האמנם אמת אחת ולא שתיים? - הויכוח הניטש כאן במאה השנים האחרונות הוא בין אנשים המאמינים, בנחרצות מעוררת קנאה, שיש רק אמת אחת, לבין אנשים הסבורים שהאמת היא לפחות מורכבת ורב ממדית

אורי צבי גרינברג האמנם אמת אחת ולא שתיים?

מאת דודו פלמה, 19.8.2007

 

הויכוח הניטש כאן במאה השנים האחרונות הוא בין אנשים המאמינים, בנחרצות מעוררת קנאה, שיש רק אמת אחת, לבין אנשים הסבורים שהאמת היא לפחות מורכבת ורב ממדית

 

אורי צבי גרינברג בשירו "אמת אחת ולא שתיים", מתווכח עם הציונות הפשרנית, הפרגמטית, שהוא בז לה כל- כך, במילים אלה: "רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית./ קונים את הניר ותוקעים בו מעדר./ ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית/ ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת.// ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם/ ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם/ קדושת הדם./...

והוא מסיים את שירו במילים נוקבות ומדויקות ככדורי רובה: "רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:/ דם תחת דם- ולא היא אמת- יהודים./ ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים./ כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים./ כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע/ ועד לאחרון מלכי ולביאי הפצוע,/ אמת, ששיני גלויות ובוגדים אכלוה.// וזה יהי יום ומנחל מצרים עד פרת/ ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי/ וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון./ והדם הוא יכריע : מי השליט היחיד פה."

 

וזהו בעצם, על רגל אחת, כל הויכוח הניטש כאן במאה השנים האחרונות בין אנשים המאמינים, בנחרצות מעוררת קנאה, שיש רק אמת אחת, לבין אנשים הסבורים שהאמת היא לפחות מורכבת ורב ממדית, ושקל מדי לתופסה כאמת אחת בצבעי שחור לבן.

זהו ויכוח נצחי בין אנשי הג'יהאד היהודי, אנשי גוג ומגוג, המתבוננים אל ההווה בבוז ורואים מבעדו רק את הנצח, לאנשי המציאות הפרגמטית והקונקרטית, המתבוננים אל הנצח ורואים דרכו רק את ההווה.

***

כאשר אני פוגש באנשים כמו שייקה מגוש קטיף או אורי הייטנר, שהם אנשים צודקים ממני בהרבה ומעשיהם מרובים משלי, והם אף משוכנעים בצדקת דרכם המנצחת והנצחית, בארץ ישראל שלהם, שברור לכל ובעיקר להם שהם אוהבים אותה הרבה יותר ממני, והם חזקים ממני באמונתם בעצמם ובנצח ישראל, אני ניצב מולם תמיד מהסס, חילוני חסר אמונה ובלתי משכנע בעליל, לא צודק בכלל ובעיקר, מאחר ואני חושב אחרת, אז גם לא ציוני.

כל שנותר בידי לעשות בשעות קשות כאלה זה לדבוק באמונתי הרופפת, כי אין לי אחרת, ולהעמיד מולם את הדבר היחידי, החלש אך במעט מפלדה, שאני מכיר והוא חולשת השירה.

ולכן, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי דליה רביקוביץ' עימדי. ולהם, להם יש אולי את אורי צבי גרינברג. כי תמיד היו ותמיד יהיו אנשים, המאמינים באמת ובתמים, שאמת יש רק אחת ולא שתיים.

 

את הקטע הבא כתבתי בזמן ההתנתקות, בעיצומם של הימים הקשים והרעים ההם. ואני מעלה אותו כאן כהמשך לדיון שהחל במאמר שכתבתי על "סירוב טוב וסירוב רע", וכעדות לכך שהויכוח בינינו איננו רק קיומי אלא גם תרבותי: 

 

בלילה ההוא בו שמה דליה רביקוביץ' קץ לימיה (שיר פרוזה)

הייתה זו שנה קשה. קשה מנשוא. בדרכים עקלקלות עלו מעשי הרצח והזדון משפרעם ושילה והצטברו חומרים חומרים על מפתן הלב, מתערבבים בצלליותיהן של ילדות, פוסעות בשורה, ידיהן הדקות מורמות לשמים הקשים, והן מיבבות בקולות דקים בכפר דרום שבגטו ורשה, בלילה הזה בו שמה דליה רביקוביץ' קץ לחלקה הצנוע בעולמנו הכואב והמיוסר, רקדו מתיישבים מזי קצף על גג בית כנסת בנווה דקלים, בלילה הזה, בו חיילים וחיילות נשאו על כפיים מתנחלים מפרפרים וסתורי שיער, חשבתי לעצמי איך לעזאזל צריך להראות מהיום עולמנו בלי קולה הצלול והזך של דליה רביקוביץ', בלילה הזה רטטו המילים ובראו מציאות חדשה, צפופה ומלאת גניחות, דליה רביקוביץ' איננה, שאגו סירנות אמבולנסים באזעקת אמת, וצופרי ערפל נחרו אזהרה לאוניות בסערה קרבה לבוא, מי יכשף אותנו הלילה הזה במילים כל כך מדויקות, גנחו הגבעות באפלה המשתררת, מי יתאר כך את "הילדים שהיו כבר מונחים בשלוליות הסחי,/ פיהם פעור/ שלווים./ איש לא יגע בהם לרעה./ תינוק לא הורגים פעמיים"... "קח את הילדה, תגרש אותה", צרח מתיישב מזוקן בקול פרוע ודק מבכי, כשהוא דוחף אל חייל המסב את מבטו ילדה מבועתת, "קח אותה, סמרטוט, תגרש אותה" חזר וצרח בגרון ניחר, "יש רכבת שסובבת ונוסעת/ סביב ירושלים/ בלילות/ הרים תלויים בצווארה/ כמו רביד ועטרה/ וגוש דורס את עפרה/ ומנהם ככפיר נרדף"... ואני חושב לעצמי, גוש קטיף דורס את עפרה, ורואה איך דליה רביקוביץ' לא עומדת בזה יותר ונופלת אפיים ארצה בתנועה איטית ונשברת לשברים, שוב, אמרתי לעצמי, שוב לא יהיה ניתן עוד לאחות את שבריה ביד מאומנת, "אני לא מבין למה עושים כזה רעש ממותה של דליה רביקוביץ' " יכתוב באינטרנט שייקה מגוש קטיף, "היא בכלל לא הייתה אפילו ברמה של נעמי שמר", שייקה, שייקה, כמה גלקסיות עוד תיכחדנה במרחבי החלל והזמן, עד שתקום לנו עוד משוררת שככה תגלה לי את עולמן הנסתר והצנוע של המילים, החיים והמוות ביד הלשון שייקה מגוש קטיף, החיים והמוות, ואיך יהיו חיינו ומותנו מהיום בלי דליה רביקוביץ' לתאר אותם, מי יתקן את בובותינו הממוכנות, מי ישרטט לנו שושני נהר צהובות פוערות פיהן לבלוע, מי ילכוד את אדוות הנהר בחופזן, מי ישים לב לגבעול העשב השט בנהר, כמו זמורה חבולה, דליה, אחוזה בקנוקנת, "עם ישראל חי ודליה רביקוביץ' מתה", שואגים צעירים על גג בית הכנסת, מחוללים כדרווישים, איזה חיים יחיה "עם ישראל חי" ללא דליה רביקוביץ'? איזה כוח בכלל יש למשוררת ששמה קץ לימיה בימינו מול "עם ישראל חי", איזה כוח יש עוד למילה אחת קטנה של שיר מול קללת הגאולה הטמונה ברצועת האדמה הזאת, ארץ ארורה אוכלת משורריה, וגוש קטיף מהיום גלעד חרב לנצח נצחים למותה ללא עת של משוררת אחת שלא יכלה עוד והלכה לה בשקט לעולמה מעולמנו הצורב, "למה מה, מי זאת דליה רביקוביץ'?" התעורר וישאג בגרון ניחר שייקה מגוש קטיף, "נצח ישראל גדול וגוש קטיף חזק", אבל המילים העדינות שרשמה בכאב גדול ומזוקק על פני הנוף המיוסר הזה, במשך שישים ותשע שנים בלבד, (שישים ותשע בלבד, כמו שכותבים בהמחאה), תחזקנה מעמד יותר מגוש קטיף, שהוא לנצח שלהם אבל היא שלנו לתמיד, אשר אבד לי קנייני לעד, איננה, אמרתי בלחש רפה, כמו רחל, דליה רביקוביץ' איננה, אמרתי לעצמי, איננה, וכל בדי האילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה, ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה. שלא הייתה כמוה.

 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט