בגדי המזכיר החדשים - המסר המרכזי של הסרט אדמה משוגעת, הוא הפער בין החזון והמציאות. לטעמי, המסקנה איננה הנמכת החזון כדי להתאימו למציאות, אלא תיקון המציאות כי לקרבה לחזון
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
בגדי המזכיר החדשים
25.11.2006

ראשי   >   קיבוץ-קיבוץ

 

המסר המרכזי של הסרט "אדמה משוגעת", הוא הפער בין החזון והמציאות. לטעמי, המסקנה איננה הנמכת החזון כדי להתאימו למציאות, אלא תיקון  המציאות כי לקרבה לחזון


"תמיד שנאתי את הקיבוץ. אחרי שצפיתי בסרט אני מבינה למה". כשיצאתי מהקרנת הסרט "אדמה משוגעת" בבית גבריאל, קלטו אוזניי את המשפט הזה. משפט כזה, והסרט בכלל, מעורר מיד את אינסטינקט המגננה של קיבוצניק ממוצע. ואכן, תגובות של קיבוצניקים בעיתונות הקיבוצית וטוקבקים של קיבוצניקים ויוצאי קיבוץ באתרי האינטרנט, היו אפולוגטיים בעליל, בנוסח: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ. ראיתי את הסרט ולא זיהיתי את הקיבוץ שלי. זה עולם אחר לגמרי" וכו' וכו'. הטענה העיקרית באותן תגובות, היתה שהסרט אינו מאוזן, שהוא מציג את הקיבוץ מהזווית השלילית ביותר, המכוערת ביותר, האפלה ביותר.

 

הביקורת הזאת נכונה, אך אינה רלוונטית. סרט אמנותי, עלילתי, אינו מחקר היסטורי, ולכן אינו צריך להיות מאוזן. הוא אינו מנתח את הקיבוץ על אורותיו וצלליו. הוא מאיר את הקיבוץ באמצעות הפנס הסובייקטיבי של ילד אחד, בקיבוץ אחד, בשנה אחת – והאמת שהוא מציג, היא האמת המצטיירת בעיניו של אותו הילד. עצם העובדה שבעיני הילד כך משתקפת האמת, מחייבת את הצופה להתייחסות ולהתמודדות. ברור, שמי שמקיש מהזווית הסובייקטיבית הזאת לקביעת עמדה גורפת על הקיבוץ, אינו מגיב באופן רציני. אבל מי שמתעלם מן האמת המשתקפת מן הסרט ומסתפק בהכחשה גורפת, עושה מלאכתו קלה ובלתי רצינית.

 

הסרט אינו מציג תמונה כוללת של הקיבוץ, בוודאי לא של הקיבוץ היום אך גם לא הקיבוץ של פעם. לדעתי, המציאות המהווה תשתית לעלילה, אנכרוניסטית – הסרט מדבר על שנת 1974, אך הוא משקף יותר את הקיבוץ של שנות החמישים (למעט תופעת המתנדבים, שהחלה בשלהי שנות הששים).

 

הקיבוץ יוצא רע מאוד מן הסרט. הוא מציג תמונה של קולקטיביות חונקת, התערבות בלתי נסבלת של הכלל בחיי הפרט, שיפוט שדה בלתי הוגן של דעת הקהל. הוא מציג את העיוות שבלינה המשותפת. את השלילי שבמאצ'ואיזם הקיבוצניקי (אותו הציג יוצר הסרט דרור שאול, באופן הומוריסטי וקליל, גם בסרטו הקודם "מבצע סבתא").

***

בראייה שטחית, עיקר הביקורת היא על יחס הקיבוץ לחריג שבתוכו. גיבור הסיפור הוא דביר, ילד בכיתה ז', שאביו התאבד ואמו אינה שפויה. אחיו הגדול צנחן מאצ'ואיסט, המתנכר לאמו וכל מעייניו – לזיין את "המתנדבת שלו". במהלך שנת הבר מצווה של קבוצתו, קבוצת "אפרסק", על שלל משימותיה המאצ'ואיסטיות, חווה דביר חוויות קיבוציות ומשפחתיות, שדרכן הוא לומד בדרך הקשה את האמת על משפחתו ועל קיבוצו. הוא חווה את היחס המשפיל לאמו החריגה. במהלך השנה אמו מתאהבת בשווייצרי מקסים, סטפן, שמתחבב במהרה על דביר והופך לתחליף אב בעבורו, אך הוא מגורש מן הקיבוץ בנסיבות מכוערות. הציר המרכזי הוא הניכור כלפי אמו, מירי, וכלפיו – כבנה של מירי.

 

בראייה עמוקה יותר, הנושא המרכזי אינו היחס לחריג אלא הצביעות והשקר בקיבוץ. כל סרט שיציג ניסיון של חולה נפש להשתלב בחברה, בכל חברה, לא יציג תמונה הרבה יותר טובה. אבל הקיבוץ הוא חברה שחרתה על דגלה ערכים של צדק ושוויון ומדקלמת אותם בפאתוס ובחגיגיות ובכך הוא יוצר ציפייה להוות אלטרנטיבה לחוליי החברה הסובבת. והנה, יחסו לחריג שבתוכו אכזרי כל כך.

***

הסרט מאיר בעיקר על הפער הזה, בין המילים הגבוהות להתנהגות הנלוזה. הוא מבליט את הפער בין הפאתוס באסיפת החברים, בקבלת השבת, בשיעור בכיתה, בטקס בתנועה; את הדיבורים הרמים על התנועה והקיבוץ, העבודה והערכים – לבין האופן הצבוע שבו אותם הערכים משמשים כסות ותירוץ להתנהגות בלתי צודקת ובלתי אנושית כלפי הפרט האומלל שבחברה.

 

את הפער הזה הוא מבליט בשתי דרכים. האחת – בכך שהאירועים המכוערים ביותר, מתרחשים במסגרות בהן הפאתוס האידאולוגי הוא הרם ביותר. השניה – בכך שהמנהיגים והאידאולוגים של הקיבוץ, המדברים גבוהה גבוהה ודורשים את הדרישות הקיצוניות ביותר, הם האנשים הקטנים והמכוערים ביותר.

 

באסיפת הקיבוץ מדברים בשם הערכים הנעלים ביותר ומחליטים בה לסלק את סטפן, ובכך מונעים את הסיכוי האחרון לשיקומה של מירי ושיקום המשפחה ומדרדרים אותה אל תהומות שאין מהם חזרה. מדברים בה על כך ש"בחברה שלנו אסור שתהיה אלימות" ומסלקים מי שהגן על ילד מפני חבר אלים, כיוון שהחבר האלים הוא מאושיות הקיבוץ, ובו הרי אין לפגוע.

 

אברם, מזכיר הקיבוץ, המוביל את האסיפה ונואם נאומים חוצבי להבות על "הקיבוץ והתנועה" אינו אלא חרמן קטן, המנצל מינית נשים חלשות הזקוקות לעזרתו ולתמיכתו. שמשון, האידאולוג, המנהיג, התרבותניק, הפסנתרן, קצין המילואים, שמדבר, שר ומנגן יפה כל כך, מתגלה כסוטה מין, כאדם רע מן היסוד, כאגואיסט, כאכזר ואלים, אלים כלפי החלשים בחברה – כלפי הילד אותו הוא מכה, כלפי הכלב אותו הוא רוצח. והחברה ובעלי התפקידים מגוננים עליו ומגבים אותו באופן אוטומטי, שהרי הוא שמשון, ולא יעלה על הדעת ש...

***

באחת הסצנות בסרט, יוצאים ילדי "אפרסק" למסע ניווט. דביר וחבר עוצרים להתנסות בוסרית בעישון. המזכיר הצופה בהם במשקפת, מעיר למטפלת הכיתה, שיש בכיתה בעיה חינוכית. כשהמטפלת מבקשת קידום, הוא דורש ממנה להתפשט... שני הנווטים, רצים לג'יפ שלו ומפעילים את הטייפ בקולי קולות. מן הרמקול בוקעת... מנגינת "האינטרנציונל". תמונת המזכיר והמטפלת הרוכסים את בגדיהם בחפזון לקול צלילי המנון המעמד הבוקעים מן הרדיו, על רקע הילדים הנמלטים מן המקום, היא תמונה גרוטסקית המתמצתת את המסר המרכזי של הסרט – השקר והצביעות המסתתרים מאחורי המילים הגבוהות.

 

אותו מסר בא לידי ביטוי באחת הסצנות החזקות והכואבות ביותר בסרט. טקס הסיום של שנת הבר מצווה – טקס חניכה מאצ'ואיסטי עם קפיצות ברזנט, הליכה על קורה, הרבה אש מסביב וברקע – כל הורה בתורו נואם אל ילדו במליצות הקבועות על הציפיה ממנו להיות גאוות המשק והתנועה. עד שמירי, אמו של דביר, מקבלת את רשות הדיבור, מתנצלת שלא ידעה להיות אמא טובה וקוראת לו לברוח מהקיבוץ הזה מהר ככל שיוכל, כי זה מקום נורא עם אנשים רעים. הלב יוצא אל האישה האומללה הזאת, שנראית פתאום האדם השפוי היחיד על האדמה המשוגעת הזאת. היא מוצאת עצמה במהרה "בידיים טובות" והאחות מזריקה לה זריקת הרגעה. ברור... משם היא תגיע, במקרה הטוב, לאשפוז נוסף...

 

דביר, גיבור הסרט, הילד המקסים שנאלץ להתמודד עם מציאות משפחתית קשה ומורכבת, מתהלך בקיבוץ ורואה את מה שכולם מתאמצים לא לראות. דביר, כמוהו כילד ב"בגדי המלך החדשים", הרואה את המציאות העירומה, תרתי משמע, המגלה שהמזכיר עירום... פשוטו כמשמעו.  

 

****

"אדמה משוגעת" – הוא סרט מצויין. סיפור מצויין. משחק יוצא מן הכלל, בפרט של תומר שטיינהוף, הילד המגלם את דביר. יש בסרט סצנות מקסימות (אני אהבתי מאוד את סצנת הריקוד בחדר האוכל, בקבלת השבת). זהו סרט קשה, מעיק, מעורר מחשבות.

 

הוא מעמת אותנו עם המציאות. אין ספק שהסרט הזה רחוק, רחוק מאוד, מלתאר את הקיבוץ בימינו (המופרט או השיתופי). ובכל זאת... האם יש אצלנו מקרים של משפטי שדה? האם יש אצלנו אנשים החשים ש"להם מותר"? האם אצלנו היחס לאחר, לחריג, לחלש, הוא היחס שניתן לצפות לו מחברה שחרתה על דגלה ערכים של צדק חברתי? האם יש אצלנו פער בין הצהרות רמות למציאות נמוכה? האם המנהיגות בקיבוצים היא של מופת ודוגמה אישית, של אנשים שתוכם כברם?

 

כאמור, המסר המרכזי של הסרט, הוא הצביעות והשקר, הפער בין החזון והמציאות. מה המסקנה מכך?

 

ברור שהמסקנה היא שיש לצמצם למינימום את הפער הזה. השאלה היא, לאיזה כיוון. יש שיאמרו – יש להנמיך את החזון, להקטין את האידיאולוגיה, לצמצם את הציפיות... בקיצור – להיות מציאותיים. להתאים את הקיבוץ ל"טבע האדם".

 

דעתי הפוכה. אכן, יש לצמצם את הפער, אך בדיוק לכיוון השני. באין חזון יפרע עם, ואין טעם לקיומו של הקיבוץ, אם לא יחתור להיות חברת מופת ואלטרנטיבה טובה יותר וצודקת יותר למציאות החברתית של החברה הסובבת. אכן, יש לצמצם את הפער, אך לא באמצעות הורדת החזון למציאות, אלא באמצעות העלאת המציאות וקירובה לחזון. אני מאמין שהדבר אפשרי.

 

 

 



ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט