היזכרות היא סוג של פרידה - שירו של שלונסקי "זמר", הוא למעשה ניגון לגאולת ארץ ישראל מכבלי הדימוי של התודעה הגלותית-משיחית ושחרורה משם אל המרחב של המציאות ההיסטורית. המאמר מוקדש ליריב בן אהרון

היזכרות היא סוג של פרידה - שירו של שלונסקי "זמר", הוא למעשה ניגון לגאולת ארץ ישראל מכבלי הדימוי של התודעה הגלותית-משיחית ושחרורה משם אל המרחב של המציאות ההיסטורית. המאמר מוקדש ליריב בן אהרון

מאת דודו פלמה - 19.2.2008

 

גלגולו של זמר דרך שלוש תחנות תרבות:

 

את השיר "זמר" של אברהם שלונסקי במצבו המסכתי (מלשון מסכת) פגשתי לראשונה כאשר ערכנו את גיליון  מס' 6 של "מחברת שדמות" בשנת 1997. יריב בן אהרון בנה סביב לשיר מסכת המפלחת את השכבות התרבותיות שעל גבן ניבנה השיר. בפעם השנייה, נפגשנו אני ו"זמר", כאשר בשנת 2007 יצאה המסכת הסובבת את "זמר" לאור כחוברת בפני עצמה, בהוצאת "שחרות" והמכינה ע"ש רבין, כפרויקט מיוחד של קהילת שחר השוכנת ביוקנעם.

הפעם השלישית התרחשה בחודש שעבר (ינואר 08) בישוב אלון הגליל, בערב לימוד ושירה  לכבוד המסכת "זמר" במהדורתה החדשה. יריב בן אהרון לימד, מוקי המזכיר הזכיר נשכחות, ונערי ונערות המדרשה זימרו בהתרגשות.

הדברים הבאים נכתבו בעקבות אותו ערב בלתי נשכח, והם מבטאים נאמנה גם דברים אחרים הקשורים, בעיני, בחברה הישראלית, המחפשת אחר מוצא שאיננו, ונמצאת שם תמיד מעבר לחלון החדר, כל חדר, שממנו אנו ממריאים אל-על על כנפי הזמר אל "מזבחות לילנו שעלו באש הניגונים" לפני כל כך הרבה שנים.

 

א.

זמר 

לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,
לא דבשת היא אל מול כוכב.
זה הרים, הרים שבגלבוע,

הררים צופים אלי מרחב...

 

השיר "זמר" הוא שיר של היזכרות. "שירי היזכרות" נוצרים בדרך כלל ממרחק.

מרחק גיאוגרפי, או מרחק על ציר הזמן והמקום, או גם וגם.

אבל שירי היזכרות מקפלים בחובם דבר נוסף, לפעמים ישנו בהם גם מוטיב חזק של פרידה. בזמן שהוא כותב את "שיר המים" (השמעת איך בנגב...), ערב עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, נזכר שלונסקי בהתפעמות בעבר החלוצי ובמפעל ההתיישבות רב ההשראה בעמק יזרעאל שלמרגלות הגלבוע.

 

כאילו שלונסקי זקוק, על מנת שיוכל להתייחס באופן משוחרר ושווה לכל נפש אל פעולת ההתיישבות של ההווה, להשתחרר מן הראשית שקרתה כארבעים שנה קודם לכן.

כאשר הוא כותב את "שיר המים", מכה בו בעוצמה ובפירוט רב המעשה החלוצי ההוא שבא להסיר את קיללת דוד מהגלבוע ומהעמק הממתינים בציפייה דרוכה זה אלפי שנים לשובנו ממסענו ההרואי אל מחוץ לזמן ולהיסטוריה של משפחת העמים.

זהו מעשה מפואר של היזכרות, ובה בעת, ישנה בו בשיר "זמר" גם אמירה של סיכום ופרידה. פרידה מן המוגמר שהיה לעובדה, עובדה שהפכה למובן מאליו שנעשה תמיד שקוף ובלתי ניראה לעין המתבוננת בו מן ההווה.

 

מפעלי היזכרות שיש בהם גם מוטיב של פרידה, הם במידה רבה גם מפעלים רבי רושם המבקשים לחפון את העבר בכף ולעצבו מחדש על מנת לנצור אותו למען הנצח. כאלה היו הפירמידות של הפרעונים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כזה היה גם "כאן על פני אדמה" (של מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת ה"מוקדש לכל אלה שלא וויתרו על רצונם להגשים כאן על פני אדמה את חזון תיקון האדם והחברה"), ספר שבא לסכם את דברי ימי ההתיישבות העובדת, אך הפך בצוק העיתים לאלבום שחונט אותה לקראת ההפרטה המתדפקת בדלת.

 

"זמר" של שלונסקי גם הוא מעשה של  היזכרות, אבל הוא גם אקט של פרידה מהמעשה הגדול הראשוני ההוא, שמחלציו כמו הגיחה ההתיישבות העולה כעת לנגב.

העמידה השירית האמיצה של שלונסקי אל מול עברו החלוצי, מעלה בי מספר שאלות נוגות: מחד, ישנה לנו הזדמנות נדירה להתבונן כמעט מאותה נקודת מבט, או אולי גם מאותו מרחק אנושי-נפשי, אל עליית 11 הנקודות שהתרחשה לקראת אמצע המאה העשרים, ממש כמו ששלונסקי התבונן מההווה שלו אל ראשיתה של המאה, כאשר הוא וחבריו הקימו את "ירושלים" השיתופית החדשה בעמק יזרעאל.

ומאידך, להרהר בעצב מה חולל בו המרחק האנושי-נפשי הזה מהאירוע המכונן, ומה הוא מחולל בנו. האם מפעלי ההיזכרות שאנו מקימים עומדים בסטנדרטים הכבירים שהעמיד מולנו אברהם שלונסקי, שהלך לו מארצו וממולדתו אל הארץ אשר הראה לנו בשיריו המדויקים ואנו נמלטים ממנה לכל הרוחות, כל עוד רוחנו בנו.

 

ב.

הם זוכרים את לובן אוהלינו,
שפשטו בעמק כיונים.
הם זוכרים את מזבחות לילנו,
שעלו באש הניגונים...

 

אבל בשיר "זמר" ישנו עוד דבר מה אותו שלונסקי מבקש לומר לנו: "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,/ לא דבשת היא אל מול כוכב"... כבר בהתחלת שיר הזיכרון שולל שלונסקי את השימוש ב"דימוי", במטפורה. ויש בדבר הזה, שעושה שלונסקי, משהו שהוא הרה גורל יותר מאשר סתם  ויתור ושלילה של מטפורה. ישנה כאן בעצם הכרזה גדולה על שלילת הגולה התודעתית. ובעניין הזה הייתי מבקש לומר מספר מילים:

 

אחד הדברים המרתקים שאירעו לתודעה היהודית שגלתה מארץ ישראל, הוא העובדה שכל מה שהיה קשור לא"י הפך בגולה למטפורה. למשל, באר בשדה הוא מושג ארצישראלי גדוש המעלה ניחוח של קיץ וריח אבק עדרים קרבים ובאים אל הבאר להרוות צימאונם לעת ערב. אך מה שבא"י היה דבר מוחשי, בגולה נכנס לבין מרכאות והפך למטפורה, לדימוי של מה שאינו ניתן עוד להתממש. וכך כותב האדמו"ר יהודה לייב מגור (המכונה "שפת אמת"):

"בחינה זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל, שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחיה (את) הדבר ההוא. וזה 'באר בשדה'. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה, אך (עדיין) נגנז בה הנקודה הנ"ל..."                                              

 

גם המהר"ל מפראג מדמה מושג ארצישראלי והופכו על ראשו המטפורי כאשר הוא בא להגדיר מצב יהודי קיומי בגולה:  "האדם ניקרא עץ השדה, אלא שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו, שהוא אחד, נמצא למטה, תקוע בארץ, ואילו האדם ראשו, שורשו, שהוא אחד, מופנה כלפי מעלה... לכן, ראוי לאדם שיהיה כמו עץ הפוך".

 

חלוצי העליות השנייה והשלישית עמלו קשות כדי להפוך את "העץ ההפוך" של המהר"ל ולהעמידו על רגליו. בארץ, האדם, הודות לאברהם שלונסקי וחבריו, איננו עוד עץ הפוך כבגולה.

וככל שהעמקנו שורש בארץ כך הלכנו ונגמלנו מהצורך הגלותי לכסות את ארץ ישראל בדימויים, עד שהיא שבה להיות לנגד עינינו קונקרטית ומוחשית כבראשונה.

 

שלונסקי מסיר בשירו "זמר" לא רק את קיללת דוד מהרי ישראל ועמקיה, אלא הוא מקלף גם את קיללת ה"דימוי" מעל ארץ ישראל, שדבק בה בהיותנו בגולה, ומשיב אותה אל חיות קיומה הקונקרטי. וזה דווקא בזמן עליית הנקודות בנגב הצמא למים והיבש מהתיישבות. שירו של שלונסקי "זמר", הוא למעשה ניגון לגאולת ארץ ישראל מכבלי הדמוי של התודעה הגלותית-משיחית ושחרורה משם אל המרחב של המציאות ההיסטורית.

 

אברהם שלונסקי יושב בתל אביב וכותב בשנת 46 שני ניגונים- את "זמר" ואת "שיר המים", עוד מעט קט תפרוץ מלחמה נוראה בין שני העמים השוכנים בתוך ארץ ישראל הזאת שנעשתה קונקרטית, וממנה תיוולד מדינת ישראל הקונקרטית-ודאית והבלתי משיחית בעליל (זו שבעתיד, שהוא ההווה של כולנו, ידבקו בה מחדש הדימויים המשיחיים המטפוריים. אלה שיגיחו כמו שד מבקבוק הג'ינים המטפורי והבלתי נדלה של הרב קוק וגרורותיו, ויאיימו לחנוק אותה שוב בתוך המטפורה האולטימטיבית הגדולה והנוראה מכולן- המשיח). אבל עד שכל זה יקרה, בעתיד הנראה לעין, עוד מותר ואפשר לשיר במלוא הגרון את  שיר המים:

 

השמעת איך בנגב
ארץ מול שמיים
מתפללת רגב רגב:
הבו לנו מים.

מים! מים!
הבו מים!
כי צמאנו,
מים!
כי צמאנו,
מי ירוונו,
מי יתננו
מים!

כי צמאת גם קיווית,
רגב-רגבותיים,
עוד נרווך ורווית,
עוד נרווך מים!

מים! מים...

עוד נרווך, עוד נבנך,
נגב, ונבנית,
תמול נכספנו עוד: איך?!
וכיום-נגלית.

מים! מים...

 

למאמרים של דודו פלמה

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט