הקיבוץ של המאה ה-21
משה ברכמן, מעגן מיכאל - מאי 2002
לאתר הזרם השיתופי
ראו גם כתבה על מעגן מיכאל
האם יש סיכוי לקיום הקיבוץ? התשובה היא כן, ומהרבה סיבות
רבים בוודאי ינודו בראשם למקרא שם המאמר. אני איני בטוח, שאכן הקיבוץ ישרוד עמוק לתוך המאה ה-21. בטוחני בדבר אחד - ראוי מאוד, שהקיבוץ ישרוד.
מדינת ישראל ללא קיבוץ היא מדינה עלובה יותר, פחות יפה מבחינה אנושית ומכול בחינה אחרת. כל אחד מאתנו ימצא את עצמו חסר את הקיבוץ.

האם יש סיכוי לקיום הקיבוץ? התשובה היא כן, ומהרבה סיבות. אפרט כמה מהן:

אין זה נכון, שהחיים בקהילה בה הבעלות על נכסי הייצור משותפת, בה חלוקת פירות הנכסים המשותפים והעבודה היא שוויונית לפי כללים ובה קיימת ערבות הדדית - היא בניגוד לאופי האנושי.
ההיפך הוא הנכון. במשך מרבית ההיסטוריה האנושית חיו האנשים בקהילות עם נכסים משותפים ואחריות הדדית, במידה זו או אחרת. האינדיבידואליזם הקיצוני הנוכחי, כדגל, הוא קצר ימים היסטורית, מלא רוגז וקנאה. אופייני לחברה המודרנית הוא המאבק להקהות ולאזן את התוצאות האנושיות החמורות של השתלטות האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית הקיצונית.

אם זה כך אז אין בעיות בחיי הקיבוץ העכשוויים? ודאי שיש ואתן יש להתמודד, אותן יש לפתור לפי האפשרויות והמציאות הנוכחית ולא מתוך שימור והעתקת אורחות חיים, שהיו נכונים לזמנם. הקיבוצים קמו בתנאים של עוני ומצוקה, שקשה היום לדמיין אותה.

הקיבוץ קבע אורחות חיים, שיאפשרו לפרט ולקיבוץ להתקיים באותם התנאים. נקבעו הגבלות חמורות על מימוש שאיפות ונטיות ויכולות של הפרט, שלא התאימו לצורכי הקיום של הקיבוץ כיחידה המסוגלת למלא משימות לאומיות. הקבלות - מדינת ישראל.

לדאבוני, המשיך הקיבוץ גם אחרי שנות ה-50, כשכל התנאים הפיזיים, הכלכליים והאנושיים של סביבתנו השתנו באורחות החיים, שהתגבשו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

תהליך השינויים שהחל במאוחר בקיבוצים נמשך עד היום. לדאבוני, לא כל הקיבוצים יכולים לעמוד בו. המהפכה התעשייתית לא צלחה בכל הקיבוצים ואפילו לא ברובם. התנועות לא השכילו ליצור שותפויות ומיזוגים בין הקיבוצים. עד היום קיימים עשרות קיבוצים עם גודל אוכלוסייה, שאינו מאפשר קיום קהילה עצמאית. יחד עם זה, קיימים עשרות רבות של קיבוצים, שיש להם אוכלוסייה ופעילות כלכלית המאפשרת את קיומם כקיבוצים שיתופיים.
מעגן מיכאל נמצאת באחד המקומות הראשונים.
אני רואה בגיבוש הדרגתי של אורחות חיים המתאימים לתקופתנו את הדרך להבטחת המשך קיומו של הקיבוץ, "כאוטופיה שלא נכשלה" (לפי הגדרתו של מרטין בובר).
החברים צריכים לרצות קיבוץ…
כמובן, על מנת שהקיבוץ יתקיים כקיבוץ שיתופי צריכים חבריו לרצות בקיומו ככזה.
בחזקת "כל התורה על רגל אחת" אגדיר קיבוץ כחברה בה קיימים העקרונות הבאים:
1. בעלות משותפת על הנכסים היצרניים ועיקר הנכסים הצרכניים (בחברה מודרנית רוב הנכסים הם בבעלות משותפת בצורה כלשהי - קואופרטיבים, חברות מניות וכו').
2. ערבות הדדית.
3. שוויון בחלוקת פירות הנכסים והעבודה.
4. קהילה פעילה בתחומי חינוך, בריאות, תרבות, שירותים צרכניים ומוניציפליים ועוד. כל מה שבתחום איכות החיים.

אין דבר ביסודות אלה החייב לתת לחבר את התחושה הבלתי נסבלת של תלות יתרה באחרים. יחד עם זאת, בלי אחד העקרונות האלה לא יכול קיבוץ להתקיים.
צורת הארגון המסורתית שלנו באספקת חלק מצורכי החבר ויצירת תלות בלתי הכרחית באספקת צרכים אלה מביאים חברי קיבוץ לשאוף לחלוקת נכסי הקיבוץ, דבר המביא אוטומטית לחיסול, תוך זמן קצר, של הערבות ההדדית וחיי קהילה עשירים.

למה ישנם חברים במעגן מיכאל השואפים לכך? למה קיבוץ כמגל החליט על חלוקת נכסי הקיבוץ?
אחת הסיבות העיקריות היא הטשטוש (כמו בכוונה) של רמת החיים שלנו. בשיטה בה אנו נוהגים כיום כל אחד מאתנו מרגיש את מה שחסר לו ולא את מה שיש לו. סיבה נוספת - תחושת התלות. אנו משיגים זאת בעיקר על ידי המשך הספקת מצרכים ושירותים לצריכה אישית, כשהמחיר שלהם מופיע באיזה שהוא מקום בחוברת הוצאות קיום, בתקציב הציבורי.

אף אחד מאתנו אינו יודע מהי רמת ההוצאות האמיתית שלו ושל משפחתו. אני חוזר - אף אחד. מפני שתקציב החינוך מופיע לכלל הילדים בלי חלוקה לילד. כנ"ל תקציב הבריאות, הקוסמטיקה ועוד.
כולנו גרים בדירות, כמובן בחינם, כששכר הדירה הכלכלי לדירת קבע במעגן מיכאל נע בין 1500 ל-3000 שקל בחודש.

לדאבוני הרב, המכשיר היחיד למדידת רמת חיים הוא כסף. לא מטר מרובע דירה ולא כמות של דבר כלשהו. ומכך, משום מה, אנו סולדים. רמת חיים משתקפת בעיקרה בתקציב הציבורי של הקהילה. התוצאה - בן שעזב מעורר קנאה במשכורת שהוא מדווח עליה לחבר שלו, כשבן כיתתו, החי בתוכנו, מוציא סכום כפול ואינו מודע לכך.

לשמחתי, אנו בתהליך שינוי, שקראנו לו בטעות- הפרטה. הפרטה היא העברת נכסים משותפים לרשות הפרט. השינוי שלנו עוסק בהעברת האחריות לרמת חייו של החבר, לסדר העדיפויות שלו בסיפוק צרכיו, אליו. התוצאה- הקטנת תחושת התלות בוועדות ובמוסדות.

גם בתחום העבודה חלים שינויים מרחיקי לכת, בעיקרם חיוביים. פה ושם הם פוגעים באחריות ההדדית לקיום המערכת ולכך החברים המטפלים במשאבי אנוש חייבים להיות מודעים ולמצוא פתרונות. עבודה חלקית במערכות המשק, תורנויות חובה ועוד - הן חלק מהאפשרויות.
דעת הקהל צריכה לתמוך בגישה של אחריות הפרט על קיום המערכת כולה, תוך שילוב המימוש האישי שלו.
סיכום:
הקיבוץ הוא צורת חיים המסוגלת, טוב יותר מכל צורה אחרת, לענות על צורכי האדם בחברה של ימינו כגון: עבודה במקצוע של שני ההורים, השכלה גבוהה לכל המסוגל ושואף לכך, זקנה מכובדת ועוד.

עלינו להשתחרר מנהלי עבר, שאינם משרתים אותנו יותר. גם אם לחלק מאתנו הם בחזקת "נעים לזכור". הם מטשטשים את הישגינו ומגבירים את תחושת התלות.

עלינו להדגיש, שביכולת הקיבוץ לגרום לכך, שבתוכו "ייעור ישגב אדם" (האוטופיה שלא נכשלה), אך על מנת שהקיבוץ יוכל לעשות זאת האדם (החבר) חייב לקיימו כלכלית וחברתית.

וישאלו הציניקנים כמה קיבוצים שיתופיים נשארו? אענה להם, כפי שההיסטוריה ענתה לסטלין על השאלה "כמה דיויזיות יש לאפיפיור?". סטלין והבולשביזם אינם קיימים יותר, הכנסייה הקתולית והמאמינים בה קיימים גם קיימים.

כן הקיבוץ. הוא יתקיים אם חבריו ירצו בו לטובתם ולתפארתם.
מתוך עלון מעגן מיכאל