אין תחליף ל"עבודה" - ראשי מפלגת העבודה מהווים כוורת מנוסה ומוכשרת הסובלת ממשבר ביחסי ציבור

אין תחליף ל"עבודה" - ראשי מפלגת העבודה מהווים כוורת מנוסה ומוכשרת הסובלת ממשבר ביחסי ציבור. בל ניתן ליחסי ציבור לבחור עבורנו

מאת מיכה אשחר - 30.11.2008

 

בתחילת השבוע הייתי זקוק לכמה חלקי צנרת, בעלות כוללת של פחות ממאה שקל. בלי זה לא יכולנו לגמור את הפרויקט, הייצור מתעכב, ובינתיים מפסידים כסף.

הזמנתי את החלקים משני ספקים, כדי שלפחות אחד מהם ישלח לי אותם כבר השבוע.

תנחשו מה? גם עד יום חמישי בבוקר, שום דבר לא הגיע. אז נסעתי מקטורה לאילת, ובדרך, נדלקה נורת בקרת מערכת בלימה... לא קרה כלום, אבל הייתי חייב להשאיר את האוטו במוסך. החלק החסר כמובן לא היה במלאי במוסך האילתי, אז לקחתי את החלקים בשקית וחיפשתי איך לחזור הביתה.

 

קיצורו של דבר, הגיע סוף השבוע ואף טיפת מים עדיין לא זורמת במערכת. ויהיה בסדר, אני יודע. אבל יהיה בסדר קצת יותר מאוחר וקצת יותר בקושי, ובסופו של דבר מה שזה אומר הוא, שיהיה קצת פחות בסדר.

זה אחד הדברים שבהם מתבטאת הישיבה בפריפריה. כל דבר עולה לנו יותר, ומגיע באיחור, מה שדופק את לוח הזמנים ומייקר הכל עוד יותר.

 

מדינת ישראל אומנם מכירה בקשיים, אבל ההכרה שלה מתבטאת בגרושים, נדבות שהיא משליכה לאותם אנשים שקובעים את ריבונותה, הלכה למעשה, לאורך קו הגבול הארוך ביותר שלה. קצת זיכוי במס וקצת החזרים על השקעות. אני מגייס הרבה רצון טוב והרבה איפוק כדי לא להכביר פרטים על מנגנון החזרי ההשקעות. אוסיף רק, שהיצוא שלנו חייב להתחרות ביצרנים, שמקבלים מהמדינה שלהם סבסוד ישיר על יצוא לאותם שווקים.

 ***

עד עכשיו קיטורים. מעכשיו תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

 

למשל, מס הכנסה מופחת בפריפריה: מי שנאבק עליו היו אנשים שאנחנו לא מכירים להם מספיק טובה, כמו אורית נוקד. זו לא בושה להיאבק על האינטרסים שלנו, בייחוד כשהם אינטרסים של התיישבות בערבה, ושיחליט כל אחד בצד של מי הוא, לעזאזל. פוליטיקה איננה ולא צריכה להיות משהו ערטילאי אפוף קדושה, משהו שקשור לאינטרס "של כולם" (ולכן הוא לא באמת ממשי), ושלטובתו אנחנו צריכים להקריב קורבן כמו שפרה נותנת בשר. פוליטיקה היא שדה-קרב בין אינטרסים מנוגדים, ואם הם לא מנוגדים אז אין ויכוח ואין פוליטיקה. במשרד האוצר (גובה המס והגזבר המקומי), אין שום משמעות למילה "ציונות", ומבחינתם שאף אחד לא יגור בערבה, אם הם יודעים איפה זה. בשבילם, הדרום הוא אותה עיר שנמצאת בכלל במרכז הארץ, ושמה באר שבע. מה שהם יודעים על ריבונות, זה צבא, משטרה ועורכי דין.

 

או, למשל, תיאום מחירים. ברוב המקרים אסור לתאם מחירים, אבל בתוצרת חקלאית זה מותר. הדבר נובע מהכרה במגבלות התועלת שיש לתחרות, בשוק המוצרים החקלאיים.

