טיפוח / פיתוח האוטונומיה של החבר בקיבוץ השיתופי
ניצן ריבלין-פלדמן, קיבוץ יזרעאל, 5/2/03

הזרם השיתופי:
טלפון: 03-5301382
פקס: 03-5301387
דוא"ל: shituftk@inter.net.il
כיצד נגדיר מהי אוטונומיה של החבר?
· יותר שליטה על גורלו / חייו / תכניותיו / אופן השימוש בתקציבים וגם יותר נטילת אחריות;
· יותר חופש בחירה, פחות תלות בממסד/הקיבוץ;
· למימוש הנ"ל - העברת יותר כסף משליטת ואחריות מוסדות הקיבוץ לשליטת החבר, שיבחר כיצד להשתמש בו;
מה גבולות האוטונומיה, מהם הדברים/הערכים שלמען קיומם אנו מוכנים לוותר על חלק מהאוטונומיה שלנו? לטעמי:
· צדק חברתי;
· ערבות הדדית ואחריות לכלל חברי הקיבוץ;
· איכות חיים קולקטיבית: חיי קהילה עשירים ומעשירים, מסגרות המאפשרות פעילויות משותפות התורמות למטרה זו.

בהרבה מקרים מדובר, בסופו של דבר, בכסף, בהפרטת תקציבים קהילתיים המשמשים לשירותים ולאספקת מוצרים שונים לחברים.

במשך השנים הפרטנו ואיחדנו הרבה סעיפים בתקציבים, וגילינו שלא נגרע מהיעדים שלעייל, ולא פעם השגנו בכך ייעול וחסכון והחברים יצאו מרוצים יותר, שכן נתנה בידם יכולת הבחירה:

· חלוקת אספקה קטנה: סיגריות "סילון", סבון "רות", נייר טואלט (הזול ביותר), קפה, תה (כנ"ל), סוכר, ביסקוויטים וסוכריות מסוג אחד, לפי משקל פר ילד וכיו"ב, לא מעוררים, כך נדמה לי, געגועים אצל אף אחד.

· גם לא חלוקת בגדים ונעליים לפי נורמה שנתית... (X מכנסי ערב וכנ"ל עבודה, שמלה לעונה, ורק של התופרת והסנדלר בקיבוץ וכד')...
· גם לא הקצבת מספר ספרים / הצגות לשנה - ללא יכולת המרה...
· ועוד לא הזכרנו ריהוט
· ומקררים
· וטלויזיות
· ונסיעות לחו"ל? (למיטב ידיעתי, יש לפחות קיבוץ אחד שהוריד לא מכבר ברוב מסיבי את ההצעה להפריט תקציב זה...)

וכך אנו מתקרבים לתחום שבו הנושאים נתונים בויכוח בזמן הווה. בכל קיבוץ (חוץ מאותם קיבוצים שהחליטו כבר לוותר על היעדים שלעייל) ישנם נושאים שלחלק מהחברים נראים כ"קזוס-בלי" שאם יופרטו - תפגענה המטרות הנ"ל, ולאחרים נראית הפרטתם כהמשך טבעי ונכון של מהלך העברת השליטה והאחריות אל החבר:

· נסיעות לביקור הורים מבוגרים - שייכות לסעיף עזרת הורים, לקרן מזכיר או ניתן להעבירן לתקציב החבר? שהרי - האחד צריך לבקר את אמו הזקנה ואילו האחרת חייבת להגיע אל בתה ולעזור לה עם התינוק (ואם הבת במקרה גם חד-הורית וצריכה לעבוד לפרנסתה ביותר ממשרה אחת?...) והשלישי - הוריו הזקנים נשארו בחו"ל והוא חייב לדבר אתם יום יום בטלפון, ולפעמים גם לנסוע לבקר...

· הפרטת המזון - נעשתה כבר בהרבה קיבוצים, גם שיתופים. יש מקומות בהם עלתה איכות השירות והמוצר וחברים, אשר נטשו בעבר את חדר האוכל, חזרו לפקוד אותו, ולכך, לטעמי, יש חשיבות ותרומה חיובית לחיי החברה בקיבוץ. במידה מסויימת נעשה אפילו צדק עם אלו שלא נהנו משירותי חד"א ומתקציביו ונאלצו לממן מתקציבם את ארוחותיהם.

מאידך - במקרים לא מעטים הביאה הפרטת ענף המזון לסגירת חדר האוכל לחלק ניכר מהארוחות (ערבים, שבתות), וכך נפגעה הרקמה החברתית, כי פחתה מאוד ההזדמנות של החברים לפגוש אחד את השני, נעלמו מהנוף ה"פרלמנטים" של שולחן האוכל, על כל השפעתם על הדיון הציבורי בקיבוץ.

אפשר לעבור ולפרט סעיף אחר סעיף, אבל נדמה לי שהעיקרון המנחה צריך להיות האם הפרטת סעיף מסוים תפגע בערבות ההדדית, תגרע מהצדק החברתי או תגרום לפעילות, הנראית לנו חשובה, לגווע:
הפרטת השימוש בחשמל, השימוש בשירותי המחסן והמכבסה, צביעת/סיוד ואחזקת דירות (זהירות - שלא נגיע למצב שהללו יוזנחו כי חברים יעדיפו להשתמש בתוספת התקציב למטרות אחרות...) -
אלו, לפחות לי, נראים די פשוטים.
אבל מה בנוגע לחוגי העשרה לילדים?
הילד שלי לא הולך לאף חוג, למה שאני לא אוכל בכסף הזה לקנות לו עוד תכנה למחשב?.. ומאידך - מה יהיה גורלו של ילד שהוריו בחוב גדול ונדרשים לקצץ בהוצאותיהם בכל דבר שאיננו קיומי? האם הוא אשם וצריך לשלם על "חטאי" הוריו? האם מותר לפגוע בזכותו להעשרה? והאם זה טוב או רע לחברה שלנו?.
והאם ראוי להפריט את חוגי הלימוד של החברים?
בבחינת - הבה ניתן לחברים את הכסף ויבחר כל אחד איך והיכן להעשיר את עצמו - במכללה האזורית, באוניברסיטה הפתוחה, ב"טלידע" או ביישוב השכן, או בקיבוץ שלנו. ואולי בכלל יותר חשוב לו השנה להקדיש אמצעים לצרכים אחרים? מאידך - אם מפריטים את סעיף "קיבוץ לומד" אי אפשר לארגן מראש חוגים ושוב - הוחמצה הזדמנות של מפגש ולמידה משותפת.
ומה על השכלה גבוהה? של החברים ושל הבנים
(הבן שלי לא מסוגל ללמוד, למה שלא אוכל לעזור לו בכך שיקבל את הכסף להקמת עסק?.. אני בחיים לא יצאתי ללמוד וגם אין לי תחת בשביל זה, אבל סיור לימודי של גננים בגני ארופה יועיל לי מאוד ויקדם אותי בעבודה ולא יעלה יותר...)
ומה על חופש הבחירה של בית הספר בו ילמדו ילדינו?
כבר היום יש ילדים/ות ונערים/ות שאינם לומדים בביה"ס "של הקיבוץ", באשר אינו יכול לספק להם את המקצועות המבוקשים (ואין מדובר כאן בילדים בעלי קשיים שזקוקים לבתי"ס מיוחדים). מנסיון אישי - אני יודעת שבזכות מעברן של בנותי הגדולות לבי"ס שאיפשר להן ללמוד את מה שרצו - זכו לשנות לימוד מאושרות, מעשירות ומשמעותיות ביותר, והפיקו מהן את המירב. מאידך - האם אנו מוכנים לוותר על המסגרת הזו, של בי"ס "שלנו", שאנו יכולים לקבוע, ולו חלקית, את תכניו, כלליו ואולי אף לחנך בו על פי ערכינו. יש יתרון לביה"ס האזורי, שהוא שלנו, השומר מחד על מסגרת משותפת לילדים, ומאידך פותח בפניהם היכרויות חדשות. בעיקר כאשר הלינה המשותפת נעלמה מרוב מחוזותינו והילדים/נערים כמעט לא נפגשים זה עם זה ובקושי ניתן לקיים פעילויות משותפות. חשוב או לא חשוב? כל ילד שיוצא מבית הספר שלנו, מעלה את עלות הלימודים הממוצעת של שאר התלמידים (בנוסף לעלות לימודיו בבית הספר ה"אחר"). מאידך - האם אין זו אחריותנו כקהילה שכל ילד יקבל את החינוך והלימודים המתאימים לו? והאם בכלל אפשר להגשים זאת?
ושאלה אחרונה (בינתיים), לכאורה חורגת ממסגרת הדיון, אך לדעתי - לא ממש:
מה על שעות הפנאי של החבר? האם יש לו חופש בחירה מוחלט לגביהן (במסגרת החוק, כמובן). לא, ולא רק מפני שעליו למלא תורנויות וכד'. מותר לחבר לבקר חברים, להתנדב בבי"ח או בשכונת מצוקה, מותר לו לצאת לסרט, הצגה קונצרט ומסעדה, אבל - אסור לו (לפחות אצלנו) לצאת לעבודה בישוב השכן ולקבל תמורתה שכר. ואסור לה להדפיס בשעות הפנאי שלה ועל המחשב שבביתה עבודות לסטודנטים - בתמורה, אפילו אם יש לה חוב גדול וזו הדרך הכי הגיונית להחזירו.
כמובן שכל השאלות שהעליתי - נובעות מההוויה בה אני חייה, מהסביבה הקיבוצית שלי וברור שבכל קיבוץ מופיעות גם אותן שאלות וגם שונות בתכלית.