נושאות בחובן את הגאולה לעולם. לעיתים קרובות הן מביאות בכנפיהן את ההרס וההרג בשם הצדק המוחלט. למדנו שעדיפה השיטה האבולוציונית, הבנויה על התפתחות איטית, על ניסוי וטעיה בדרך אל ההישג האופטימלי. במציאות המורכבת בה אנו חיים כיום חיוני לשמור על יכולת מחשבה עצמאית, הלוקחת בחשבון הנחות עבודה הנצפות בסבירות גבוהה תוך התייחסות לייחוד הקיבוצי בו האדם מתפקד. הידברות פתוחה וחופשית מתאפשרת רק כאשר אין אחד הצדדים מכתים את החולק עליו באמצעות השיטה הידועה של ייחוס תכונות שליליות לבר הפלוגתא. בעברנו שילמנו מחיר יקר על הליכתנו עם הנראה כנכון מבחינה אידיאולוגית ולכן צודק ללא ערעור. ולעומת זאת הרווחנו כאשר פעלנו בהתאם לשיקול דעתנו העצמאי באמצעות התאמת החלטות הקיבוץ לרוחו ואפיונו המיוחדת של קיבוצנו. והרי שתי דוגמאות של קבלת החלטות שהושפעו השפעה מכרעת מרעיונות ואמונות אידיאולוגים נוקשים.

בשני המקרים מובילי הדעות שזכו לתמיכת רוב חברי הקיבוץ היו ספוגים באידיאולוגיה נוקשה ובלתי מתפשרת. את התוצאות של ההחלטות שנתקבלו ישפוט כל אחד מאתנו בעצמו.

א. אמונתנו העיוורת בברית המועצות וסטלין בראשה. אמונה שהייתה נחלתם של רבים מאוד מאתנו בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. אמונה שסימאה את עיניהם של רבים מאתנו והביאה בין היתר לפילוג בקיבוץ המאוחד ולפרשת סנה, שכתוצאה ממנה התפורר הגרעין של יוצאי מצריים שהשלים את קיבוצנו. עובדה ממנה סובל קיבוצנו דמוגרפית, חברתית וכלכלית עד היום.

ב. התפיסה שבכל קיבוץ חייב לקום מפעל הממוקם בחצרו. המפעל צריך שיהיו לו ארובות, עשן ייתמר מהן, וחברים ילכו לעבוד בו בבגדי עבודה כחולים למען יוכלו להגשים את הרעיון של קדימותה של עבודה פיזית על פני כל עבודה אחרת. כתוצאה מתפיסה זאת הקמנו בחצרנו את מפעל הגומי במקום לבחור בחלופה של הצטרפות לגלעם שהייתה פתוחה בפנינו בתקופה זאת.

לעומת שתי דוגמאות אלה ברצוני להביא שתי דוגמאות הפוכות בהן פעלנו בניגוד להנחיות אידיאולוגיות תוך הפעלה גמישה של שיקול קיבוצי מקומי. מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו.

א. בשנות השבעים התחיל הכרסום ברעיון הלינה המשותפת לכיוון המעבר ללינה משפחתית. בקיבוצים רבים נתגלו תופעות של "לקיחת החוק לידיים" על ידי משפחות בודדות אשר החליטו לקחת את ילדיהם לישון בבתיהם הפרטיים. גם בעין שמר התגלתה התופעה כאשר שלוש משפחות :עשו דין לעצמן" ולקחו את הילדים לישון אתם. וזאת בניגוד להנחיות התנועה ובניגוד להחלטת מוסדות קיבוצנו. מזכירות הקיבוץ שקלה את השיקול המתאים לקיבוצנו והחליטה שלא לנקוט נגד משפחות אלה באמצעים שננקטו ברבים מהקיבוצים ולא להוציאם מהקיבוץ. (בזכות החלטה זאת כמה מידידי וידידותי הטובים ביותר ממשיכים עד היום להיות חברים בקיבוצנו).

ב. בשנות התשעים ניהל קיבוצנו מאבק עקשני וייחודי נגד הסדר הקיבוצים. נציגי התנועה המליצו לנו להצטרף להסדר שהוצע על ידי הבנקים ונתמך על ידי מזכירות התנועה. וזאת על אף העובדה שידעו שההסדר המוצע יכל להיות בבחינת סם מוות לקיבוצנו. מזכירות הקיבוץ החליטה שלא להיענות לפניית נציגי התנועה, גייסה את חברי הקיבוץ, ניהלה מאבק, והקיבוץ זכה להישגים המאפשרים את קיומו והתפתחותו עד היום.


הבאתי את הדוגמאות הנ"ל רק כדי להדגיש את הצורך להימנע מלהיסחף במקובל והנראה כזרם היסטורי הכרחי. ההיסטוריה מלמדת שלעיתים המקובל הוא גם המתקבל ולעיתים הוא מתגלה כטעות חמורה. אני מכוון את דברי לנתפס היום על ידי רבים כמהלך טבעי, כמעט הכרחי: הנהגת שכר דיפרנציאלי בקיבוצים. שיטה חברתית הבנויה על "כמו כולם" המקנה יתרונות לבעלי השכלה פורמלית ולבעלי תפקידים מרכזיים התורמים, לכאורה, יותר מאשר החברים "הפשוטים". בסופו של דבר דמותו של הקיבוץ תעוצב על פי רצונם של רוב חברי הקיבוץ. מכאן שכדי לנתב את דרכנו בצורה הטובה והיעילה ביותר עלינו לאחד את הראוי והרצוי לנו יחד עם אילוצי מציאות בהם אנחנו פועלים. והכל תוך התחשבות בייחודו של קיבוצנו, קיבוץ עין שמר. וכידוע, החוכמה לא נמצאת רק בראש אחד או בכיוון אחד. ראוי לכולנו שנזכור זאת גם בלה