יואל מרשק, ח"כ ד"ר נחמן שי ויונה פריטל קוראים לחברי הקיבוצים לבחור בעבודה

בית לא עוזבים, על הבית נלחמים - יואל מרשק

 

מפלגת העבודה היא הבית ההיסטורי שלנו. בית לא עוזבים, על הבית נלחמים.

 

נכון , שישנם חילוקי דעות, נכון שישנן הערכות שונות על מקומה של התנועה הקיבוצית וההתיישבות בתוך המפלגה. בכל מצב שכזה צריך לזקוף חמישים אחוז עלינו. יש לנו חלק לא מבוטל במציאות הקיימת. אני מאמין כי בכוחנו וביכולתנו להתארגן ולהיאבק על דמותה של המפלגה, כך שנחזיר את התחושה שהיא בית ראוי לתנועה הקיבוצית.

  

אנחנו לא יכולים לראות רק את האינטרסים שלנו, ולהתנהג באופן שבו, מי שאיתנו הוא שלנו ומי שלא מייצג אותנו הוא כאילו נגדנו.

 

המשמעות של היותנו תנועה חברתית התיישבותית במדינה היא באופן שבו אנו תופסים ורואים את המדינה. כשראינו את עצמנו כנושאי הדגל בשליחות המדינה קיבלנו את ההכרה, את הגיבוי ואת המשאבים.

 

גם כיום ישנם דגלים ומשימות שעלינו להניף ולהוביל, לדוגמא, ביומיים האחרונים התפרסמו נתוני העוני במדינה, האחיות שובתות כבר 14 יום, אין מתיישב אחד לאורך 250 ק"מ על הגבול בין ניצנה לאילת, המכסות לשנת השירות מוגבלות ע"י המדינה, הפערים בחינוך הבית ספרי ובהישגים הלימודיים הולכים ומעמיקים, ישנה ירידה משמעותית בהתנדבות לשרות ביחידות שבהן השרות מורכב כמו: חיל השריון וחטיבת כפיר. אלו רק מעט דוגמאות מתוך מכלול שלם של נושאים ואתגרים העומדים בפני החברה הישראלית. במציאות כזאת לא ייתכן שניתפס רק כדואגים למחיר החלב, מחיר הקרקע ואישורי הבנייה.

 

אם התנועה הקיבוצית חפצת חיים היא ,יש לה את הפלטפורמה הרעיונית והערכית של מפלגת העבודה התומכת בדברים שנלחמנו עליהם, ושאנו מוותרים עליהם היום.

 

אנחנו צריכים להתעשת ולדעת שאנחנו לא תנועה של מחאה ושל הפגנות אלא של עשייה ודוגמא אישית. כשאני מסתכל ימינה ושמאלה אני מוצא שבעלת הברית הראויה ביותר לנו היא מפלגת העבודה והיו"ר שלי יחימוביץ.

 

מאמר לעיתון "ידיעות הקיבוץ" - ח"כ ד"ר נחמן שי, מפלגת העבודה

 

התנועה הקיבוצית מגיעה לבחירות 2013 כועסת. הכנסת ה-19 עלולה להיות הראשונה שלא יהיה בה, נציג של התנועה הקיבוצית. זהו מסר רע ומאכזב לכל מי שמאמין, כמוני, בתרומתה הסגולית של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית.

 

אכן דרך ארוכה עברה ישראל ועברה הכנסת מייצוג מרשים ורב, היו שאמרו רב מדי, בעבר הרחוק ועד לכנסת ללא נציגים של התנועה הקיבוצית בכלל.

 

לאחר הבחירות יגיע זמן של חשבון נפש. יש בהחלט צדק כי המפלגה תבחן את עצמה ואת מערכת יחסיה עם התנועה הקיבוצית, אשר משקלה מאז ומעולם לא נמדד במספרה, אלא באיכותה ונכון הדבר מאד. אבל עכשיו, לדעתי, צריך להסתכל קדימה ולבחון כיצד התנועה הקיבוצית משתלבת במערכת הבחירות ותורמת להצלחת מפלגת העבודה.

