מיעוט ללא זכויות
בן קיני, קיבוץ גבת, 28.7.2002
לאתר הזרם השיתופי
פעם, כשלהיות קיבוצניק הייתה משימה קשה מאוד, כמעט ולא קרה, שהצטרף מישהו לקיבוץ בטעות.
לימים, כשהקיבוץ הפך למקום, שנעים מאוד לחיות בו החלו להצטרף אליו אנשים מהסיבות הלא נכונות. הקיבוץ שהיה ער לכך קבע לעצמו כללים בתקנון המהווה מעין חוקה לקיבוץ. חוקה זו מהווה חוזה בין הקיבוץ ובין חבריו ובין החברים ובין עצמם. בחוקה זו החברים הגבילו את עצמם מרצונם, שלא לשנות את עקרונות הבסיס. לאחר שבאמצעות החוק הוגדר הקיבוץ באופן חד וברור חשו חבריו, שמעתה הם מוגנים.

מעתה מדינת ישראל ערבה לכך, שרק מי שיקיים את הכללים דלעיל רשאי לחיות בקיבוץ. כדי שלא יהיה ספק בכך מינתה המדינה את הרָשַם, שתפקידו לשמור על החוק.

עם הזמן חל ערעור פנימי מצד חלק מהחברים, שלחצו ודרשו להחליף את הרעיון של שוויון כלכלי וחברתי העומד בבסיס הקיבוץ ברעיון "חדש", המקובל זה אלפי שנים ברוב החברות האנושיות, בשכר
דיפרנציאלי ובשיוך הנכסים – כלומר, כול אחד יקבל משכורת לפי מה שמקובל בעיר וחסל סדר השותפות הקיבוצית.

לדעתי על הקיבוץ לעבור שינויים רבים, כולל הצורך בביקורת ממוסדת עם שיניים, באחריות אישית, ברוטציה, בתגמול ממשי על מאמץ, בזכויות ותק, בזכות הורשה, בזכות הורה לתמוך בבניו ואפילו במתן אפשרות אמיתית לשיפור המצב הכלכלי של מי שמאמין ברעיון הקיבוץ, אך חש, שמצבו הכלכלי גרוע מהסביר. אך שכר דיפרנציאלי אינו רק שינוי – משמעותו המרת ערך השוויון הכלכלי בערך אחר.

אחת מהזכויות הבסיסיות ביותר של דמוקרטיה היא זכות המיעוט להגדיר את עצמו. לאחר שזה קרה והמדינה נתנה תוקף חוקי להגדרה זו לא ניתן יותר לתת לה פירוש חופשי. הפירוש היחיד האפשרי הוא זה, שרשום בחוק.

ומי שספק בלבבו ומשער, שהקיבוץ אינו יישות מוגדרת והגדרתו נובעת רק מהדרך שבה מרבית תושביו מגדירים אותו מוזמן לקרוא את חוקת הקיבוץ, כפי שנכתבה בתקנות האגודה של הקיבוץ - פרק ב' - "יסודות" ולהיווכח שהוא טועה:
"הקיבוץ הינו התאגדות חופשית של אנשים למטרות ..., קיום חברה שיתופית המאורגנת על יסודות בעלות הכלל על הקניין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בכול שטחי הייצור, הצריכה והחינוך... חברת עבודה הבנויה על יסודות של שוויון כלכלי וחברתי."

לא צריך להיות משפטן, כדי להבין, שבשום פנים ואופן שכר דיפרנציאלי אינו מתיישב עם חוקת הקיבוץ, אך למרות זאת, ה"רָשַם" חשב, שלגיטימי לייבא שכר דיפרנציאלי לקיבוץ.
כלומר, החוק נוצר עבור ה"עמך", אך מי שהמדינה מינתה לשמור על קיומו לא חייב לחוק.
בשלב בו נוכח הרָשַם, שיש מי שקורא תיגר על הקיבוץ היה עליו לקרוא אותו לסדר.
בשלב בו חברי קיבוץ הצהירו בגלוי על רצונם בשכר דיפרנציאלי היה אמור הרָשַם להתעורר ולהבהיר ברבים, שהדבר מנוגד לחוק ומי שחפץ בשכר דיפרנציאלי יתכבד ויעזוב את הקיבוץ.

המצב הפך לאבסורדי: על הקיבוץ השתלט רוב, שקרא בגלוי לפרוע את חוקת הקיבוץ ונבחר מזכיר לתנועת הקיבוצים, שתומך בגלוי בשכר דיפרנציאלי. ומה עשה נציג המדינה, שתפקידו היה לשמור על המיעוט, כלומר, על הקיבוץ? – שתק!

במשך שנים נהג הרשם לאשר לקיבוצים להפעיל תוכניות שינוי מבלי לשנות את התקנון, ואפילו ברוב רגיל, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק הדורש לכך רוב מיוחס. רק כאשר החלו רחשים בעניין זה וככול הנראה הרשם החליט, שאינו יכול להמשיך ולדרוס את החוק באופן בולט כול כך הגיעה הדרישה להתקין את תקנה 7א. ראוי לציין, כי תקנה 7א, שנועדה להקטין את הרוב הדרוש לשם שינוי בתקנון מתירה לקיבוצים להפעיל שכר דיפרנציאלי כנגד רצונם המשותף של כול החברים, אשר התחייבו האחד כלפי השני בתקנון, שלא לעשות זאת.

בשלהי כהונתו הוציא שר העבודה והרווחה, רענן כהן, את תקנה 7א ובה נאמר "אגודה המסווגת כקיבוץ רשאית לתקן את תקנותיה ברוב קטן מן האמור בתקנות האגודה...".
ועוד נאמר "התיקון הוא לתקופת ניסיון של שנה אחת בנושא תקצוב צריכה שונה בין החברים..."
"רשאי הרשם לאשר הארכה של תקופת הניסיון כאמור לשנה אחת נוספת בלבד."

מה לשר העבודה והרווחה להתערב בתקנון פרטי בין הקיבוץ ובין חבריו ?
ומה פירוש התקדים היצירתי – שינוי התקנון לשנת ניסיון? האם הקיבוץ הוא ארנב ניסיון של הרשם?
האם מותר לשר להתערב ולשנות תקנון בין אגודה ובין חבריה, תקנון שהיה תקף עשרות שנים ואושר ע"י מוסדות המדינה?
אם לא היה מדובר במיעוט, האם גם אז היה מציע השר להפר את החוק לשנת ניסיון?
מעתה שום חוזה במדינת ישראל אינו שווה אפילו את הנייר עליו הוא נכתב.
הזלזול בחברי הקיבוץ מתבטא גם בניסוח החובבני של תקנה 7א. התקנה מתירה לקיבוץ לעבור לתקופת ניסיון בת שנה (שניתן להאריכה לשנה אחת נוספת בלבד) "בנושא תקצוב צריכה שונה בין החברים, בשים לב לוותק החבר ולתרומתו לקיבוץ."
ובכן, תקצוב צריכה שונה בין החברים היה מאז ומעולם. מי שהיו לו ילדים קיבל יותר ממי שלא היו לו, רווק קיבל יותר מנשוי ללא ילדים וכו'. כלומר, בינתיים אין חדש תחת השמש.
ומה פירוש "בשים לב לוותק החבר ולתרומתו לקיבוץ"? כמה שמים לב לוותק? ואיך מודדים תרומת החבר לקיבוצו? ומי מודד?

למעשה זהו נוסח מוגן מטעות בדומה לאורקל מדלפי – לכול אחד הזכות לפירוש משלו.
ובכן, יש כאלה שפירשו זאת כמתן היתר לשכר דיפרנציאלי (מה שכנראה הייתה כוונת המחוקק) וכיוון שלשון התקנה סתומה – מתהלכים בכמה קיבוצים אנשים, שתרומתם לקיבוץ בעבר איננה מוטלת בספק, אלא שכיום מותר לכנותם "נתמכי קהילה". איני מקנא במי שצריך לחיות על התקציב ממנו הם חיים ובוודאי שאיני מקנא בילדיהם, שהפכו בן לילה לעניים עם תוספת בושה - בנים להורים "נתמכי הקהילה".

ואם לא די בכך גם רשום בתקנה: "ובלבד שלא יהיה ניתן מכוחו של התיקון לבצע פעולות, שבסוף תקופות הניסיון יהיו בלתי הפיכות;"
ובכן, האם הכוונה, שבסוף תקופת הניסיון כול אלה שקיבלו תקציב מוגדל ישיבו לקיבוץ את כול הנכסים שרכשו בו וישובו למקומות העבודה, שעבדו בהם לפני הפיכת החצר ?
הרי ברור לכול הדיוט, שאין אפשרות לקיים את החוק. כלומר, המחוקק, שאמור להיות שומר החוק ומגינו, הופך את החוק לפלסתר.
ואם יאמֵר, שכוונת המחוקק הייתה למנוע שינויים קרדינליים בלתי הפיכים הרי שאין שינוי יותר קרדינלי לקיבוץ משכר דיפרנציאלי ושיוך נכסים.

מזכיר התק"ם, נתן טל, נבחר ברוב זעום של כשלוש מאות קולות. איני בטוח, שהיה נבחר אילו היה חושף את כוונותיו בטרם הבחירות.
עד בחירתו של נתן טל היה מקובל בקיבוצים, שראו את עצמם כמעוז הדמוקרטיה, שכול דבר נעשה בגלוי ובהצבעה.

נתן טל אחראי על חידוש משמעותי. בימיו התקבל חוק, שמשמעותו פירוק הקיבוץ וזאת כשמזכירות התק"ם קיבלה חוק זה בברכה, שמחשידה אותה כשותפה לדבר עבירה.
נראה בעליל, כי מטרת "תקנה 7א" להקֵל על המבקשים לפרק את המערך השיתופי באמצעות שיטת השכר הדיפרנציאלי וכי נודף ממנה ריח רע של הערמָה והיֵעדר יושֶר ציבורי ("שנת ניסיון" – כחצי הריון), תוך עקיפת "מכשולים" בדמות ערכי ההוגנות, האמון וההסכמה הפנימית.

סבורני, שאם היה מגיע לשר המשפטים אדם, שהיה מבקש לשנות תקנון של אגודה הוא היה נשאל, בעודו על הסף, "האם התיקון מקובל על כול החברים?" וגם אם היה נענה בחיוב לבטח היה אומר למבקש "עתה נותר לי לבדוק את חוקיות הבקשה". אך אם היה מתברר לשר המשפטים, שהבקשה היא חשאית ושחברי האגודה אפילו לא יודעים על קיומה ויתר על כן, אפילו בחלומותיהם הפרועים ביותר לא היו חולמים, שמי שאמור לייצגם מפר את אמונם, היה מוציא השר מייד הודעה כתובה לכול בעלי העניין ובה היה מיידעם על ניסיון הפרת חוק ע"י מי שהיה אמור לייצגם. סביר להניח, שבמקרה זה היה נתבע נציג זה ע"י חברי האגודה על הפרת אמונים.

במקרה זה, הבסיס לתביעה היה מוצק ביותר כיוון שבתקנות האגודה רשום בסעיף 86 "האסיפה הכללית היא הרשות העליונה של הקיבוץ והיא רשאית להחליט בכול עניין, שהוא בתחום מטרות הקיבוץ וסמכויותיו ושאינו מתנגד ליסודות הקיבוץ." כיוון שיסודות הקיבוץ זה לא מושג מעורפל, אלא ברור ומפורש המופיע בתחילת התקנות "פרק ב' – יסודות" ובו שני סעיפים, שקשה למצוא משהו מנוגד להם יותר משכר דיפרנציאלי הרי שייתכן, שהנציג דלעיל היה מוצא עצמו נתבע ע"י בוחריו. ברצוני להדגיש, כי על פי תקנות האגודה אין למזכירות התק"ם שום מעמד משפטי בקיבוץ וודאי שאינה עומדת מעל לאסיפת הקיבוץ. לכן, העובדה, ששינוי התקנון נעשה ללא ידיעת אסיפת הקיבוץ חמור כפליים.
התיקון דלעיל נעשה בחשאי ונודע לבעלי העניין רק מתוך קריאה בעיתון.

כמעט כול חברי התק"ם, שנפגעו מהתקנה לא פנו לבית המשפט. אלא, שנמצאו מספר תמהונים, שחשבו, שלמרות הכול עדיין יוכלו למצוא סעד - אם לא במשרד העבודה והרווחה אז אולי במשרד המשפטים ופנו לבג"צ.
לכן, לא הייתי נצרך למאמר זה אילולא הגדילה המדינה עשות ואילולא מינתה הממשלה ועדה לבדיקת מצב הקיבוצים, כאשר בין חבריה נמצאים מזכירי התק"ם.
בעיני חלק לא מבוטל של חברי הקיבוץ – אלה שנשארו נאמנים לערכיו – מזכירי הקיבוץ לא רק שאינם מייצגים אותם, אלא הם מהווים ראש חץ לפגיעה בחוק. אותו חלק משוכנע, שמעולם לא הייתה כוונת חוקת הקיבוץ לאפשר לרוב שמפר את החוקה לאלץ את המיעוט השומר עליה לחפש לו מקום חדש לחיות בו.
רוב מוחלט של שוחרי הקיבוץ חושב, שיש לעשות ולשנות הרבה כדי להתאים את הקיבוץ למציאות הנוכחית, אך לא במחיר ערך השוויון הכלכלי והחברתי.

זה לא מכבר, פסק השופט העליון אהרון ברק, שאפילו לרוב אין זכות לערער בחוזה על "בסיס ההסכמה". כי ערעור על "בסיס ההסכמה" נוטל מהחוזה את העיקר עליו הוא מבוסס. ומי שמאשר, אפילו לרוב, לערער על "בסיס ההסכמה" מבטל בפועל כול אפשרות לעריכת חוזה בעתיד. כול חוזה מבוסס על כך, שאישורו ע"י המדינה מהווה כתב ערבות בידי בעלי החוזה לכך, שהמדינה תקפיד, שכול מי שחתום על החוזה יבצע את הכתוב בו. אם למדינה מותר לבטל את "בסיס ההסכמה" בחוזה מבלי לערב את בעלי העניין (במקרה זה, את הקיבוץ ואת חבריו) וזאת ללא כול סיבה ממשית אזי מי הפתי, שיחתום בעתיד על חוזה?
ומהו "בסיס ההסכמה" של הקיבוץ אם לא השוויון?
מזכירי התק"ם, בתומכם בשכר דיפרנציאלי בקיבוץ, מערערים על "בסיס ההסכמה".
כאשר המדינה ממָנָה את מזכירי התק"ם כנציגים בוועדה, שאמורה להחליט על עתיד הקיבוץ אני חש כמי שתובע עבריין לדין ומוצא לתדהמתו, שהעבריין לא זו בלבד שלא נתבע, אלא מונה לשבת בכס השופט למשפט זה.
אני משוכנע, שהמאבק על עתיד הקיבוץ אינו שייך, אלא לחבריו. הדרך בה נקטה מזכירות התק"ם בהפקיעה את הדיון ממוסדות הקיבוץ ובהעברתו אל מוסדות המדינה אינה חוקית ועל המדינה היה להיות הראשונה, שזועקת על כך.
מדינה שבה מיעוט מנושל מזכויותיו חדֵלה להיות מדינה דמוקרטית.
מדינה שבה אין למיעוט שום מקום בו יוכל לחיות לפי אמונתו - מבלי להפריע לאחרים – לא רק שאינה דמוקרטית, אלא שיש סיבה טובה להאמין, שלא ירחק היום ומיעוטים נוספים ינושלו מזכויותיהם. אזרחים ששותקים לנוכח זאת עושים את אחת הטעויות הגדולות בחייהם. עריצות הרוב אינה דמוקרטיה ואינה נוהגת לעצור. המרחק בינה ובין פשיזם אינו רב ובד"כ גם מרחק זה נסגר.

בישראל קמה קבוצת תמהונים, שהחליטה לוותר על אחת משלוש הזכויות של כול אדם עפ"י ג'והן לוק (חירות, חיים וקניין). קבוצה זו הייתה משוכנעת, שהבחירה בקניין כערך אינה משחררת, אלא כובלת. (ההיסטוריה מכירה עוד מספר קבוצות זניחות, שהיו שותפות לאותה דעה על הקניין. ביניהן ניתן למנות את היהדות, הנצרות והזן-בודהיזם.) עתה מתכחשת המדינה לחוקים אותם אישרה במו ידיה ומבקשת לנשל את הקבוצה ממקום מחייתה.

אני קורא לכול מי שהדמוקרטיה היא בבת עינו ולכול מי שחושב כמוני, שדמוקרטיה ללא זכות למיעוט היא עריצות - להרים את קולו. אין זה יותר דיון פרטי!

מעתה הדיון בעתיד הקיבוץ הוא מאבק על עתיד הדמוקרטיה במדינת ישראל.

אני מקווה, שלמרות כול מה שנאמר אין זה סופו של הקיבוץ ושיימצאו מספיק אנשים בישראל, שלא ירשו לשורות הבאות משירו של נתן יונתן להיאלם דום לנצח:
"נוסיף לפסוֹע כך שנים רבות - ולילדים נאמר: טוב לֶכֶת ככה, לתת כל איש לִבו וזהבו, ולעצמו מעט מאוד לקחת."