מחזור גידול חקלאי הוא ארוך הרבה יותר, ורגיש הרבה יותר ל"קפיצות" דרמטיות במחיר, מכל סוג אחר של ייצור. כמעט בכל המקרים אין אפשרות, להתחיל בגידול חקלאי, בלי להבטיח באיזושהי צורה, מחיר מינימום בסופו של דבר. אחרי שביטלו מנגנונים אחרים, נשארה לחקלאות כמעט רק הגנה אחת, בצורה של קביעה מתואמת של מחיר. במקומות שבהם זה לא קיים, קשה מאוד לעשות משהו. זה אמור בייחוד לגבי מוצרי מזון – וזה אומר שהחשיבות היא לא רק לחקלאי אלא גם למי שצורך את התוצרת – כלומר מי שרוצה לאכול. אפשר כמובן לאכול מזון מיובא, ומתברר כי הוא מגיע מארצות שבהן יש תיאום מחירים חקלאי...

***

עכשיו איך התחכמו לנו אנשי האוצר? הם מכניסים כל שנה ל"חוק הסדרים", סעיף המבטל את הפטור שיש לתוצרת חקלאית, מאיסור תיאום מחירים. מי מוציא את הסעיף הזה? בדרך כלל זהו מישהו שאנחנו לא מכירים לו טובה על כך. מישהו כמו שמחון, פואד או בוז'י.

כששמחון החליף את שר החקלאות הקודם, אפשר היה לשמוע את אנחות הרווחה בכל הארץ. אני מתכוון – ארץ ישראל, זו שרואים בה את האדמה. אבל אחרי שהתרגלנו, אנחנו מקטרים.  

 

או, למשל, חשמל. קשה לתאר את גודל הבורות והשטחיות שיש בדיון הציבורי על משק האנרגיה. בין טענות קטנוניות על חשמל חינם, לבין דיונים עקרים על "מיהו ומהו סוציאל-דמוקרט", הולכת לאיבוד התובנה כי מדינת ישראל עומדת לפני משבר באספקת החשמל. זה איננו דיון אידיאולוגי, אבל הוא ישפיע על כל יכולת לנהל דיון כזה בעתיד. לא יהיה טוב, בלשון המעטה, אם מפעלים יצטרכו לעמוד בגלל הפסקות חשמל. אבל זה מה שעלול לקרות. האיש שבזכותו האיום הזה קצת התרחק הוא פואד בן-אליעזר, והוא זוכה למעט מאוד קרדיט על כך.

במאי שנת 2005, כאשר פואד תמך במרד צרכני הגז וקידם חקיקה שהקלה על החלפה בין ספקי גז, לא נכתב על כך דבר בעיתון "חברה". אולי, כי הוא איננו תיאורטיקן דגול של כיתות סוציאליסטיות. אני מציין בעניין כי קיים דמיון בין משרד האוצר לבין תכונה חשובה של חלק מאנשים אלה: מבחינתם, בני אדם לא באמת גרים באיזשהו מקום, ומשלמים על מחייתם בכסף שהם מקבלים תמורת משהו שהם צריכים לעשות. מה שיש להם על כל זה, הוא מודלים תיאורטיים ואידיאולוגיים.

***

הייתי חייב להשתמש בשלוש דוגמאות קונקרטיות ולבקש את אמון הקוראים בכך, שלאורך כל הדרך קיימות עוד ועוד עדויות מצטברות ומכריעות המעידות כי אין תחליף למפלגת העבודה ולאנשיה. אנשים אלה מהווים כוורת מנוסה ומוכשרת של הנהגה בכל התחומים. אותה כוורת סובלת ממשבר ביחסי ציבור. בואו לא ניתן ליחסי ציבור לבחור עבורנו.

הנהגה איננה רק שם עצם, היא גם שם פעולה: זו איננה תוכנית ריאליטי. מי שרוצה לבוא בטענות, צריך לחשוב גם על אלטרנטיבות.

 

קל מאוד לעקם את האף מרחוק ולא לבצע כלום. מפלגת העבודה של היום מזכירה במשהו את הנהגת ההסתדרות שהפסידה לחיים רמון ועמיר פרץ: זו הייתה הנהגה מוכשרת וראויה, ששילמה מחיר על טעויות של הנהגות קודמות.

בואו לא נעשה למדינת ישראל, את מה שרמון ופרץ עשו להסתדרות. בואו להצביע.

 

כל אחד ואחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה.

 

למאמרים של מיכה אשחר