 

קודם כל אני רוצה להבהיר כי חברי התק"ם ובכלל ההתיישבות, הם אזרחים ישראליים בעלי עניין משותף כאחרים בכל הנוגע למדינת ישראל. סוגיות חשובות עומדות על סדר היום הלאומי, סוגיות חברתיות ומדיניות. החל בצדק החברתי, אשר אם הוא קיים יופע מיד ועד לסוגיות המדיניות שבהן מפלגת העבודה מניפה את דגל השלום. כל מי שחי בארץ הזאת וחרד לחוסנה, ליציבותה, לביטחונה ולעתידה חייב להתאחד ברגע הזה סביב מפלגת העבודה, להתגייס ולהשפיע.

 

לפנינו סכנה אמתית לאופיה היהודי- דמוקרטי של מדינת ישראל. הדמוגרפיה החיצונית, בינינו לבין הערבים, והפנימית, גידול המגזר החרדי והימני, מעצבים ישראל אחרת. ייתכן שכבר עברנו את נקודת האל-חזור. אני מקווה שלא. בתהליכים קשה לפרקים להבחין מתי מתרחש הרגע המכריע, עד אשר פתאום מתגלת מציאות חדשה. כשנתפכח מחלום שתי המדינות נמצא את עצמנו במדינה אחת לשני עמים שחלק ניכר מאוכלוסייתה אינו נהנה מן הזכות הדמוקרטית לבחור ולהבחר.

 

לתנועה הקיבוצית, כמו לציבור הישראלי כולו, אסור להשאר אדישה למבחן הלאומי החשוב והייחודי שעומד לפנינו והיא חייבת להיות שם, כפי שהיתה בעבר ולהלחם. גם הניסיון לדחוק את הנושאים החברתיים לקרן זווית ולהעמיס על סדר היום איומים ופחדים של אויבים חיצוניים, חייב להדחות. מי אם לא התנועה הקיבוצית תתייצב במלוא כוחה למען ערכים כמו שוויון, צדק חברתי או סולידריות פנימית. אלה היו מקדמת דנא ערכי ייסוד של התנועה הקיבוצית וחשוב כי ישארו כאלה.

 

הדברים האמורים לעיל אינם מחליפים את הקשר העמוק בין התנועה הקיבוצית למפלגת העבודה.  מפלגת העבודה היא הבית, לכן גם אם יש ויכוחים, היו ויהיו, עדיין מחובתה של המפלגה להיות לפה לתנועה הקיבוצית בפרט ולהתיישבות בכלל בכנסת הבאה. יעשו זאת כמובן דני עטר ויונה פריטל, חברת מעלה החמישה, המוצבת במקום ה 24- נציגה ראויה וחשובה של התנועה הקיבוצית. בעבודה משותפת, המקום ה-24 אינו חלום והוא עשוי להתממש. יעשו זאת חברים אחרים ובהם גם אני.

 

עניינה של התנועה הם ייחודיים, הם מחייבים התמחות, עקביות ומחויבות לטווח ארוך. ייתכן שראוי יהיה לפתח מנגנון של קשר מתמיד בין התנועה לבין הסיעה בכנסת כדי ללוות אותה בהחלטות וחקיקה. זה מצב חדש, אך לא בלתי אפשרי. ייתכן שהוא מצב ביניים, אולי של קבע, אבל בשום אופן אין הוא גוזר גזירה של פירוד או של ניתוק.

 

עכשיו אנחנו עומדים ברגע של מאמץ מאוחד, רגע מיוחד וצריכים לעבוד ביחד. לכשיסתיים, ב-23 בינואר, נתגייס במשותף כדי להחזיר את השיח בין התנועה הקיבוצית למפלגה, לטהר את האוירה ולפתח את מנגנוני שיתוף הפעולה.

 

ככה לא בונים חומה...

להתאחד סביב מפלגה אחת או לפזר את עצמנו לדעת...

יונה פריטל - נציגת הקיבוצים במפלגת העבודה

 

לאחרונה אנו עדים לכך, שדמויות מרכזיות בתנועה הקיבוצית קוראות לחברי הקיבוצים לבחור במפלגות שנפחו את נשמתן או במפלגות שתוחלת חייהן היא קדנציה של כנסת אחת. כל זאת מתוך תחושת האכזבה שמפלגות האם שלנו לא הקצו מקום ריאלי לנציגינו בכנסת. אכן ראוי היה שהמפלגות ההיסטוריות שלנו יקצו לנו מקום ריאלי ויש לנו את כל הסיבות לכעוס ולהלין על ראשיהן. אך יש לנו גם את כל הסיבות לערוך חשבון נפש עם עצמנו ולהודות שבמו ידינו החלשנו את כוחנו הפוליטי, נטשנו את מפלגותינו ההיסטוריות והתפתינו לחשוב שמפלגות חדשות כדוגמת "קדימה" הן שיביאו לנו את הגאולה.

 

כל בר דעת מבין שבמגרש הפוליטי יש יתרון למי שמצליח ליצור כוח פוליטי גדול מאורגן. ככל שיש לך גייסות גדולים יותר, יש לך את הסיכוי להשפיע. מפלגות הימין הבינו זאת והצליחו ליצר בריתות ארוכות טווח, אנחנו ב"מרכז-שמאל" ממשיכים לחשוב ש"כוחנו הוא בפיצולנו". איננו לומדים מן הניסיון, ומתפתים שוב ושוב אחר ה"צעצוע" החדש על המדף הפוליטי. גם השיעור האחרון שקיבלנו מהתרסקותה של "קדימה" לא גרם לנו להחכים, עכשיו איננו מסתפקים בפיזור על פני שלוש מפלגות מרכזיות אלא על פני ארבע (לפחות).

 

השיח הקיבוצי-פוליטי מתמקד היום כמעט רק בשאלה אחת: האם יהיו לנו נציגים בכנסת על מנת שנוכל לתת מענה לצרכי הקיבוצים וההתיישבות . אין ספק שזהו נושא חשוב וכבד משקל, אך הוא איננו יכול להיות חזות הכל. הנושא המרכזי צריך להיות, האם נהיה שותפים ביצירת כוחות פוליטיים משמעותיים שיקדמו את תפיסת העולם שלנו , את ערכינו ואת צרכינו. ליצור כוחו פוליטי משמעותי פרושו להתאחד סביב מפלגה אחת גדולה ובעלת עמוד שדרה אידאולוגי. תבונה פוליטית היא, לקרוא לכל חברי הקיבוצים להתאחד סביב מפלגה שכזו. איוולת פוליטית היא לפזר את קולות חברי הקיבוצים בין ארבע מפלגות, ואז להתלונן , כמובן, ש"לא סופרים" אותנו בשום מפלגה.

 

הטענה החוזרת ונשמעת היא, ש"לא סופרים" אותנו במפלגת העבודה, אבל האמת היא שאנחנו הפסקנו לספור את עצמנו. משלושה עשר אלף מתפקדים למפלגת העבודה בבחירות הקודמות ירדנו לכששת אלפים מתפקדים בבחירות הנוכחיות. טענה נוספת שאנו חוזרים ושומעים היא שללא נציגות קיבוצית בכנסת לא נוכל לתת מענה לסוגיות הקיבוציות כגון: עיגון זכויותינו בקרקע , שיוך הבתים ועוד. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מדוע גם כשהייתה נציגות קיבוצית מכובדת לא הצלחנו לפתור סוגיות אלו? כנראה צריך לחפש את התשובה במקום אחר...

 

הגיעה השעה לחשבון נפש נוקב ורציני, האם התנועה הקיבוצית תמשיך לפזר את עצמה לדעת ולהתאבד פוליטית? האם היא תמשיך להתייחס אל הזירה הפוליטית כאל שוק מציאות , לעשות שופינג ולזגזג בין המפלגות עד כלות?

 

או אולי תהיינה הבחירות הקרובות הזדמנות פז ללמוד מטעויות העבר, להפוך מחדש את התנועה הקיבוצית לגורם משמעותי , שיש לו אמירה ציבורית, ערכית ופוליטית. לחזור להיות שותפים בהחזרת מדינת ישראל לחזון מייסדיה כחברת מופת השואפת לצדק חברתי ולשלום עם שכניה. להיות שותפים מרכזיים במפלגת העבודה כמפלגה היחידה שיכולה להוביל למימוש חזון זה שהוא החזון של כולנו.

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית