ארנון לפיד, "הקיבוץ", 24.6.2004 אני לא שופטת ואפילו לא בוררת. אני נזהרת מלהתערב בענייני הקיבוצים ומשתדלת לפנות אל הלב והנפש של המזכירים, בשם החבר שפונה אלי. בשנה שעברה טיפלתי ב-128 פניות של חברים. 90 מהן נפתרו, רובן לשביעות רצונם של הפונים. היתר עודן בטיפול * קצרות וקטנות שואל, מחלקת הפרט בתנועה הקיבוצית חוזרת בתשובה

היא כל כך זהירה ומאופקת, אביה נבו-ש. עד שהיא נמנעת מלבקר את יוזמתו החדשה של יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, להקים צבא מתנדבים לסיוע לחברי קיבוצים במצוקה - יוזמה, שעשויה לנגוס בפעילותה כמחלקת פרט בתנועה. לא, היא לא מרגישה מאוימת מהיוזמה, ולא, איש לא פנה אליה לברר ולהתייעץ, ולא, היא לא מברכת ולא מתנגדת - אבל אולי רצוי, היא אומרת בזהירות, לפני שמעלים יוזמה, ללבן ולבדוק אם בכלל יש בה צורך. מחלקת הפרט, שאביה נבו (עין-השופט) היא העובדת היחידה בה - ורשמית, לא מעשית, רק ב-% 60 משרה - הוקמה בסוף 97' תחת כנפי אגף החברה בקיבוץ-הארצי. אל התפקיד הזה הביאה אתה אביה את הכשרתה וניסיונה המקצועיים כעובדת סוציאלית וכמגשרת, הרבה "משאבים רגשיים", וכאמור, גם מטען גדול של זהירות, סבלנות ומתינות. בשש השנים שהיא בתפקיד, היא נחשפה לכל קשת המצוקות והחרדות של הפרט בקיבוץ, ואגב כך, גם למחיר הכבד שגובה תהליך השינוי מהחברים. אז נכון, היא כאן בשבילם, אך בפירוש לא בשביל להתנגח ולהילחם בממסד ובמזכירויות. זו לא דרכה. "אני לא שופטת, ואפילו לא בוררת", היא אומרת. "אני נזהרת מלהתערב בענייני הקיבוצים, ונמנעת מלהכתיב למזכירויות. אני משתדלת לפנות אל הלב והנפש של המזכירים, בשם החבר שפונה אלי, ומציעה פגישה. בדרך כלל אני נענית. במקרים שבהם עונה לי מזכיר: 'לא מעניין אותי, זו עמדת הקיבוץ, וזהו', אני מציעה בצער לפונה לפנות לבוררות, ובמקרה הצורך, גם לייעוץ משפטי". בשנה שעברה היא טיפלה ב-128 פניות של חברים. 90 מהן נפתרו, רובן לשביעות רצונם של הפונים. היתר עודן בטיפול, שיארך, לפעמים, גם שנה ויותר. · ש: מי הפונים, ובאלו נושאים? אביה: "רוב הפניות, בעיקר מאז החל גל השינויים, נוגעות לעבודה - פיטורים, זכויות וכדומה. אחר-כך באים נושאי התגמולים והקצבאות; ענייני דיור; זכויותיהם של המוגבלים פיזית ונפשית; בעיותיהן, הכספיות, בעיקר, של המשפחות החד-הוריות, או של נשים גרושות שדמי המזונות לא מגיעים אליהן כסדרם; מועמדות לחברות של בני זוג של חברים. במידה פחותה יצא לי לטפל בפניות הנוגעות להסדרי לימודים של חברים שעברו מקיבוץ לקיבוץ, לתחושות קיפוח, עד כדי ייאוש, של בנים מצד הממסד, ולתחושות עלבון של ותיקים על התקציב הזעום שמוקצה להם. לרבות מהפניות קשר ישיר לעניין הערבות ההדדית, או, יותר נכון, הן נובעות מאי הבהירות והנחרצות לגבי הערך הזה, שהשתבש והתערער בעקבות השינויים. כאן יש לתנועה עוד הרבה מה לעשות". · ש: תארי פנייה אופיינית. "אין דבר כזה, פנייה אופיינית. כל פנייה היא ביטוי לעלבון או כאב, והיא קצה של מסכת חיים שלמה. היום, למשל, התקשרה אלי אלמנה, להגיד תודה על המעורבות וההקשבה שלי. רק זה. מאז נפטר בעלה, שהיה אדם מרכזי ופעלתן בקיבוץ, ולאור השינויים בקיבוץ, היא, כבודדה וכאם לילדים, לא מצליחה להסתדר עם התקציב. היא חשה כאב והשפלה - שהנה, קם דור שלא ידע את בעלה, ובבת אחת כאילו נמחקו כל השנים שהוא תרם ועשה, והיא ניצבת לבדה מול הנהלה חדשה, שלא מגלה כלפיה כל התחשבות ורגישות. היא נקלעה לנתק עם אחד מבעלי התפקידים והופעלו כלפיה סנקציות, עד שלא ראתה ברירה אחרת, אלא לפנות אלי ולברר, אם יש מעמד משפטי מול תקנון הקיבוץ. בפגישה משותפת שקיימנו עם המחלקה המשפטית, התגבשה החלטה, לנסות ולהגיע עם הקיבוץ להסכמות, ולהימנע מהתנגשות חזיתית. העניין עדיין לא סגור, אבל לאותה אישה היה חשוב להודות לי, ולו על האפשרות לשפוך את הלב ולזכות באמפתיה ובאוזן קשבת, מבלי להיחשף לביקורת ולשיפוטיות. אני מגלה אצל רבים מהפונים חוסר אמון מוחלט בבעלי תפקידים, בממסד. כשאני מציעה להם לנסות ולמצות את הטיפול בבעייתם, קודם כל בתוך הבית, בעזרת עובדת סוציאלית או ועדת הפרט, הם אומרים לי: 'איבדנו את האמון במערכת. היא נוקשה, שומרת טינה. אין לנו סיכוי ליחס הוגן'". · ש: וכל משא הכאב הזה מושלך על כתפייך בלבד? "לגמרי לא. אני נהנית משיתוף פעולה הדוק, זה שנים, עם עו"ד אמיר גנז, ובשנה האחרונה גם עם עו"ד יעקב אברהמי - שניהם מהמחלקה המשפטית בתנועה, והם נהדרים! הם לא רק מקצועיים מאוד בתחומם, אלא גם אנושיים ורגישים, ובעלי ראייה חברתית-קיבוצית. בעקבות השינויים, רבות מהפניות הן עם פן משפטי - תקנון הקיבוץ, מינהל תקין וכו' - והן מגיעות קודם אליהם, ומהם עוברות אלי. גם מהמלווים החברתיים של התנועה אני זוכה לתמיכה רבה ולשיתוף פעולה מלא". · ש: כמי שרואה הרבה מצדו האפל של הקיבוץ, את עדיין מאמינה בו? "בכל חברה, בכל מקום שחיים בו אנשים, וגם בתא המשפחתי, יש מצוקות, קונפליקטים וסבל אנושי. בין הקיבוצים אני מגלה כאלה עם הפנים לחבר, ואחרים, שהם נוקשים יותר. נוכחתי בישיבות מזכירות, שבהן נדהמתי מההתחשבנות הקטנונית והשיפוטית עם החבר, אבל במזכירויות אחרות גיליתי הרבה רצון טוב וחמלה אנושית. מול שרירות לב וכוחנות, אני מוצאת גם פתיחות ורגישות. בלתי נסבלת בעיניי היא העובדה, שכיום, אחרי השינוי, הופכת לעתים המזכירות, או הנהלת הקיבוץ, לגוף שהוא המחוקק, השופט והמבצע גם יחד. מול מצב כזה, קלושים סיכוייו של היחיד. ולמרות זאת אני מתרשמת, שכן, עדיין נותרה בנו אותה נשמה יתרה, ואותה אנושיות ועזרה הדדית, שמכוחן אנחנו מתייצבים לצד חבר במצוקה, ולא נותנים לו ליפול". · ש: איך פונים אלייך? "בקרוב נופיע באתר האינטרנט בקיבוצים, אבל גם עד כה לא שמעתי שמישהו התקשה להגיע אלי, אם דרך הכתובות המוכרות לכולם - אגף החברה, או המחלקה המשפטית - ואם דרך המלווים החברתיים בקיבוצים".

ראיון שנערך עם אביה שפירא 2004

המלצות לחברים