רוצה עין-שמר ולא כרכור.
אבישי גרוסמן, 29.12.2002

בשבועות האחרונים הופיעו בעלון המשק מספר רשימות העוסקות בצורך הדחוף לערוך שינויים. במכוון או שלא במכוון לא פורטו התכנים של השינויים הרצויים, לעומת זאת הודגש חזור והדגש שככל שנקדים לבצעם, את אותם שינויים שתוכנם לא פורט, ייטב לכולנו. קריאת הרשימות המזעיקות אותנו לעשות מעשה, בבחינת "בצעו שינויים בטרם פורענות" החזירה אותי לעיון מחודש בספר "לנצח נבנו" שנכתב לפני שנים אחדות על ידי גיימס קולינס וגרי פוראס, ספר המנסה להסביר את הסיבות להצלחתן לאורך שנים של חברות עסקיות מסוימות לעומת חברות אחרות העוסקות באותו תחום, שנעלמו לאחר שנים לא רבות של פעילות עסקית. וכך כותבים המחברים: "מוסדות דגולים, מכל סוג שהוא, לומדים להתגבר על הפרדוכס לכאורה שבין המשכיות לשינוי – מצד אחד הם שומרים על ערכי הליבה שלהם וממשיכים לחתור לעבר התכלית האמיתית שלהם בעוד שמצד אחר, הם מוכנים לשנות מנהגים ואסטרטגיות בתגובה לשינויים המתרחשים בעולם. היכולת הזאת להבחין בין מה שמקודש באמת לבין מה שאינו כן, מה שאינו צריך להשתנות לעולם ומה שצריך להיות פתוח לשינוי, מפריד, למעשה, בין המוסדות הדגולים לבין הפחותים הם".
ונשאלת השאלה, מהם ערכי ליבה, אותם ערכים שחברות מצליחות לאורך שנים חייבות לשמור ולטפח. וכך מגדירים המחברים את אידיאולוגית הגרעין שהם ערכי ליבה + המטרה.

"ערכי ליבה הן ההנחות המהותיות הקבועות של הארגון - מערך קטן של עקרונות מנחים כלליים, שאין לבלבל ביניהם לבין מנהגים תרבותיים או תפעוליים מסוימים וכך גם אין לסכנם למען ריווח כספי או כדאיות בטווח קצר.

תכלית היא סיבות הקיום היסודית של הארגון, מעבר לסתם עשיית כסף – כוכב מנחה תמידי באופק, ואין לבלבל בינו לבין מטרות מוגדרות או אסטרטגיות עסקיות.... בחברה בעלת חזון, ערכי הליבה אינם זקוקים לשום הצדקה רציונלית או חיצונית. הם גם לא נעים ונדים בכפוף לאפנות ומנהגים השרירים וקיימים בתקופה מסוימת. הם גם לא משתנים בתגובה לשינוי תנאי השוק"
מכל הנאמר עד כאן עולה שלכל ארגון כלכלי הרוצה להצליח לאורך שנים חייבים להיות ערכי ליבה עליהן אינו מוכן לוותר אפילו אם כתוצאה מהשמירה על קיומם יגרם לו בתקופות מסוימות הפסד כספי. (על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי ארגונים שיש בהם מרכיב חברתי ייחודי) ובכן, מהם ערכי הליבה של הקיבוץ אותם צריך לשמור ולפתח אם רוצים חברי הקיבוץ שקיבוצם יצליח מבחינה כלכלית תוך שהוא שומר על תכלית קיומו המיוחדת.
אפתח בשלושה סיפורים המדגימים את שברצוני לומר.
סיפור ראשון
לפני ימים אחדים נוכחתי בכנס בו השתתפו חברי קיבוץ, חלקם מנהלים מצליחים של מפעלי תעשיה המגלגלים מחזורים של עשרות מיליונים. במהלך הדיון קם לפתע אחד המנהלים, ניגש אל מנחה הדיון ואמר: אני מבקש סליחה אבל אני צריך לעזוב את הדיון היות ואני צריך להחזיר את האוטו לסידור הרכב. חבר מסוים מחכה לאוטו ואני יודע שהוא אמור לנסוע מרחק גדול" נקודת המוצא הערכית של אותו מנהל שמיהר להחזיר את המכונית שנתנה לו לצרכי עבודתו הייתה שהצורך של חבר אחר להגיע אל המקום אליו הוא רוצה להגיע חשוב לא פחות מאשר הצורך שלו להישאר עד הסוף בדיון בו השתתף. ( מימוש העיקרון של שוויון ערך האדם).
סיפור שני
במפעל מסוים המייצר מוצר בסיסי, שחור ומלכלך, הוחזר מוצר מהמפעל שקנה אותו והעובדים נאלצו לעבוד קשה במשך שעות רבות כדי לתקן את הטעון תיקון. מרכז המחלקה, איש בשנות החמישים המתקדמות שגמר את יום עבודתו שנמשך עשר שעות, חזר למפעל ולמרות שכבר החליף את בגדיו, נרתם לסייע לעובד השכיר שעבד ליד המכונה כדי להתגבר על הקושי שנוצר. וכל זאת מבלי שיבקש לעצמו תשלום עבור שעות נוספות שבחר להשקיע במחלקה עליה הוא אחראי. הוא פעל כפי שפעל רק מתוך אחריות למקום עבודתו ומתוך רצון לסייע לפועל שעמד אובד עצות ליד ערמות חומר השחור אותו היה צריך להעביר מחדש דרך האקסטרודר. (לפנינו ביטוי של נכונות לתרומה למפעל המשתלב עם חברות אנושית עם הפועל כאדם שווה ערך. לקיחת אחריות שלא על מנת לקבל תגמול חומרי).
סיפור שלישי
בימים בהם עבדו חניכי המוסד בקטיף בפרדס היה מנחם מגן, הפרדסן האולטימטיבי של קיבוצנו מקבל את קבוצת הקוטפים במילים אלה: " ילדים תפוזים קוטפים לאט מהר. לאט כדי שלא יינזק הפרי וחלקו ייפול על הארץ ומהר כדי להספיק לקטוף את הפרי שהבשיל והגע הזמן לקוטפו". (דבריו של מנחם מגן מהווים דוגמא לצורך שלנו לבצע פעולות על פי העיקרון של גם וגם בניגוד לתפיסת או –או. שינוי הוא תהליך מורכב שיש לבצעו תוך התייחסות לכל המרכיבים של חיינו הקיבוציים. מי שאצה לו הדרך צפוי להזניח את אחד המרכיבים החיוניים ובכך להכשיל את המהלך כולו) .
שלושת הסיפורים הללו מצביעים על ערכי הליבה של הקיבוץ. אותם ערכים שאם ברצוננו להיות קיבוץ מצליח ולא כרכור, עלינו לשמור ולחזק אותם. על פי תפיסתי ערכי הליבה של הקיבוץ, כאלה שהיו ונשארו תקפים עד היום הם:

א. שוויון ערך האדם ושוויון ערך עבודה. כל אדם שווה למשנהו בזכותו לממש את רצונותיו, כישוריו, וסיפוק צרכיו הייחודיים. ומכאן נובעת ההנחה שכל עבודה מכבדת את העוסקים בה באותה המידה ולכן אין מקום לפער בהכנסות כספיות בין החברים הנובע מסוג עבודה, תפקיד, כישורים או השכלה.

ב. טיפוח נכונות לתרומה לקיבוץ ולחברה הסובבת מתוך חברות, אחריות אישית והזדהות עם הקיבוץ מבלי לקיים "חשבון קטן" של רווח והפסד אישי .

ג. טיפוח מנהיגות מקומית הנשענת על דוגמא אישית. (קודם תקיים את הדברים בדרך הראויה על פי השקפתך ורק לאחר מכן תקרא לאחרים לעשות את הראוי להיעשות לדעתך) .

ד. קיום חברה שיש בה אינטגרציה בין שיקולים כלכליים לבין שיקולים חברתיים ותרבותיים. תוך התייחסות שוות ערך לכל מישורי החיים הללו.

ה. מתן אפשרות לכל החברים לממש את כישוריהם הייחודיים כך שיחושו תחושה עמוקה של משמעות הנובעת מביטוי ייחודי של רצונותיהם וכישוריהם. על החברה לסייע לחבריה שאינם שייכים אל החזקים והמצליחים או הבריאים שגורלם שפר עליהם, לממש את רצונותיהם באותה המידה שעליה לעשות זאת לגבי החזקים והבריאים.

אלה הם ערכי הליבה של הקיבוץ אותם הייתי רוצה לשמור גם כאשר אנחנו מבצעים שינויים באורחות חיינו. וכידוע, אנחנו בתהליך מתמיד של שינוי מאז שהקיבוץ הוקם ועד ימינו אלה. די לעלות לבית האבן ולהשקיף על הנוף הירוק המשתרע לכל רוחב העין, כדי להיווכח שמה שהיה בילדותנו שונה מאוד ממה שקיים היום. אני יודע. לא תמיד ניתן לממש בפועל את המשתמע מערכי הליבה. לפעמים כאשר המצב הכלכלי קשה, יש למצוא את המינונים הנכונים בהגשמת הראוי. אבל חשוב שלכל אחד מאתנו יהיה הראוי שלו. ראוי שמשתלב עם ערכי הליבה ועם הראוי של חברים אחרים החיים אתו כשותפים מלאים באותו הקיבוץ. ואת הראוי המשותף צריך לטפח, לבדוק כל פעם מחדש. (ברצוני לציין את הפעילות מבורכת שהתבצעה בקיבוצנו במהלך הסדנאות שמטרתן הייתה לברר לעצמנו את ערכי הליבה שלנו) חשוב לזכור שערכי הליבה הם קבועים ואינם משתנים חדשות לבקרים עם כל רוח מצויה. זאת המהות שהיא טעם וצדקת קיומנו כקיבוץ. ערכי הליבה מהווים כוכב צפון, בבחינת מגנט המושך את הפרט והחברה לכיוון הראוי. לעולם לא ניתן להגשימם במלואם אבל תמיד יש לשאוף להתקרב עד כמה שניתן להגשמתם. אני רחוק מלזלזל בצורך של הקיבוץ להצליח כלכלית כדי לאפשר לכולנו לממש בצורה האופטימלית את ערכי הליבה שלנו. וכך כותבים המחברים של הספר "נצח נבנו": רווחיות היא מצב נחוץ לקיום ואמצעי להשגת מטרות חשובות יותר, אך היא איננה מטרה בפני עצמה ברבות מהחברות בעלות החזון. הריווח משול לחמצן, מזון, מים והדם בגוף, אלה אינם סיבת החיים, אך בלעדיהם אין חיים. "חשוב שנטפח את תרבות גם וגם בניגוד לתרבות או – או. חשוב שתהיה לנו מטרה שהיא מעבר לרווחיות וגם יכולת לעסוק באופן פרגמטי בהגדלת רווחיות המשק. חשוב שתהיה לנו אידיאולוגיית ליבה די קבועה וגם יכולת לשינוי ותנועה מהירים בהתאם לאילוצים והזדמנויות חיצוניים. מכאן שאין ספק שעלינו לעשות את כל שביכולתנו כדי להגביר את הרווחיות של קיבוצנו. אבל תמיד חשוב לזכור: עין שמר כל עוד תהיה עין שמר בה אני רוצה לחיות, לא יכולה להיהפך לכרכור. והיותנו עין שמר מותנה בשמירה על ערכי הליבה שלנו. והאחריות על קיומו הראוי של קיבוצנו מוטלת על כתפי כולנו. והאחריות מחייבת.